כבוד למגדר

אפליה מתקנת? הצחקתם אותן. מקומות עבודה לנשים בלבד הם אחד הנושאים הלוהטים בשוק. מה יש על-יד הקפה (קרם ידייים), איך פותרים מריבות (מדברים על הכול) ומה אומרים לגבר שרוצה להתקבל ('תצטרך לחשוב אחרת'). כוח לעובדות > יאיר טרצ'יצקי

קשה, על אחת כמה וכמה לגבר, לכתוב על מקומות עבודה נשיים מבלי להסתכן בנקודת מבט שוביניסטית. יש כאלה שיראו בעצם המושג "מקומות עבודה נשיים" עניין מפלה. הרי איש לא מעלה על דעתו מקומות עבודה "גבריים". ובכל זאת, יש בישראל לא מעט בתי עסק שמורכבים בעיקר מנשים וגם מנוהלים על-ידיהן.

"אופן ההתנהלות של ארגון 'כלל נשי' יהיה שונה מאופן ההתנהלות של ארגונים אחרים", טוענת ד"ר מיכל פרנקל, מרצה בכירה במחלקה לסוציולוגיה באוניברסיטה העברית. "במקומות כאלה יהיו יותר תמיכה ועבודה משותפת - ופחות אגו". עם זאת, ד"ר פרנקל מסייגת את טענתה ומציינת כי "צריך להביא בחשבון שכל הארגונים ה'כלל נשיים' עובדים בסביבה תחרותית, וכי לרוב לנשים שם יש ניסיון בעבודה בסביבה גברית שבה הן עברו תהליך שמשפיע עליהן גם כשהן מגיעות לארגונים נשיים".

מה זה בדיוק ארגון כלל נשי? איך הוא נוצר? זה יכול לקרות לגמרי במקרה: ארגון שמנוהל מלכתחילה בידי נשים עלול לעתים להרחיק גברים המתקשים להתמודד עם הרעיון. דרך אחרת בה נוצר ארגון כלל נשי היא התפתחותו במקצועות שנתפסים מראש כ"נשיים", כמו הוראה ועבודה סוציאלית. וישנה גם הגישה האידיאולוגית, שמתבססת על תפיסות פמיניסטיות ורצון לייצר מרחב נשי, שיהווה אלטרנטיבה להתנהלות הגברית. כך או כך, כל אחד מאותם עסקים אינו יכול להתעלם מהמגבלה שמציב חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, אשר אוסר על אפליה על רקע מין. כל מין.

אז האם המרחב הנשי מביא עמו תוצאות שונות? מחקרים רבים מראים שתלמידות משפרות את הישגיהן במדעים ובמתמטיקה כשהן לומדות רק עם בנות מינן. אחד ההסברים שנתנו החוקרים תולה את השיפור בכך שהבנות, שלעתים מתאפיינות בביטחון עצמי נמוך יותר, יכלו לפרוח בהיעדר בנים, שלעתים מתאפיינים בביטחון עצמי מופרז. מחקרים אחרים הראו גם שכיתות מעורבות שיפרו את הישגיהן ככל ששיעור התלמידות גדל, וההסבר שהוצע לכך הוא באווירה הרגועה יותר שמאפיינת סביבה נשית. תהליך דומה ניתן לראות גם בעולם העסקי. מחקרים הראו כי צמיחה בשיעור הנשים בתפקידים ניהוליים ב-500 התאגידים הגדולים בארצות הברית שיפרה גם את הביצועים הפיננסיים שלהם.

לקחנו שישה בתי עסק מתחומים שונים - שיפוצניקיות, קונדיטוריה, תוכנית רדיו, משרד עורכות דין, יחצניות וקואופרטיב של נשים מבשלות - וניסינו לבדוק איך כל התיאוריות האלה עובדות בשטח. את המסקנות תסיקו בעצמכם.

רואות את התמונה הכללית

"נגיעות של צבע", חברת שיפוצניקיות

רחוב שקט בגבעתיים, שעות הצהריים המוקדמות. מאחת הדירות בקומה השנייה בוקעים קולות קדיחה. הצוות של חברת השיפוצניקיות "נגיעות של צבע" פועל להורדת מחיצות. בדירה, שרק לפני ימים ספורים רוקנה מתוכנה, נוצרים מחדש קירות, חללים וגם תפיסות מגדריות לגבי נשיות.

