הודו זה לא כאן

ובכן, צר לי לאכזב, אבל היצירה הזו די חלשה לטעמי. היא אמנם לא קשה במיוחד להאזנה, אבל סובלת מחולשות לא מועטות. היא ארוכה מדי (40 דקות), יש בה יותר מדי טקסט מוקרא, וגם כשיש מוזיקה היא לא נפלאה. לעיתים היא רועשת מדי, לעיתים היא מכסה את הקריין, וחשוב מכל, למרות שהטקסט מתפתח - היא לא מתפתחת איתו.

"השיר המקודש" מבוסס על שני הפרקים הראשונים של ה"בהגוואד גיטה", חלק מהאפוס ההודי "מאהאבהרטה". הטקסט עוסק בדו-שיח בין הלוחם ארג'ונה לבין שומר היקום, האל קרישנה. הרקע לשיחה הוא קרב העומד להתחולל, ובו אמור ארג'ונה להשתתף.

למרות האופי הדרמטי-רוחני של היצירה היא לא כתובה כאופרה, אלא כמונולוג המוקרא על-ידי קריין (איתי טיראן) בליווי תזמורת. המונולוג מוקרא בגרסה עברית, שאותה ערך דורי פרנס. המוזיקה עצמה מודרנית, אבל יחסית שומרת על מסגרת טונאלית. היא כתובה להרכב תזמורתי עשיר, שכולל בין היתר שתי טובות, סוללת כלי הקשה, שני נבלים ועוד.

למרות מה שניתן היה לצפות, אין בה כל מאפיינים הודיים. היא נשמעת כמו מוזיקה מערבית מודרנית לכל דבר, ומבחינה סגנונית נעה בין ליאונרד ברנשטיין, ריכרד שטראוס ומוזיקה לסרטים. לעיתים קיבלתי הרגשה שזו מוזיקה שמנסה לרגש בכוח, אך כמעט ולא מצליחה. הרגעים היפים ביותר היו אלו בהם ניגנו הנבלים בצליל שקט וחלומי, אך אלו היו מועטים למדי.

בעיה ספציפית שכדאי לפילהרמונית לסדר בביצועים הבאים היא בעיית סאונד: כאשר התזמורת מנגנת בקול רם יש לטיראן נטייה לצעוק, ועקב ההגברה המוגזמת הוא נשמע חזק מדי ולא נעים.

"השיר המקודש" היתה רק אחת מבין שלוש יצירות שבוצעו בקונצרט. את הערב פתחה הפילהרמונית עם סימפוניה מס' 38 (פראג) של מוצרט, שזכתה לביצוע חביב ותו לא. המוזיקה של מוצרט עילאית, אבל בשל אופייה המאופק היא זקוקה לביצוע מלהיב במיוחד כדי ליצור ריגוש אמיתי.

למרבה הצער, זה לא קרה: הסימפוניה זכתה לנגינה יפה וזורמת, אבל מבחינה פרשנית מהטה והפילהרמונית לא חידשו בה מאומה. בסיכומו של דבר, גם היא לא השאירה רושם חזק במיוחד.

אז מה נשאר? ביצוע מוצלח של הקונצ'רטו לכינור של בטהובן, עם הסולנית ילידת גיאורגיה ליזה בתיאשווילי (31). הפילהרמונית ניגנה את הקונצ'רטו הזה אינספור פעמים, ואכן נשמעה כמכונה משומנת היטב.

מהטה, שככל הנראה מסוגל לנצח על היצירה הזו גם מתוך שינה, ניצח בעל-פה ותמך בסולנית היטב. גם כאן לא היה מדובר בחוויה ריגשית יוצאת דופן, אבל לפחות היה ברור שהתזמורת נמצאת הרבה יותר בבית מבחינה סגנונית. בתיאשווילי עצמה ניגנה יפה מאד, עם צליל בהיר ונעים. הביצוע הזה אולי לא ייכנס לפנתיאון הביצועים הגדולים ביותר ליצירה, אבל הוא ללא ספק סימן את שיא הערב.

לסיכום: מוצרט חביב, זוהל מאכזב, ובטהובן יפה אך מוכר לעייפה. בסיכומו של דבר זהו ממש לא קונצרט חובה.