האמן מאיר פיצ'חדזה הלך לעולמו בגיל 55

זאת לאחר מאבק ממושך במחלת הסרטן ■ פיצ'חדזה היה אמן מבוקש ומוערך, שיצירתו מוכרת לרבים אך גם אפופה תמיד הילה של מסתורין וריחוק, תחושת זרות ומוזרות

האמן מאיר פיצ'חדזה הלך לעולמו לפנות בוקר בגיל 55, לאחר מאבק ממושך במחלת הסרטן. פיצ'חדזה היה אמן מבוקש ומוערך, שיצירתו מוכרת לרבים אך גם אפופה תמיד הילה של מסתורין וריחוק, תחושת זרות ומוזרות. הוא דילג בין סגנונות - ריאליזם פנטסטי, סוריאליזם ואף ציור ילדותי בסגנון "אאוטסיידר ארט" - כראוי לתחושתו התמידית כנטע זר ועקור.

פיצ'חדזה נולד בגרוזיה ועלה לארץ בגיל 17. הוא למד אמנות רק בבית-הספר בילדותו ואחר-כך בקורס קצר במכון אבני, אך כישרונו המובהק הקנה לו הכרה של הממסד, מעריצים ואספנים רבים. את הידע שלו אסף בשקדנות של אוטודידקט.

"אני סקרן בלתי נלאה ופרפקציוניסט, כל מה שלמדתי למדתי לעומק, לא חסר לי כלום ממה שמלמדים בבתי-הספר לאמנות", העיד על עצמו בראיון ל"גלובס" לפני כשנתיים, וגם אמנותו מעידה עליו.

נראה כי אצל פיצ'חדזה הנוף לא השתנה לעולם, והיה זה הוא עצמו שהשתנה לאורך תחנות החיים. "האור" הישראלי המפורסם שמיוחס לאמנים שהגיעו לארץ מאירופה לא נגע בו.

בציוריו מופיעים מוטיבים חוזרים שהפכו לחתימת ידו המזוהה. בין אלה הדיוקן העצמי, המצוייר ממרחק שנים כילד, כפליט או כאיש בוגר - אך תמיד בהתבוננות מבחוץ. תמונות מהאלבום המשפחתי שכמו קפא בזמן ונותרו ממנו רק תמונות ילדות ונערות, ללא הווה. ובציורי הנוף המאוד מבוקשים שלו הוטבע תמיד ברקע מעין "אורורה" - תופעה של זוהר בוהק באופק, בין גבעות וצמחייה אפלולית, העולה כהבטחה רחוקה או משאלת-לב מתוך צבעוניות קודרת.

"אחד הדברים היפים באמנות זה שאתה לא חייב להתאים לאיזה שהן מסגרות, אתה יוצר את המסגרות בעצמך. אמנות היא כמו כדור שלג, שכל מה שעברתי בחיים נדבק ומתעבה סביבו, ואז זה יוצא החוצה. הקסם הזה לא נעלם. 30 שנה שאני צייר מקצועי והקסם הזה לא פג, זה קורה בכל פעם שאני נכנס לסטודיו. אני לוקח בד חדש, פשוט, כזה שקונים בארטא, ובסוף היום יש עליו משהו חדש" - אמר באותו ראיון.

פיצ'חדזה חי ועבד בסטודיו רחב ידיים בשכונת פלורנטין בתל-אביב. שם היתה ממלכתו. הוא מיעט להציג תערוכות גדולות,אך השתתף בתערוכות קבוצתיות והרבה לתרום את עבודותיו למטרות צדקה.

לפני כשנתיים הוצגה תערוכת ענק רטרוספקטיבית שערכה עבורו גלריה דן במרכז חייק לאמנות ביפו ובגלריה פסטר. בתערוכת הענק הזו הקצה מקום מיוחד לציורים על-פי הספר "מכתבי ילדים לאלוהים", ששבה את ליבו. על אחד מהם, בכתב-יד ילדותי, כתב את הציטוט: "אלוהים שלום, ילד אחד (אחר, לא אני) רוצה לדעת אם אתה באמת קיים".