אחד הפועלים עומד על סולם ומכין את היסודות לקיר גבס שאמור לחצוץ בין הסלון לאחד החדרים. לצדו עומדת מיכל יקל, לגופה גופייה ורודה ומכנסי עבודה משופשפים, ומדגימה בפניו את דקויות המלאכה. שותפתה רות פלמון, עם סיגריה בזווית הפה, מכינה בינתיים קפה שחור לכולם, ומשוחחת עם האדריכלית.

יקל, אם לשלושה מעמק האלה, נמצאת בתחום כבר כעשרים שנים. היא החלה בנגרות ובמסגרות - מקצועות שעצם הטייתם ללשון נקבה נראית כמעט בלתי אפשרית - ובהמשך התקדמה לבנייה ולשיפוצים. בשנת 2008 הצטרפה אליה חברתה פלמון, אם לשניים מהרצליה, שאחרי 12 שנות עבודה בתחום ההיי-טק החליטה שהיא רוצה לעסוק ביצירה פיזית.

"נגיעות של צבע", החברה שהקימו יחד, עוסקת בשיפוץ בתים ובהמצאת פטנטים בתחום הבנייה. יקל בונה, הורסת, חופרת, קודחת, צובעת וממציאה. פלמון מתמקדת יותר בתחום השיווקי ובניהול הלוגיסטי של הפרויקטים. במקרה הצורך הן שוכרות צוותים של פועלים, שמבצעים תחתיהן חלק מהעבודה.

לפועלי בניין גברים לא קשה לפעמים לקבל הוראות מנשים?

"הגברים שעובדים איתנו מתייחסים אלינו יפה", מדגישה פלמון. "כשאנחנו פותחות את הפה ומדברות, והם רואים את המקצועיות שלנו, אז זה נהיה בסדר. אנשי מקצוע מכבדים אנשי מקצוע".

ומה לגבי הלקוחות?

"הם מגיבים בחיוב. חשוב לזכור שמי שלרוב מטפל בשיפוץ הבית זו האישה, ולנשים מאוד נוח לעבוד איתנו. ובכל זאת, אם לא נציג איכות ומקצוענות לא יעזור לנו עצם היותנו נשים".

יש יתרונות אחרים לעצם היותכן שיפוצניקיות נשים?

"אנחנו מאמינות גדולות בכוח של שיתוף פעולה נשי. מעבר לזה, ראייה נשית היא ראייה היקפית שאינה מפספסת פרטים, ואנחנו גם שמות דגש רב על הגימורים", מוסיפה פלמון ומצביעה על אחת מהפינות של קיר שבנייתו אך הושלמה. "אנחנו מודעות למה שהמשפחה צריכה ולמה שהפרטים צריכים, ואיך לפתור דברים הלאה בטווח הרחוק. בנוסף לכך, אנחנו משלבות בעבודה שלנו צד עיצובי-אמנותי. הרי בסופו של דבר, כשמתכננים בית זה כמו לעבוד על יצירת אמנות. מיכל היא בעלת רקע בעולם האמנות, והיא מביאה את זה לתוך העבודות שלנו".

אתן מרגישות שיש ערך מוסף לעסק שלכן?

"התרומה לקהילה וההתנדבות זה חלק חיוני מהעסק. מיכל מובילה פעילות של נוער בירושלים בשיתוף העירייה. היא בנתה קבוצה של חבר'ה צעירים, והיא בונה איתם דברים ויוצרת".

שומרות על כבוד האדם

קונדיטוריה חמדה, תל אביב

כשנכנסים לקונדיטוריית חמדה בתל אביב מזהים שני דברים בולטים: הראשון הוא הריח העז והמתקתק של המאפים, והשני - שעובדות שם רק נשים. בקיץ גם אפשר להבחין בקעקועים הגדולים שמעטרים את רוב עובדות המקום. "לרוב, קעקועים גדולים נתפסים כפחות נשיים, אבל בשבילי זה סימן להעצמה", אומרת שרון בידרמן, בתה של מייסדת המקום חמדה בידרמן. "ככה זה אצלנו - מוציאים החוצה בלי להתבייש".

