את ברננקי צריך להחליף

נצטרך לקרוא לילד בשמו: תפקידו של בנקאי מרכזי הוא בעל חשיבות סמלית שזהה לחשיבותו המעשית. סטנלי פישר שלנו הוא דמות מעוררת הערכה עולמית הודות למוניטין שלו, בצד מהלכים מוניטריים נכונים בדרך כלל (העלאת הריבית הראשונה בעולם היא צעד מבריק, אם לא תיעשה בהפרזה) ולכן הוא נכס לישראל.

הנגיד היפני שירקאווה לא עושה הרבה ולא יכול לעשות הרבה, כי הריבית שלו ממילא אפסית (0.1% ליתר דיוק) והוא אינו יכול לנפח את מאזן הבנק שלו, כפי שעשה בן ברננקי בארה"ב. שירקאווה החליט אתמול להמרות את רצון הממשלה הפופוליסטית החדשה ביפן, ולא להפוך את הריבית לשלילית "כדי להיאבק בדפלציה". בכך הוא שידר את המסר הנכון של יציבות ולא פאניקה במשק היפני, שלא צריך לחשוש מאד מהורדת דירוג אפשרית של סוכנות S&P.

זו הבעיה הנוכחית של בן ברננקי, הנגיד האמריקני שעד לא מכבר עורר הערצה בארה"ב ובעולם כאשר הוא הגדיל פי שלושה את מאזן הפדרל ריזרב כדי להזרים נזילות ועוד נזילות למערכת הפיננסית ולכלכלה, ולמנוע שפל כלכלי גדול. כעת מאשימים אותו שאינו עושה הרבה לריסון האבטלה, כאילו שהפד יכול להדפיס עוד שלושה טריליון דולר ולחלקם לבעלי עסקים כסובסידיות לשכירת עובדים חדשים.

הפד כבר הדפיס בשנתיים האחרונות כ-1.6 טריליון דולר כדי לרכוש אג"ח אוצר ואג"ח משכנתאיות ולשמור על ריביות נמוכות שלהן במטרה לאושש את שוק הדיור, שיצר את המשבר הפיננסי הגדול. כל היתר הוא כבר תפקידו של האוצר האמריקני, של ממשל אובאמה.

אך באווירת הדכדוך הנוכחית, אפילו כלכלן כמו פול קרוגמן נתפס לטענות שברננקי מדבר יותר מדי על עיגון ציפיות אינפלציה, ואינו עושה די למען 16 מיליוני המובטלים, שמחציתם נוספו במשבר הנוכחי.

טענה נכונה יותר נגד מינוי ברננקי לתקופת כהונה שנייה בפד היא שהוא רואה את הדברים, כמו טים גייתנר ולארי סאמרס, קובעי המדיניות הכלכלית בממשל, מנקודת המבט של וול סטריט. הוא אינו מוכן לשחוט את התרנגולות שמטילות ביצי זהב חמש-שבע שנים ואחר כך ביצת יום הדין במשך שנה-שנתיים.

הוא מתנגד להקמת סוכנות לפיקוח על סיכונים פיננסיים מערכתיים, שתהיה לה סמכות לפרק בנקים גדולים מדי, ולהפרדה בין בנקאות קמעונית חיונית ו"בנקאות של קרנות גידור", ברוח הצעותיו של פול וולקר, הכלכלן הקשיש וגבה הקומה שידוע בריחוקו מוול סטריט.

זו אכן טעות פוליטית ותיאורטית גסה למדי של ברננקי. בישראל, הפיקוח על בנקים הדוק ויעיל, ורובו מופקד בידי משרד האוצר. בארה"ב, בה השוק הבנקאי והחוץ-בנקאי מפותח כפי כמה, אין סוכנות פיקוח יחידה כזו. אלן גרינספן, לשעבר "המאסטרו" שנדמה היה שהאינטואיציה שלו מתגברת על כל סטייה של המשק מצמיחה בת קיימא, בקושי ידע מהן חבילות האג"ח המשכנתאיות, ה-CDOs, שהיו הסיבה הישירה למשבר, עד 2005, לפי עדות מקורביו.

על שוק ה-CDS, חוזי הביטוח כביכול של מכשירי החוב הללו ואחרים, הוא ידע עוד פחות, למרות שהשוק הזה תפח לערך רעיוני מדהים של עשרות טריליוני דולר בשנת כהונתו האחרונה.

קריסתה בפועל של AIG, בגלל התחייבויות CDS פנטסיות בסך 460 מיליארד דולר שאליהן נכנסה יחידת המוצרים הפיננסיים שלה (זו שעובדיה אמורים עדיין להחזיר חלק מהבונוסים שקיבלו עבור שנת 2008), היתה בלתי נמנעת כי שום גוף לא פיקח על חברה כזו. היא אינה בנק, ומכאן שלא היתה כפופה לפיקוח החברה הפדרלית לביטוח פיקדונות (FDIC), גוף אפקטיבי בכל הנוגע לפיקוח על בנקים קטנים ובינוניים. זהו תרחיש שאסור שיחזור על עצמו, וברננקי צריך היה להדגיש זאת, ולא להיאבק בהצעות של וולקר.

כלומר, ערכו הסמלי של ברננקי כנכס לכלכלת ארה"ב פחת מאד, אולי אפילו עד כדי דחיית הארכת כהונתו בקונגרס השבוע. רפורמיסטים גדולים ממנו ראויים יותר לתפקיד. הנימוק ששוק ההון העולמי יזדעזע אם מינויו לא יחודש, חלילה, נשמע לא משכנע. יש כלכלנים שיכולים בו זמנית לשמור על תחושת יציבות מוניטרית וגם לעודד רפורמות פיננסיות נועזות בהרבה מבלי לשחוט לחלוטין את וול סטריט.

להמשיך עם ברננקי לעוד ארבע שנים למען יציבות בטווח הקצר נשמע רעיון לא מבריק במיוחד. למזלו של ברננקי, הנשיא אובאמה לא יכול היום למצוא זמן לחשוב על מועמד אחר ולפתוח חזית חדשה, מאחר שהוא טרוד בהישרדות פוליטית בטווח הקצר. דווקא היכן שהחשיבות המעשית של התפקיד לא נופלת מהחשיבות הסמלית, אי אפשר להחליף את המינוי.