צעד תימני

העיר העתיקה בצנעא. נביל עלי ניג'אד יושב מול מסגד קטן, לועס גת ומהרהר. "במשך חודשים התפללתי איתו", הוא מסנן לעצמו. "יום אחרי יום התפללנו יחד. לא היה לי מושג מה הוא זומם. היה נראה לנו שהוא בא מאפריקה כדי להתפלל איתנו וללמוד ערבית". ניג'אד מדבר על עומר פארוק עבד-אל מוטלב, המחבל הניגרי שניסה לפוצץ מטוס בדטריוט לפני כחודש, השליח שהזכיר לעולם שאוסמה בן-לאדן עודנו כאן ושיש לו עוד כמה קלפים בשרוול. בעיני ניג'אד, ארצות הברית רק חיכתה למישהו כמו עבד-אל מוטלב כדי שיהיה לה תירוץ למלא גם את תימן בכוחותיה. "לא אנחנו הבאנו טרור אל העולם, אלא הניגרי הביא טרור לתימן", הוא אומר, ונאנח: "והנה, האמריקאים כבר קפצו על ההזדמנות". יש לו על מה להתבסס: בשבוע שעבר דיווח ה"וושינגטון פוסט" כי ארצות הברית מעורבת, ככל הנראה, בסיוע לכוחות המיוחדים של תימן, שנחשבת למחנה האימונים החדש של אל-קאעידה.

המערב מפחד מהטרור בתימן. המדינה הענייה הזו אולי אינה עשירה בנפט, אבל היא יושבת על ציר אסטרטגי חשוב במזרח התיכון ושומרת על אינטרסים כלכליים גדולים של ארצות הברית ושל אירופה (ראו מסגרת בעמוד 32). יחד עם זאת, איש במערב לא חשב לעזור לתימן עד שהטרור תקע בה יתד. אמנם כבר ב-2006 התכנסה ועידה בינלאומית בלונדון וגייסה 5 מיליארד דולרים כסיוע הומניטרי מיידי, אך שני שלישים מהתרומות הוקפאו מפני שהמלחמה בצפון (מול המורדים השיעים) לא אפשרה לארגוני הסיוע להגיע.

הסיוע האמריקאי גדל משמעותית בארבע השנים האחרונות. אם ב-2006 העביר הממשל בוושינגטון 4.6 מיליון דולרים כסיוע למלחמה בטרור, ב-2009 הסיוע עמד כבר על 67 מיליון דולרים. בנוסף, העבירו האמריקאים ב-2009 עוד כ-150 מיליון דולרים כסיוע צבאי, ומזכירת המדינה הילרי קלינטון שוקלת הגדלה חדה נוספת של הסיוע, לרמה של כ-121 מיליון דולרים בשלוש השנים הקרובות. השלטונות בצנעא טוענים שזה רק טיפה בים, ושאם המערב באמת רוצה להציל את תימן מלהפוך ליצואנית טרור, הוא יצטרך להזרים לפחות כ-50 מיליארד דולרים. בסוף החודש תתכנס בלונדון ועידה נוספת, שבה ישתתפו גם מדינות הנפט העשירות בניסיון למנוע את ההידרדרות.

תימן היא כיום לא רק המדינה הערבית הענייה ביותר, אלא אחת המדינות העניות ביותר בעולם. לכן, קל להבין את הפוטנציאל הטמון בה עבור ארגונים כמו אל-קאעידה, שמשקיע ברווחת התושבים אולי אף יותר מאשר הממשל בצנעא. זו הסיבה, כנראה, שלא מעט תושבים בצנעא דווקא משבחים את אוסמה בן-לאדן. "אנחנו לא מסכימים עם מה שהוא עושה", אומר אחד מהם, "אבל הוא מוסלמי טוב, והיחיד שלא רק מדבר אלא גם עושה".

המצב הזה מביא את נשיא תימן עבדאללה סאלח להתהלך על חבל דק מאוד: מצד אחד - להצדיק את הדולרים האמריקאיים שזורמים למדינה כדי שתילחם בטרור; מצד שני - הוא לא מעוניין להסתבך עם האוכלוסייה המקומית, שמקבלת מאל קאעידה דברים שהממשלה לא יכולה לתת.

כך הפכה תימן לבת ערובה בין הפטיש לסדן, בין הג'יהאד העולמי לכוחות המערב. דווקא כאן, במקום שטומן בחובו מורשת של אלפי שנים, תרבות עתיקה שמשלבת יופי פראי עם מבנים מרהיבים; דווקא כאן, במקום שבו המסורת פוגשת את התרבות, מתרחשת התנגשות הציוויליזציות במלוא עוצמתה.