זו גם הסיבה, היא מסבירה, לחלון הענק שחוצץ בין דלפק המכירה לחדר האפייה. מן העבר השני אפשר לראות את האופות, כמו דרך חלון של חדר ניתוח. הן לבושות חולצות שף וסינרים לבנים, מטפלות בבצק בתנועות כירורגיות: מודדות מרכיבים בקפידה, לשות, ומתרוצצות בין משטח העבודה לתנורים.

"הבאנו איתנו אווירה מאוד פתוחה. זה לאו דווקא עניין נשי, אלא שכך חונכנו. יש פה אווירה לא פורמלית בהגדרה. זה חלק מהסיבה ששמנו את החלון השקוף: חשוב לנו שהלקוחות יראו שזאת ממש עבודת יד, אבל גם כדי שיכירו את הנשים שעושות את המאפים. הן לא עבדים שמסתירים אותם. הן גאווה".

הכול החל ב-1995, כשחמדה בידרמן מאסה בעבודתה כמנהלת חשבונות והחליטה לצאת לדרך מקצועית חדשה כקונדיטורית. היא הקימה עסק במטבח ביתה, כששתי בנותיה, הקונדיטוריות הילה ולירון, מצטרפות אליה לפרקים. כעבור עשר שנים הצטרפה אליהן האחות השלישית שרון, שחזרה משהות בהודו לאחר קריירה בענף התקשורת. מלבד ארבעתן יש בחמדה עוד שש קונדיטוריות ועובד ניקיון אחד. כן, גבר.

"יש לנו הרבה גאווה על הנשיות של המקום", מדגישה שרון בידרמן, האחות שאחראית על הצד הניהולי של העסק. "אני רואה בזה חתרנות נשית: לקחת את מה שנתפס כעיסוק נשי - מטבח - ובהפוך על הפוך לעשות ממנו עסק, ולא להישאר איתו במטבח. כל אחת מהנשים שיש פה, וזה לא מתוכנן, היא אישה עצמאית שלא מצפה לאף אביר על סוס לבן. זה לא אנטי גברים, אלא להיות אדם אוטונומי, בלי שום נחיתות או צורך להתריס; מה שנקרא אישה בזכות עצמה".

איך מגיבים הלקוחות?

"הם מאוד אוהבים את זה. יש הערות סקסיסטיות, כמובן, אבל גם לזה למדנו להתייחס, כל עוד זה לא עובר את גבול הטעם הטוב".

ומה לגבי עובדים גברים?

"היו כאלה שניסו לעבוד פה, אבל זה לא הלך. יש פה אווירת שבט של נשים, ורק נשים מצליחות להסתדר עם זה".

אחוות האימהות

תוכנית הרדיו "סדר יום", רשת ב'

שש בבוקר. מתחם רשות השידור בתל אביב. מירית הושמנד, עורכת תוכנית הרדיו "סדר יום", מגיעה לחדר המערכת בקומה האחרונה של בניין רשת ב'. את היום היא פתחה שעתיים מוקדם יותר, בביתה, כשעברה על עיתוני הבוקר ועל אתרי החדשות. "יש לי שלוש בנות קטנות", היא מציינת, "וזה הזמן השקט היחיד שיש לי". במערכת היא פוגשת את שוש נחום-גולה, אחת ממפיקות התוכנית, שכבר החלה לחפש מרואיינים לאייטם הפותח. אורית קרן, המפיקה השנייה, כבר השיגה מרואיינים לרוב האייטמים האחרים בלילה שלפני. ב-06:15 מצטרפת אליהן מגישת התוכנית קרן נויבך, שאיחרה קצת בגלל המטפלת של שני ילדיה. ארבע אימהות, שעושות יחד את אחת מתוכניות הרדיו המובילות בישראל.

למה צוות התוכנית מורכב רק מנשים?

"זו לא הייתה בחירה מודעת", מדגישה נויבך. "כלומר, כשעבדנו על התוכנית לפני העלייה לאוויר, והרכבנו את הצוות, לא באתי ואמרתי, 'אני רוצה לעבוד רק עם נשים'. אבל זה יצא כך, ואני מאוד מרוצה מזה".

זה משפיע על איך שהתוכנית נראית?

