הניצחון של שימון

יומולדת. שנה לבחירות. הבוקר, בדיוק לפני שנה, התעוררנו לעוד תקווה חדשה. אז מה היה לנו מאז, טוב או רע? זו ממשלה מצליחה או כושלת? ביבי טוב ליהודים או רע ליהודים? נראה שהתשובה האובייקטיבית היחידה האפשרית טמונה בפוזיציה האישית, המפלגתית או האינטרסנטית. אפילו על רשימת המפסידים והמנצחים אין דעה כללית ברורה ובהירה.

בנימין נתניהו. מנצח השנה

מתחזק בסקרים, עומד בראש ממשלה יציבה, מאזן בין ימין לשמאל, בין חילונים לדתיים. הכלכלה מתייצבת, האבטלה מתמתנת, שקט ביטחוני, אפילו ברק אובמה נשבר וירד לו מהווריד.

מצד אחר, נתניהו תקוע, לא ימין ולא שמאל, שתי ידיו קשורות באזיקים, אחת לאהוד ברק אחת לאביגדור ליברמן. הצמיחה העתידית והיציאה מהאבטלה תלויות בהתאוששות העולמית. אובמה רק מתחזק בטינה לנתניהו, תכף יתקוף במלוא כוחו ויחבר את היחס לאיראן עם היחס לנתניהו.

ההסברה העולמית על הקרשים, ההשוואה בין שלטון האפרטהייד לשלטון הישראלי כובשת והולכת, ולממשלה אין מענה. המחירים שנתניהו משלם עבור השמירה האישית-לוחצת על האינטרסים של ברק, ליברמן ואלי ישי יקרים מדי ומסוכנים מדי - לחזית החוץ, לחזית הפנים, לעתיד.

ההתנהלות התקשורתית שלו מתונה, הוא לא מפטפט עצמו לדעת, אבל אז נכנסת לריקנות הזאת בת זוגו, שרה, על שלל הרפתקאותיה. אז מה, נתניהו כן או נתניהו לא?

אהוד ברק מנצח או מפסיד?

במפלגה שלו הוא בודד, נטול כוח פוליטי, הח"כים שלו צוחקים לו בפרצוף. הוא קנטרני, אוהב לריב, מסביבו חונטה כוחנית ואגואיסטית שמסבכת אותו עם כל מה שזז. הוא שורד רק בזכות נתניהו ועופר עיני.

אם ירצו, יחסלו אותו פוליטית תוך יממה - הראשון מבחוץ, השני מבפנים. מצד אחר, ברק הוא שר ביטחון מוערך מאוד. הוא היחיד שהעם סומך עליו, האיש שיוביל את המאבק הצבאי בשכנים ובאיראן. למרות בדידותו, הכיסא שלו בראשות העבודה עומד היום יציב ואיתן.

מורדי העבודה שהתכוננו לפרוש ולהקים סיעת שמאל שתפיל את ברק נפוצו לכל עבר. אם ישאלו אותו, יתחיל (גם הוא) לזמזמם "אלי, אלי, שלא ייגמר לעולם..."

אביגדור ליברמן. מצד אחד כישלון דיפלומטי צורם, מצד אחר כוכב עליון.

הוא עושה בדיוק מה שציפו ממנו ומה שתכנן: מהפכות, בלגנים. בזה כוחו, הוא רחוק מלשכות נשיאים ושועי עולם, אבל צובר עוד כוח ומנדטים. בבחירות הבאות אולי יהיה המפלגה השנייה בגודלה, ואם יצליח להעביר את החוק שיאפשר זכות הצבעה למי שלא חי כאן, הוא עשוי לקחת את המקום הראשון. אז מצדו, תמשיכו לגחך על הבוטות, השפה והטון.

אלי ישי. שיחק אותה.

הוא עבד בכל כוחו על הקדמת הבחירות, סירב להיכנס לממשלה עם ציפי לבני כי פחד שאם הבחירות יתקיימו במועדן דאז, הוא ימצא את עצמו נגרר אחר המנהיג הכריזמטי החוזר אריה דרעי. אז הוא הביא להקדמת הבחירות והבטיח לעצמו 4 שנים שקטות. מצד אחר, בשנים האלה מתחזק מאוד מעמדו של הצעיר בחבורה, אריאל אטיאס, ומאיים על עתיד כיסאו של ישי.

יש רק שתי דמויות פוליטיות שהשיח עליהן הוא חד-משמעי: ציפי לבני ושמעון פרס.

ציפי לבני. המלכה אליזבת השנייה

לפני שנה ניצחה את הבחירות והתפתתה לחשוב שהיא היא . מאז היא צונחת, מחווירה עד מתפוגגת.

שמעון פרס. המנצח הכי גדול בהיסטוריה.

הוא האיש הכי הכי משפיע. מהשנה הוא סמכות העל הביטחונית, מדינית, דיפלומטית, פוליטית, מפלגתית ומוסרית. נתניהו וברק עולים אליו להתייעצויות - אחד לארוחת ערב, השני לארוחת בוקר. גם גבי אשכנזי והביטחוניסטים קופצים לשמוע מהניסיון. כולם היו בניו. פרס הוא שר החוץ ונציג המדינה בפועל - מוציא, מביא וסוגר קצוות עם בכירי עולם. לכוסות היין בפגישות הבינלאומיות התדירות שלו אין רק משמעויות של כבוד וכיבוד, הוא דן על התכלס: פלסטינים, סורים, איראנים. מלחמה ושלום. אבא שימון.

stella-k@globes.co.il