23 מיליון איש, 60 מיליון כלי נשק

קשה לתאר את יופיה של צנעא במילים. עיר עתיקה, מוקפת חומה, אדריכלות מגוונת שלא השתנתה באלפיים השנים האחרונות, שווקים ססגוניים ורועשים מכוסים בענן כבד של תיבול תימני, וסביבה הררית מרתקת. גן עדן.

לא הרחק מגן עדן, כמה אירוני, העיירה ג'הנם. וכשמה כן היא: שוק הנשק הגדול ביותר במדינה שוכן בעיירה המאובקת הזו, עם יותר חנויות נשק מאשר חנויות מכולת. 23 מיליון בני אדם חיים בתימן. 60 מיליון כלי נשק מוחזקים בה, לא כולל שירותי ביטחון וצבא.

עלי מביט בחשדנות במצלמות המבקרים הזרים, מתלבט אולי בין חטיפה מפרנסת לבין לעיסה מרגיעה של גת. "אנחנו צריכים כאן הרבה נשק", הוא מסביר, "בחתונות יורים, בחטיפות יורים, בוויכוחים יורים. תמיד יש סיבה טובה לירות".

השלטון, הוא רוטן, מנסה להרוס להם את החגיגה. "הם התחילו להציק לנו. עד לפני כמה חודשים יכולתי למכור לך בחנות גם אר.פי.ג'י ואפילו טנק. היום אתה עדיין יכול לקנות אצלי נשק כבד, אבל אני כבר לא יכול להחזיק אותו בחצר האחורית, אלא אוכל לספק לך את הסחורה רק בחסות החשיכה".

גם בלי טנק וטילים, החנויות של העיירה מרשימות בהחלט: רימוני יד בדולר אחד, קלצ'ניקוב ב-150 דולרים. בשוק נמכר הכול בשפע. הסחורה, למצער, לא ממש טרייה. "אנחנו מחזיקים כאן כלי נשק מכל המלחמות של המאה ה-20", מתגאה עלי. "יש לנו כאן נשק צ'כי, אמריקאי, גרמני, בריטי; מה שתרצה. רק נשק ישראלי אין לנו כאן. יכולנו להשיג נשק ישראלי, אבל יש לנו העקרונות שלנו".

עם האנשים האלה בדיוק צריך הנשיא סלאח להתמודד. הוא צריך לשכנע את האמריקאים שהוא עושה הכול כדי להילחם בהם, אבל הוא לא יכול למשול ללא התמיכה מהעם. הציניקנים מעריכים כי סלאח, ששולט במדינה מ-1978, מאבד שליטה, ושהדרך היחידה של השלטון להלך על הקרח הדק הזה היא ליצור מראית עין של מלחמה בטרור, לצד מלחמה אמיתית, סודית יותר.

"פעם בשבוע הצבא עושה הצגה לאמריקאים", מדגים עו"ד חאלד אלנזי. "חיילים עוצרים כמה עשרות גברים ברחובות בטענה שהם משתייכים לאל-קאעידה. מעטים מהנאשמים הם באמת טרוריסטים, ותפקידי להוכיח את חפותם בבית המשפט. במקרים שבהם אני לא מצליח לשחרר אסירים, בדרך כלל נמצא מישהו שתמורת תשלום סמלי יעזור להם לברוח מהכלא".

עד לאחרונה הייתה מין הסכמה בשתיקה בין השלטון בצנעא לבין תנועות הטרור שפעלו מתוך תימן - "אל תפגעו בנו ולא נפגע בכם". אבל הפיגועים נגד מטרות מערביות, כמו הפיגוע ונסיון הפיגוע בארצות הברית, הביאו מציאות חדשה, מציאות שלא מעט גופים במדינה אינם מוכנים להשלים עמה.

עבדול רחמן אל-מרוואני, נשיא ארגון דאר א-סאלם בצנעא, עומד בראש אחד הגופים האלה. ב-15 השנים האחרונות קיבץ סביבו כ-3,500 אידיאליסטים תימנים שמנסים לשכנע את אנשי השבטים לזנוח את הרובים. אנשי הארגון ממהרים לכל מוקד של סכסוך בין שבטים ומנסים לשכנע שבתי המשפט, או לפעמים סתם שכל ישר, הם דרך יעילה יותר לפתור סכסוכים.

