משפחה חורגת

"שיתוף הפעולה בינינו לא ידעך לעולם. אני מתכוון להמשיך ולעוט על אמנון בכל הזדמנות בה יתפנה מעט מעבודתו בטלוויזיה", אומר הבמאי-מחזאי-שחקן רמי דנון בהתייחסות לשותפו ליצירה, העיתונאי-מחזאי-סופר אמנון לוי.

ובאמת, למה לפרק צוות מנצח? בימים אלה עלה לבמת תיאטרון בית ליסין "ולנטינו", מחזה חמישי שיצרו השניים במשותף (לוי ודנון חולקים את תהליך הכתיבה ודנון מביים), ונראה שאחרי הצלחתו המינורית של "גפן בלאדי", הפרויקט הקודם שלהם שהועלה בתיאטרון הקאמרי, הם מצאו שוב את הנוסחה המנצחת.

"ולנטינו" מתחיל כדרמה משפחתית עם נגיעות הומור עממי, גולש למחוזות אפלים יותר ויותר, ומגיע לשיאי דרמה אפיים של טרגדיה יוונית כולל גיבור שאינו מודע לדרך שבה הגורל מהתל בו ודוחף אותו אל אובדנו. מעל הכל, מדובר בקאמבק מרהיב של זאב רווח לתפקיד דרמטי בתיאטרון רפרטוארי לראשונה מאז הופעתו במחזה "המפקח בא" לפני שבע שנים.

זאב רווח וחנה אזולאי הספרי ב"ולנטינו"

רווח, שיחגוג השנה את יום הולדתו ה-70, מגלם את אברהם (אלברטו) שנטש את אשתו ושני ילדיו, ויצא לגלות של 39 שנים בארגנטינה. כאשר הוא מגלה שבנו בצלאל (יורם טולדנו) מנסה לשכנע את אשתו רחל (חנה אזולאי הספרי) להיכנס שוב להריון, 14 שנים אחרי שבנם היחיד נולד משותק ומפגר, האב הנושא בליבו סוד משפחתי אפל, מחליט לחזור לארץ ולהתעמת עם בנו ובתו אורנה (נעמה שפירא), ומוצא את עצמו נקרע בין הצורך לחשוף את האמת ובין הסכנה שיפרק את המשפחה לתמיד.

בקלחת בוחשים גם השכנה החטטנית (תחיה דנון) וחותנו החנון (שמעון מימרן), אך רווח עושה נפלאות בדמותו של אלברטו שהיה הולנטינו של השכונה בנעוריו, אך מתברר שכל חייו היו קודש לאהבה גדולה אחת שממנה ברח ואותה מעולם לא מימש.

"אני מודה שבמהלך הכתיבה, כאשר הדמויות החלו לקבל ממד ועומק, גם אני וגם אמנון חשבנו על זאב רווח כאופציה האידיאלית לגלם את אלברטו", מאשר דנון. "בישיבה הראשונה עם ציפי פינס, המנכ"לית והמנהלת האמנותית של תיאטרון בית ליסין, היא אמרה מיד: 'זה תפקיד לזאביק'. לא כתבנו את הדמות במיוחד עבורו, אבל היה ברור לכל המעורבים שזה ליהוק מתבקש, ועובדה שזאביק הסכים מיד אחרי שקרא דראפט ראשון של המחזה".

היה קשה להוציא ממנו את המשחק הנקי והמאופק, השונה לחלוטין מהדמויות שגילם בעבר בסרטי בורקס?

"ממש לא. זאביק קלט מיד את דרישות התפקיד ואימץ אותן בקלות ובשלמות".

מחפש את התפקיד הבא

"לקח לי עשר דקות לקרוא את המחזה, כי אני מצלם בראש עמודים שלמים ולא קורא מילים בנפרד. מיד אמרתי: 'את התפקיד הזה אני לוקח'" מאשר רווח, "ראיתי בגילום הדמות אתגר גדול, כי אלברטו הוא איש כל-כך מורכב. לא היה די בעיניי שיאהבו אותו. המחזה חייב להיות מאוזן על דקויות בכל הגייה ובכל תנועת גוף. אם הייתי גורם לקהל לרחם עליו, הסיפור כולו היה קורס. אין פה עניין של רחמים בכלל ורחמים עצמיים בפרט.

"אני לוקח כל פרויקט חדש ברצינות גדולה, אולי אפילו גדולה מדי, אבל היה לי מזל גדול בשנותיי הרבות במקצוע ללמוד מגדולי השחקנים שפעלו כאן. למדתי שלהקשיב זה לפעמים מהות הכל. רק להיות קשוב למה שקורה סביבי, ואלברטו הוא אכן דמות שכוחה במינוריות שלה. בעצם היותו ולא בהכרח במעשיו".