"אין ספק שהתוכנית שלנו שונה, אבל אני לא מוכנה להגדיר את זה עולם תוכן 'נשי', *כי אלה הדברים שהכי נוגעים לכולנו: *חינוך, ילדים, טיפול בקשישים, *זכויות עובדים, אפליה נגד מיעוטים, גזענות*. יש חיבור בין כל הנושאים האלה אל מול עולם התוכן שנתפס כ'גברי' - *צבא, ביטחון ופוליטיקה. הנושאים החברתיים חייבים להטריד את כולנו, והם אכן מטרידים את כולם*, *ואת זה הבנו מיד לפני התגובות שקיבלנו. *הבנו איזה צמא יש לטיפול עומק בנושאים האלה, על-פני עוד שיחה עם פואד מול סילבן מול לבני, *וזה כמובן לא נוגע אישית לשלושת השמות האלה*, אלא סמל בלבד לעיסוק אובססיבי בעניינים שלא באמת מייצרים את הוויות חיינו".

בשמונה הן כבר צריכות להיות באולפן, מוכנות לשידור. הושמנד ונחום-גולה מחפשות במרץ מרואיינים שיגיבו לדוח "שוברות שתיקה", שמאגד בתוכו עדויות של לוחמות לשעבר המספרות על חוויותיהן השליליות בזמן השירות בשטחים. נויבך מתמקדת בקריאת החומרים ובניסוח טקסטים. מבעד לחלון המשרד ניתן לראות את העצים העירומים שהשילו עליהם בשלכת, והם עטופים בפיסות רקיע שמתבהרות מרגע לרגע ומבשרות באופן רשמי על סוף הלילה ועל תחילתו של יום חדש. ממכשיר הרדיו בוקע קולו של אריה גולן, שמשדר את "הבוקר הזה" מירושלים. על לוח המודעות תלוי עמוד פרסומת מאחד היומונים: "נסי לתפוס רמזור אדום. סדר יום עם קרן נויבך. לא תרצי שהנסיעה תיגמר".

גם המודעה למעשה מנוסחת כפנייה לנשים.

"אה, לא, היו כאלה גם לגברים. *זה הקמפיין הראשון שלנו. *היו מודעות שפנו בלשון זכר והיו בלשון נקבה*. *במקרה זו נשארה שם. *אבל אולי יש בזה משהו שהייתה פנייה ישירה לנשים, מה שבדרך כלל אין בקמפיינים כאלה".

איך העובדה שאתן רק נשים במערכת משפיעה על הדינמיקה ביניכן?

"אני מניחה שזה הופך את הכול לקל יותר. *כל השיח בינינו מאוד נגיש, ישיר, נטול מעמדות כמובן. *מצד שני, זה היה ככה גם עם העורכים המעולים שלי בטלוויזיה, ושניהם היו גברים".

בלי הנוקשות ההיררכית

ארנה לין ושות' משרד עורכות דין, תל אביב

"ארנה לין ושות', משרד עורכות דין, שלום", מפתיע הקול שבוקע ממרכזת הטלפונים, רגע לפני שהוא מתחיל לפרט את שמות העובדות ואת מספרי שלוחותיהן. 13 עורכות דין ושלושה עורכי דין - בוודאי לא היחס שמאפיין את מרבית משרדי עריכת הדין הפרטיים בישראל. את ההבדל ניתן לחוש כבר מרגע שדלתות המעלית של בית שרבט בתל אביב נפתחות בקומה ה-13: את השיש ואת השולחנות המבריקים מעץ דובדבן, שמאפיינים לא מעט מהמשרדים הגדולים, מחליף עיצוב רך יותר, שמורכב מאמנות ישראלית ומריהוט מקורי. "רציתי משרד שישדר חום ותחושת בית", מסבירה עו"ד לין, "שיהיה נעים לבוא אליו, גם לעובדים וגם ללקוחות".

את המשרד היא הקימה בינואר 2003 עם יפעת עובדיה, שבינתיים פרשה לטובת עיסוק בזכויות אדם. "כשהקמנו את המשרד היינו שתי עורכות דין, ולא העלינו על דעתנו לקרוא לו משרד עורכי דין", היא נזכרת. "בהתחלה לא הייתה קונספציה שיהיו פה רק נשים או רוב נשי. כשכבר קראנו לזה משרד עורכות דין, הבנו שאנחנו היחידות ושזאת בעצם אמירה".

מאותו רגע הייתה עדיפות לגיוס נשים?

