"גטו הוא לא מחזה על השואה"

בשנת 83' כיהן נעם סמל כמנכ"ל תיאטרון חיפה, והבמאי עמרי ניצן היה המנהל האמנותי. שניהם זוכרים היטב את היום שבו נכנס למשרדו של סמל המחזאי יהושע סובול, וגולל בפניהם רעיון למחזה חדש שאותו התעתד לכתוב, אודות פעילותו של התיאטרון היהודי בגטו וילנה בין השנים 1942 ל-1943, כאשר שלטון הכיבוש הנאצי היה בשיא כוחו.

"הקשבתי לדבריו של סובול כאחוז קסם", משחזר ניצן, "בעוד נעם לא הפסיק להתרוצץ בחדר, להפוך ניירות, לשרבט רשימות ולנסות למצוא עט כותב. בשלב מסוים סבלנותי פקעה ואמרתי לנעם: 'מחזאי מנסה לחלוק איתנו פה משהו כל-כך אישי ומרגש עבורו, ואתה בקושי מתייחס אליו'. נעם, בתגובה, הפך את ערמת הניירות שהיו מונחים על שולחנו והתברר שבצד השני של אותם הניירות כבר הייתה כתובה טיוטה מוכנה לחוזה על העלאת 'גטו'. נעם כל-כך התרשם מהרעיון, שניסח חוזה בו במקום תוך כדי שיהושע המשיך לדבר".

26 שנים אחרי, נחשב "גטו" לאחד ממחזות המקור הישראליים המצליחים בכל הזמנים. הגרסה המקורית הועלתה כאמור בתיאטרון חיפה בשנת 84' בבימויו של גדליה בסר ובכיכובו של דורון תבורי כקצין הנאצי הנס קיטל, מפקד גטו וילנה. יוסוף אבו ורדה גילם את ראש המשטרה היהודית בגטו, יעקב גנס, וריקי גל גילמה את חיה'לה רוזנטל - כוכבת תיאטרון הגטו. בעקבות ההצלחה המקומית הוצג המחזה ב-66 תיאטראות נוספים ברחבי העולם, זכה בשלל פרסים והפך את יהושע סובול למחזאי בעל שם עולמי.

פלאשבק אחד ארוך

בימים אלה מסתיימות החזרות לגרסה החדשה של "גטו", שתועלה בתיאטרון הקאמרי עם איתי טיראן כקיטל, נתן דטנר כגנס, אניה בוקשטיין כחיה'לה ולצדם גדי יגיל כמנהל האמנותי ישראל (שרוליק) סגל, אלי גורנשטיין כספרן הרמן קרוק, רמי ברוך, חני פירסטנברג ועוד רבים. כמו כן מיועדת השחקנית הלנה ירלובה, המחלימה בימים אלה מפציעה קשה בתאונת דרכים, להשתלב בצוות השחקנים מיד כשיאשרו לה רופאיה לעלות על הבמה. על הבימוי מופקד עמרי ניצן, המודה שמדובר מבחינתו בסגירת מעגל אישית כמעט היסטורית.

"קינאתי שנים בגדליה בסר על שזכה לביים את הגרסה המקורית", הוא אומר, "זה כמובן בריא למנהל אמנותי להתאהב עד כדי כך במחזה שאותו הוא בוחר להעלות, אבל לא אכחיש ששנים קינן בי הרצון לביים את המחזה בעצמי ואני גאה שזכיתי לכך. מה גם ש'גטו' הוא מחזה שרק משתבח עם השנים, ואני מאמין שהגרסה החדשה תוכיח את זה".

