בין מאיר דגן ליצחק שום

עוד במהלך המחצית הראשונה של המשחק בין הפועל חיפה לבית"ר ירושלים הזדעזעו השדרנים ממחאתם של אוהדי בית"ר נגד המאמן יצחק שום. "מדובר באותם אנשים שנשאו אותו על כפיים כשהביא לבית"ר את האליפות" רשפו הפרשנים. עד כאן אין בעיה עם תגובת התקשורת, בוודאי שלא עם העמדה המוסרית שבבסיסה. אלא שהפוסלים, מבלי לשים לב, פסלו במומם.

בואו נתרכז בטיעון לפיו מדובר באוהדים שנשאו את שום על כפיים בעת שהצליח במילוי תפקידו - ואילו עתה הם דורשים את פיטוריו. האם הם גרועים יותר מחלק מהבכירים בתקשורת הישראלית?

בואו ונשוב אל הימים הראשונים לאחר חיסול מבחוח. הערבים היו הראשונים לסמן את הכיוון בהציגם את מאיר דגן כמעין ג'יימס בונד, אבל כמה שהתקשורת הישראלית התמוגגה מהדימוי. מארסנל הקלישאות נשלפו מיד ביטויים כמו "זרועה הארוכה של מערכת הביטחון", "ישראל החזירה לעצמה את כוח ההרתעה" - ומיד חוברו לראש המוסד שירי הלל בדמות כתבות פרופיל מפרגנות המספרות את סיפור שיקום היכולת הביצועית של הארגון עליו הוא מופקד.

הקוראים הנבונים ראו כבר באופק את החץ שמסמן את הדרך במורד הגבעה, אבל נדמה כי בארגון אהבו את הפרגון וההכחשות למעורבות ישראלית בחיסול נשמעו הפעם רפות מתמיד.

אלא שאהבת ההמונים, שניזונה בעיקר מהתקשורת, היא - כמו שיודע כל מאמן כדורגל - סוג של חרב-פיפיות. כותרות סוף השבוע הזה דיברו כבר בשפה אחרת: "עסק הביש", הפאשלה בלילהאמר וכמובן ניסיון החיסול הכושל של חאלד משעל, נשלפו מהבוידעם, שאליו הועלו בחזרה "כוח ההרתעה" ו"הזרוע ארוכה". הנה כי כן לא שונים בכירי העיתונאים מקומץ אוהדי בית"ר: אצל הראשונים זה מאיר דגן, אצל האחרונים זה יצחק שום.

לכאורה, מה שנראה כרגע ככישלון בדובאי אינו אמור להפתיע איש. כשחוטבים עצים, כמו שלימדו אותנו בצבא, עפים שבבים (אתם מוזמנים להוסיף ממילון הקלישאות גם את "מי שלא עושה לא טועה" ועוד).

קריירה של מאמן כדורגל, ראש-מוסד או איש עסקים אינה יכולה להיות רצף של הצלחות בלבד. השאלה היא למה לאנשי תקשורת, ממש כמו לאוהדי כדורגל, יש נטייה לחפש "קוסמים" בכל אשר יפנו. מדוע אנו מזדרזים להכתיר איש עסקים מצליח כ"אורקל", מאמן מצליח כ"קוסם" וראש שירותי ביון כ"007"?

התשובה היא מפני שזה מסיר מעלינו אחריות. אם העומד בראש המערכת הוא סוג של כל-יכול, הרי שזה פוטר אותנו - העיתונאים, הקוראים, האזרחים או האוהדים - מחשיבה ביקורתית.

המוסד לתפקידים מיוחדים, ממש כמו מה שעל-פי מקורות זרים יש או אין בקריה למחקר גרעיני, שייכים לתחומים שעליהם אנחנו מעדיפים לא לדעת. טוב לנו לחשוב שטובי בחורינו יגיעו לכל מקום ויטפלו בכל עניין, כמו לדעת גם שאי שם מסתתר לו נשק יום הדין.

ה"עמימות", כפי שמכנים אותה בחיבה במקומותינו, שייכת לימים יפים יותר בהם ידענו שיש על מי לסמוך. אנחנו מתכסים בה כשמיכת פוך בליל חורף קר, נמנעים מדיון ציבורי בה. טוב לנו שיש מי שדואג לנו, טוב שיש מי שיודע טוב מאיתנו.

כמעט איש מקוראי העיתונים לא שמע את השמות מורינייה או מבחוח, אבל אמרו לנו שזה טוב ליהודים - אז שמחנו. עכשיו אומרים "פאשלה" - וכולם מצקצקים בלשון.

קומץ אוהדי בית"ר? הצחקתם אותי: הם שונים מאיתנו רק בסגנון, לא בעיקרון.