"לא, אנחנו מקבלות על-פי הכישורים בלבד. כשמגיע גבר מוצלח, השאלות היחידות שאנחנו שואלות אותו הן אם הוא חושב שתהיה לו בעיה לעבוד עם הרבה נשים. מהגבר הממוצע זה דורש חשיבה קצת אחרת. גברים לא רגילים לעבוד בסביבה נשית, אלא רגילים להיות הרוב, וגם אם כן - אז הם לא רגילים שכל הסגל הבכיר מורכב מנשים (ארבע שותפות)".

משרדי עריכת דין ידועים כמקומות עבודה מאוד אינטנסיביים. איך המשרד שלך מתמודד עם ריבוי האימהות?

"אנחנו מעודדות אימהות למי שרוצה. מאז שהמשרד נוסד כבר נולדו לנו שמונה ילדים, ויש עוד בדרך. זו לא בעיה בכלל. נכון שאף פעם לא קל לעבוד בשתי משרות - והרי אימהות זו משרה מלאה. עם זאת, ברגע שאת חושבת בראש על זמן עבודה גמיש - והרי נשים גם יכולות לעבוד מהבית, כשנוח להן - אז העבודה אינה בעייתית לאימהות. הנשים של היום יודעות איך לעשות את זה, ולמעבידים יש יותר שכל, כך שהם מבינים את זה".

איך ריבוי הנשים משפיע על הדינמיקות במשרד?

"כל מי שמגיע אומר שהוא מרגיש את ההבדל", אומרת מנהלת המשרד, עו"ד טלי יגל בר-אשר. "אין פה הנוקשות ההיררכית, ויש הרבה הומור, גם בזמנים של לחץ עבודה ושל עצבים".

איך הלקוחות מגיבים לזה?

"אנחנו מייצגות הרבה ארגוני עובדים, שברובם נשלטים על-ידי גברים. אני לא רואה שלקוחות באים או לא באים כי אנחנו פה נשים. פעם, כשהייתי יושבת בישיבה מקצועית, הייתי האישה היחידה. היום זה אחרת, ואפילו כבר פחות מספרים בדיחות גסות בישיבות".

"כמו גברים, רק מוצלחות יותר"

משרד יחסי הציבור של אלה איתן

על אחד הקירות במשרד יחסי הציבור של אלה איתן תלויה תמונה בשחור-לבן, ובה שתי נשים יושבות צמודות, משדרות קרבה גם מבלי להישיר מבט למצלמה או זו לזו. את התמונה צילם אביה של מיכל וגמן, אחת מעובדות המשרד, והיא מתעדת את אשתו ואת אחותה. "זאת תמונה שאנחנו מאוד אוהבות", מציינת איתן, "היא ממש מדגימה אינטימיות נשית".

ואכן, הנשיות מהווה מרכיב מרכזי במשרד - החל בשפופרות של קרם לחות, עבור בתמונות שמעטרות את הקירות, וכלה בשיחות בלתי פוסקות על בנים, על אקטואליה ועל תרבות גבוהה, שאלה איתן נאלצת להסות מעת לעת כדי לוודא שהעבודה נעשית.

אפשר להבחין בכך גם באתר האינטרנט של המשרד, שבמרכזו מתנוססת תמונה שבה נשים מגונדרות מורחות אודם על שפתותיהן, ובבלוג שמציין בין היתר את "התאריך ההיסטורי שבו אלה איתן הכינה סלט".

עם זאת, לאיתן חשוב להדגיש: "יש לנו מודל אחר של נשיות - אנחנו נגד בישולים וניקיונות". המשרד, שהוקם על-ידי איתן לפני שלוש שנים וחצי, התרחב כמעט תמיד באותו כיוון מגדרי - וכיום מורכב מחמש נשים ומגבר אחד. עקב כך המשרד גם זכה לכינוי "אלה איתן והבנות".

מה גרם לכך שהמשרד נהיה כל-כך נשי?

"אני בת בכורה במשפחה בת שלוש אחיות - יחד עם אימא אנחנו רוב נשי כמעט מוחלט - ותמיד היינו קרובות מאוד", מסבירה איתן. "אני מניחה שניסיתי באיזשהו אופן, מודע או לא מודע, לשחזר את הסביבה הטבעית שלי. באותו אופן גם הבנות כאן מביאות איתן חוויה דומה. הכי כיף לנו בחברת בנות והכי נוח. אני מרגישה כאן קצת כמו אימא, והדינמיקה בין הבנות כאן היא כשל אחיות - גם בינן לבין עצמן וגם שלהן מולי".