התגעגעת לתיאטרון הרפרטוארי?

"אני על הבמה כל הזמן. הגעתי למחזה אחרי שהקומדיה 'בנים גדלתי ורוממתי' בהשתתפותי רצה יותר מ-600 פעם בכל הארץ. אני תמיד מחפש את התפקיד הבא שימשוך אותי, ופחות מתרכז בחממה שבה יגדל אותו תפקיד. מעניינים אותי יותר השחקנים שמולם אני עובד, וכאן יש צוות שחקנים נפלאים שהרגשתי מיד בבית ביניהם, וזה מכריע במקרה 'ולנטינו', כי הקהל צריך לראות משפחה על הבמה.

"בחזרות הראשונות, באופן טבעי, הייתי מרוכז יותר בעצמי ובכניסה לדמות. ככל שהתקדמנו בעבודה היחסים האישיים הפכו חמים וקרובים יותר".

חותך בבשר החי

כאמור, "ולנטינו" הוא מחזה משותף חמישי של אמנון לוי ורמי דנון. שיתוף פעולה שהחל ב-93' עם "שיינדלה" והמשיך עם "תיקון חצות", "הצמה של אבא" ו"גפן בלאדי" - יצירתם היחידה שהתקשתה לכבוש את לב הקהל הרחב.

"אנחנו גאים ב'גפן בלאדי'", אומר דנון, "נכון שב'ולנטינו' חזרנו, לכאורה, לסגנון הכתיבה המאפיין יותר דרמה משפחתית כמו 'הצמה של אבא', אבל לא הייתה לנו כוונה לטאטא מתחת לשטיח את זכר המחזה ההוא. להפך. ב'גפן בלאדי' ניסינו, אני ואמנון, לשלב יותר אלמנטים חברתיים-פוליטיים בכתיבה שלנו.

לצאת מהתא המשפחתי ולהביט בתמונה הגדולה יותר של יחסי יהודים וערבים. אני רואה בזה סוג של תעודת עניות לקהל, שכנראה עדיין לא בשל לאמץ אל ליבו דמות של טבח ערבי המנסה למנוע מבנו האהוב להפוך למחבל. נגענו שם בנקודות שהיו, כנראה, רגישות מדי".

עדיין, יש אלמנטים קבועים החוזרים בכל מחזה שלכם, כולל "ולנטינו". בעיקר יחסי אבות ובנים והכמיהה לילד המסמל דור חדש נקי ומשוחרר מטראומות עבר.

"אני ואמנון לא מתכננים מראש ולא עובדים לפי נוסחה. אנחנו שני אנשים שונים באופיים, אך מחוברים בקשר מנטאלי אמיץ, ותהליך כתיבה של מחזה חדש מתחיל אצלנו לרוב בסיעור מוחות ממושך ובחיפוש אחר נושא שירגש את שנינו במידה שווה. עד היום לא ברור לנו מדוע תמיד משתרבב לעלילה המוגמרת הקשר המורכב בין אבות ובנים בפרט והמשפחה בכלל. אולי בגלל שהנושא כה רחב שאף פעם לא יימאס לבחון אותו".

רווח: "תמיד ראיתי במשפחתי את פסגת הישגיי, ורצה הגורל שדווקא בשנה שבה אני מגיע לגיל 70 הזדמן לי מחזה הגורם לי כשחקן וכאדם לבחון מחדש את מוסד המשפחה, ולהבין שוב עד כמה בורכתי שאצלי הכל בסדר (צוחק). אני אוהב את הבמה, אבל לא יראו אותי יושב בבתי קפה אחרי שהצגה מסתיימת. הדבר היחיד שמעניין אותי זה לחזור כמה שיותר מהר הביתה לאשתי".

בצלאל, בנו של אלברטו שהוא גם המספר במחזה, עובד כקצב. יש משמעות דווקא לעיסוק המסוים הזה?

דנון: "בהחלט. בצלאל חי בסוג של נתק רגשי, שאותו מפרה רק אהבתו הגדולה לאשתו רחל. הוא מורגל כל חייו לחתוך בבשרם של אחרים, אבל הולך לאיבוד כאשר הוא צריך לפנות אל עצמו ובשרו שלו. במקרה זה אביו".

לו זאב רווח יכול היה לייעץ לאלברטו איך לתקן את חייו, מה היה נאמר ביניכם?

רווח: "קשה לייעץ למי שכבר איבד 39 שנים, כי מדובר בחיים שלמים. אם נוגעים בסוגיית הילד כתיקון, הייתי מציע לו להיות כסבא כל מה שלא הצליח לממש כאב. יש לי עשרה נכדים, ואני יודע איזה עונג זה להיות סבא. אולי זה התיקון הגדול ביותר שאלברטו יכול לבקש לעצמו".