"המסר שלנו הוא מסר של שלום לכל העמים במזרח התיכון", הוא אומר. "לכולם יש זכות קיום. כמוסלמים, אנחנו אמורים להיות פגועים מהמחבלים הפנאטים האלה אפילו יותר מהמערב. לכן אנחנו מתנגדים להם. הם מסכנים את החברה שלנו".

במלחמה כבר שש שנים

פרופ' סעיף אל-עסאלי נע בחוסר נחת בכיסא המתכת. הוא מביט במשרדו הצנוע בפקולטה לכלכלה של אוניברסיטת צנעא. עד לא מזמן ישב על כיסא מרופד במשרד מרווח, אחד היתרונות שנלווים לתפקיד שר האוצר, אבל פרופ' אל-עסאלי לא מתגעגע לימים ההם. "פרשתי מממשלת תימן כי לא הצלחתי לחולל שינויים של ממש", הוא מסביר. "השחיתות חוגגת במדינה, ולא יכולתי לעצור אותה".

עסאלי הוא לא הראשון שנכשל. גם קודמיו בממשלה לא הצליחו למנף את מקורות הנפט שהתגלו במדינה. במקום לשפר את המצב הכלכלי, הם רק סיבכו את תימן הענייה בסכסוך עם שכנתה סעודיה, שטוענת כי הנפט בעצם נמצא בשטחה. בינתיים, תימן מפיקה נפט שמספק את צרכיה ואף מספיק למעט יצוא, אבל איכשהו, הכספים לא זורמים לקופת המדינה.

אם זה לא מספיק, השלטון בצנעא צריך להתמודד עם עוד כמה סכסוכים גדולים באזור: לתושבי דרום תימן, שהייתה מדינה קומוניסטית עצמאית עד 1990, נמאס מן האיחוד עם הצפון ה"פרוע", והם דורשים באופן יותר ויותר קולני את עצמאותם בחזרה. לכן, הפגנות המוניות ברחובות עאדן הפכו לאחרונה לעניין שבשגרה.

אבל האיום הגדול ביותר על השלטון הסוני המתון בצנעא אינו בני הדרום המרדני או אנשי אל-קאעידה הפעלתנים, אלא אנשיו של השיח' עבדול מאליק אל-חות'י והאוכלוסייה השיעית הקיצונית, שנתמכת על-ידי איראן. שם, על הגבול עם סעודיה, מתנהלת מלחמה של ממש כבר שש שנים.

הכול התחיל בשנת 2004. מטיפים קיצונים מן העיר סעדה, הגובלת בסעודיה, הגיעו ביום שישי אחד לצנעא והטיפו באחד המסגדים נגד השלטון. בתום התפילה ברחו בחזרה צפונה. ניידת משטרה רדפה אחריהם עד לעיר סעדה, אך המון זועם מנע את מעצרם. כעבור כמה ימים חזרה המשטרה עם תגבורת, והפעם הניסיון לעצור את המטיפים הסתיים בקרב יריות. השוטרים מצנעא נסוגו שנית. כעבור ימים אחדים הגיע במקומם צבא תימן - וכל השאר היסטוריה. אלפים, אולי אף עשרות אלפים, נהרגו בקרבות; כ-150 אלף אזרחים ברחו למרכז המדינה; ושלטונות תימן חוששים שאנשי אל-קאעידה מסתתרים בין הפליטים.

בספטמבר האחרון נהרגו כתשעים נשים וילדים בהפגזה של חיל האוויר התימני. אנשי אל-קאעידה לא היו בין הקורבנות, אך זו הייתה יריית פתיחה לסיבוב הנוכחי של הקרבות, שהביא שחקנים חדשים למלחמה. האיראנים הגבירו את תמיכתם במורדים ואת נוכחותם בצפון, ומאז נובמבר 2009 פועל צבא סעודיה בשטח תימני.

בשבוע שעבר הסכים השיח' עבדול מאליק אל-חות'י לקבל את התנאים להפסקת האש. אך הלוחמה לא הופסקה, ורק השבוע נחתו 540 טילים סעודיים על העיר סעדה וסביבותיה וגרמו למותם של חמישה אזרחים. שלטונות תימן זקוקים לסיוע הצבאי הסעודי, אך הם מביטים בחשדנות מוצדקת למדי לעבר השכנה הגדולה: לסעודיה ולתימן יש סכסוך גבולות באזור סעדה שנמשך עוד משנות ה-30 של המאה הקודמת, והתימנים בצנעא חוששים שהסעודים ינצלו את ההזדמנות ל"תיקון גבולות".