האם עבדו פה בנים?

"במקרה עבדו פה רק הומואים, שאותם אנחנו מחשיבות לגרסה מוצלחת יותר של נשים. הם, אגב, מחשיבים אותנו לגרסה מוצלחת יותר של גברים. עומר לאור, הגבר היחיד שעובד במשרד, מוסיף: "ההתנהלות בעבודה היא די גברית. תחום התקשורת, ובעיקר יחסי ציבור, דורש הרבה מרפקים ומוכוונות מטרה - שנתפסים כתכונות גבריות. לכן, גם הנשים שעוסקות בזה הן לרוב נשים חזקות".

שחרור מכבלי המסורת

קואופרטיב המבשלות, אופקים

סמוך לכביש 40, כ-35 קילומטרים דרומית לבאר שבע, אפשר למצוא את מסעדת "נשים וטעמים". את המסעדה מפעיל קואופרטיב הבשלניות של אופקים והסביבה, במרחצאות "נווה מדבר". לגבי נשים רבות המטבח מהווה מקום שעבוד. עבור הנשים הללו הוא הפך לגורם משחרר. רובן הגיעו מבתים מסורתיים עם תפקיד מוגדר: לטפל בבעל ובמשפחה. אז בין מפרום למרק קובה, בין מעמול לבקלאווה - חלקן התנסו, לראשונה, בעצמאות.

היסודות הונחו לפני כחמש שנים, כחלק מפרויקט משותף לסוכנות היהודית ולמתנ"סים של אופקים ושל המועצה האזורית מרחבים. את הפרויקט ריכזה נאוה יפרח, כיום מנכ"לית הקואופרטיב ובעברה רכזת של פרויקטים להעצמה נשית ולנערות בסיכון. המטרה הייתה להקים קבוצה ליזמות נשית ולנשות האזור היו שלל רעיונות למיזמים, החל במפעל לנעלי נשים וכלה בפיתוח ענף הצימרים. לבסוף הן נותרו עם הבישול. היוזמה יצאה לדרך עם הקמת דוכנים במתנ"ס של אופקים, ונמשכה בהכנת כיבוד לאירועים העירוניים. "חלק מהנשים היו כאלה שלא יוצאות מהבית בכלל", אומרת יפרח. "חיכינו לימי ראשון כמו לפגישה עם בן זוג בגיל הטיפש-עשרה".

גולת הכותרת של הפרויקט הייתה נסיעה לניו ג'רזי, כדי לארגן פסטיבל אתני לקהילה היהודית, ושם גם התגלתה הסולידריות שמאפיינת את הקואופרטיב.

"היינו 25, אבל היו רק 12 מקומות במשלחת", מספרת יפרח. "חששנו שיתחילו מלחמות על הטיסה, אז ארגנו אירועים בימי שישי. הרעיון היה שכל הלילה נבשל במעונות היום של הרשויות שלנו, וביום שישי נמכור את האוכל - ואת הרווחים נשקיע בנסיעה של כל הבנות לניו ג'רזי. הרבה בעלי עסקים פרגנו והזמינו את האוכל שלנו. בסוף אספנו 17 אלף דולר, וכולנו טסנו. לחלקנו זו הייתה הפעם הראשונה במטוס".

יש למבשלות גם לא מעט אתגרים. "אני חושבת שזאת הייתה טעות להקים קואופרטיב, כי יש נשים שעובדות כמו חמורות, ויש כאלה שעושות הרבה פחות", מציינת יפרח. בעקבות המשבר הן הביאו יועצת ארגונית שתנסה להציע פתרונות. אחד מהם עשוי להיות הסבת הקואופרטיב לעסק רגיל.

ומה לגבי הלקוחות? הם מפרגנים?

"אין ספק. וזה מה שמחזיק אותנו פה. לפעמים מגיעים אנשים מהצפון שבאו לפרגן לנו על היוזמה. התקשרה אליי מישהי מעיריית ירושלים, שאחראית על פרויקטים דומים, וכשלעובדים הייתה חופשה באילת הם שינו את המסלול כדי לעבור דרכנו".