יהושע סובול כתב את "גטו" בעקבות תחקיר מעמיק אודות הפעילות התרבותית שהתנהלה בין חומות הגטאות בתקופת מלחמת העולם השנייה, תחת שלטון האימים של הנאצים, ומקרה גטו וילנה נגע לליבו במיוחד. "הגיעה לאוזניי השמועה שישראל סגל, שהיה המנהל האמנותי של התיאטרון הזה, שרד את השואה ועדיין חי", משחזר סובול, "חיפשתי את שמו בספר הטלפונים, ואכן מצאתי במאי בשם ישראל סגל שהתגורר ברחוב גורדון בתל-אביב. התקשרתי אליו, הוא אכן היה האיש שחיפשתי, והוא הזמין אותי לבקר בביתו. זה היה הראשון בסדרת מפגשים מרתקים שבמהלכם גולל סגל בפניי את הסיפור שהפך לבסיס המחזה. זו גם הסיבה ש'גטו' נפתח במונולוג של גדי יגיל המגלם את דמותו ומעלה את זיכרונותיו, והמחזה כולו הוא בעצם פלאשבק אחד ארוך המסופר מנקודת מבטו".

הלב והנשמה של הגטו

עלילת "גטו", המבוססת כאמור על דמויות ואירועים אמיתיים, עוסקת לא רק בפעילות השוטפת של התיאטרון אלא גם במאבקים הפנימיים בין היהודים החיים בגטו וילנה ובעיקר בין יעקב גנס, שהאמין בשיתוף פעולה עם הנאצים כדרך יחידה לשרוד, והספרן הרמן קרוק (אלי גורנשטיין) שדגל במרד ובמאבק מזוין. במקביל מציג המחזה את דמותו המורכבת של הקצין הנאצי הנס קיטל (איתי טיראן), שזכה למינוי בגיל 22 והיה גם בוגר בית ספר למשחק וניגן בסקסופון ובפסנתר. קיטל מציג לכאורה פן אנושי, מתורבת ותומך בפעילות שחקני התיאטרון עד לסצנת הסיום המזעזעת שבה נחשף טבעו האמיתי.

"גטו" הוא גם, בפועל, תיאטרון בתוך תיאטרון. מחזה העוסק הן בפעילות התרבותית של השחקנים היהודים בתנאים תת-אנושיים, והן ברפרטואר שאותו בחרו להציג על הבמה. גם השירים המשולבים במחזה נכתבו במקור בידי מוזיקאים ויוצרים יהודים שחיו בגטו וילנה.

"מדובר בשירים נפלאים", אומר סובול, "בכלל, היצירתיות של האנשים האלה הייתה מדהימה גם בלי קשר לתנאים שבהם חיו ופעלו. הם היו, ללא ספק, אנשי תיאטרון בכל רמ"ח אבריהם. ניתן אולי לחשוב שבתנאים הקשים של הגטו הדבר האחרון שעניין יהודים היה לצפות בהצגות, אבל משיחות רבות שקיימתי עם ניצולים התברר לי שההופעות שלהם היו הלב והנשמה של סדר יומם.

"אנשים בגטו היו מסיימים יום של עבודות כפייה, מתרחצים, לובשים את מיטב הבגדים שעוד הצליחו לשמור והולכים לצפות בהצגות תיאטרון. כאשר שאלתי את ישראל סגל מאיפה היו להם אבזרים ותלבושות, הוא הסביר שתלבושות היו החלק הקל כי הנאצים שלחו להם את כל הבגדים שנלקחו מגופות היהודים שהוצאו להורג בגיא ההריגה בפונאר.

"אבל האמת היא שלא רציתי לכתוב מחזה על השואה, ואני לא רואה ב'גטו' מחזה כזה גם כיום. בעיניי, זהו מחזה על יצירתיות שאינה ניתנת לדיכוי. סיפור על כוחה של האמנות לשמר את רוח האדם גם ברגעיו הקשים ביותר, ובעיקר קינה על תרבות שלמה שמלחמת העולם השנייה הכחידה. עם השנים, ככל שהמחזה הועלה ביותר ויותר ערים בעולם, התברר לי שבכל מדינה נמצאה סמליות לאירוע המאפיין את בני המקום. כך,למשל, הועלה המחזה בשנת 95' בעיר קובה ביפן שחוותה רעידת אדמה קשה. באחד ממאמרי הביקורת נכתב ש'גטו' זו מטאפורה ליכולת רוח האדם לשרוד גם את האסונות הקשים ביותר".

"גטו" יועלה לראשונה ב-9 במרץ בתיאטרון הקאמרי בתל-אביב