65 יהודים במתחם מוגן בצנעא

המלחמה בעיר סעדה השפיעה גם על הקהילה היהודית הקטנה שנותרה באזור. קולו של יחיא מרחבי, רב צעיר בקהילה הקטנה, רועד עד היום כשהוא מספר על האירועים שהובילו לגירוש יהודי סעדה לפני שלוש שנים: "קיבלנו מכתבי איומים מאנשיו של השיח' אל-חות'י, שהעמידו אותנו מול ברירה אחת - לעזוב את ביתנו או להירצח. ברחנו מהכפר בוואדי אמלח לעיר סעדה, וישבנו 12 ימים במלון ראחבן. המלון היה מוגן על-ידי אנשי משטרה, אבל בכל זאת לא העזנו לצאת מהחדרים. בחלוף 12 ימים, הנשיא סאלח שלח שני מסוקים וחילץ אותנו".

כל 65 יהודי הצפון הוטסו למתחם מוגן בצנעא וקיבלו דירות ודמי כיס למחיה. מאז, הנשיא עבדאללה סאלח עצמו מכבד אותם בחגים במתנות. "אנחנו מודים לנשיא על כך שהחזיר את החיוך לפנינו", אומר מרחבי. "אנחנו תימנים ורוצים לחיות בתימן. כל עוד המוסלמים לא קמים נגדנו, אנחנו נישאר כאן".

הקהילה היהודית הקטנה בתימן מונה כיום כמאתיים נפשות. רובם חיים במתחם המוגן בצנעא ובעיירה ראידה, כשמונים קילומטרים מצפון לבירה. גם שם נשמעו הדי הפיצוצים של חיל האוויר התימני.

גם שם החלו לרדוף את היהודים. רצח משה נהרי ז"ל לפני כשנה, על-ידי טייס תימני, גרם לחלק מאנשי הקהילה לעזוב את המדינה. אחרים עדיין מתלבטים. הפעילות של אנשי סאטמר הפכה את יהודי תימן מקהילה עובדת ולומדת לקהילה שחיה מתרומות אמריקאיות. המחשבה לוותר על התרומות, לעבור חבלי קליטה בישראל, באנגליה או בארצות הברית, ולעבוד קשה לפרנסתם, כנראה לא קוסמת במיוחד לשארית הפליטה שנותרה בתימן.

עד למלחמה האחרונה ניסתה תימן לשווק את עצמה על מפת התיירות העולמית, ואפילו כניסתם של בעלי דרכון ישראלי נראתה באופק. אבל התיירות שהתעוררה בשנות התשעים נבלמה בגלל מצוקת השבטים בצפון המדינה, שבחיפוש אחרי פרנסה החלו לחטוף תיירים, לארחם על-פי מיטב המסורת התימנית של הכנסת אורחים, ולשחרר אותם תמורת כופר מכובד או הבטחה של השלטון המרכזי לבנות כביש אספלט, בית ספר או מרפאה באזורם.

מלבד שיבוש קל בלוח הזמנים, זאת הייתה בהחלט חוויה אנתרופולוגית מרתקת עבור התיירים החטופים. אבל הכתובת הייתה על הקיר, והשלטון בצנעא לא קרא נכון את המציאות. אנשי אל-קאעידה והאיראנים מילאו את הצרכים של תושבי הצפון: הם בנו כבישים, בתי ספר ומרפאות, ותפקדו כארגון רווחה לכל דבר. לא היה יותר צורך בחטיפת תיירים, אבל עד אז, למען האמת, התיירים גם לא רצו לבוא יותר. מעין מעגל קסמים אכזרי.

עכשיו נשארה תימן עם המלחמה בין איראן לסעודיה, הטרור של אל-קאעידה והאיום של כוחות אמריקאיים לפעול בשטחה. הנפט ייגמר בקרוב, ומנתיבי הסחר הממשלה לא השכילה להרוויח כסף. התיירות הייתה התקווה היחידה - עכשיו גם היא נגוזה. האם המערב יבין שמעבר להיותה נקודה אסטרטגית, יש פה גם מדינה שמנסה להתקיים? ימים יגידו. בינתיים, שעון החול מאיים להטביע את כל היופי הזה, ששוכן לעולם מתחת לאף, וזועק נואשות לעזרה.