חופש הפרסום איננו חופש הביזוי

יש הבדל מהותי בין פרסום שם חשוד לבין צילומו בחולשתו ע"י צלמים הצובאים עליו מכל עבר

ידיעות חדשותיות אודות חשודים בעבירות, תוך שהם מצולמים, שעה שהם מובאים לבית המשפט או לחקירה, הוא חיזיון נפוץ במקומותינו. חלק נכבד מהחשודים משוחררים לבסוף בלי שיוגש נגדם כתב אישום. אחרים יוצאים בסופו של ההליך זכאים בדין.

תהא תוצאת ההליך אשר תהא, דרכן של הבריות היא להניח ש"אין עשן בלי אש", והעננה הפלילית תלווה את החשוד כל חייו. כדאי לבחון את הקשר שבין פרסום תמונות ופרטי חשודים לבין הזכות לפרטיות, כפי שהיא מעוגנת בחוק הגנת הפרטיות - לבין עיקרון הפומביות, כפי שזה מעוגן בחוק בתי המשפט.

חוק הגנת הפרטיות קובע: "לא יפגע אדם בפרטיות של זולתו ללא הסכמתו". לפי החוק, פגיעה בפרטיות היא בין השאר "פרסום תצלומו של אדם ברבים בנסיבות שבהן עלול הפרסום להשפילו או לבזותו".

החוק מקנה הגנה למפרסם כזה כאשר הפרסום נעשה במסגרת חובה מקצועית. על אף שלכלי התקשורת יש חובה מקצועית לסקר, הרי שהחוק מקים חזקה שלפיה הפגיעה בפרטיות נעשתה שלא בתום-לב - אם הנתבע פגע במידה גדולה משהיתה נחוצה באופן סביר לצורך העניין.

לציבור יש אמנם עניין לדעת על עבירות שנעברו, על כך שהמשטרה חוקרת, על העמדה לדין של חשודים ועל הרשעתם. השאלה היא שאלה של מידתיות. האם פרסום שמו ותמונתו של חשוד, והאם פרסום פרטים מתוך חקירתו, הם "במידה גדולה משהיתה נחוצה באופן סביר" לצורך מילוי אותה חובה מקצועית?

במקרים רבים אין זה משנה לציבור אם שם החשוד הוא, למשל, "משה כהן" או "יצחק לוי". כך גם אין זה מעלה או מוריד בעיניו אם החשוד נמוך-קומה, שמן או קירח.

כך, על-פי חזקת המידתיות, נראה כי חוק הגנת הפרטיות אינו מאפשר פרסום כאמור. עם זאת, מול חוק זה ניצב חוק בתי המשפט, המסדיר את סוגיית פרסום שמו של חשוד והגובר עליו.

עיקרון הפומביות

במהלך השנים נבחנה שוב ושוב שאלת פרסום זהות חשודים, באמצעות מינוי ועדות והעלאת הצעות חוק. הוגשו הצעות חוק שהיו עשויות להשוות את מצבנו לזה הנהוג באנגליה, שם אסור פרסום זהותו של חשוד עד להגשת כתב אישום, ולזה הנהוג בניו-זילנד, שם אסור פרסום שם חשוד בטרם נחרץ דינו.

בסופו של דבר התיישבו הדברים בתיקון החוק, שהתבטא בהוספתה לחוק בתי המשפט של הוראת סעיף 70(ה1): "בית משפט רשאי לאסור את פרסום שמו של חשוד שטרם הוגש נגדו כתב אישום או פרט אחר מפרטי החקירה, אם ראה כי הדבר עלול לגרום לחשוד נזק חמור, ובית המשפט סבר כי יש להעדיף את מניעת הנזק על פני העניין הציבורי שבפרסום".

ההלכה לעניין זה נקבעה בבש"פ תורג'מן (בש"פ 5759/04), שם מנתח השופט מישאל חשין את אמות-המידה שלפיהן יותר הפרסום. הוא קובע כי מצד אחד יש לבחון את הנזק הנגרם לחשוד (וצריך שיהיה נזק חמור, להבדיל מנזק גרידא). מצד השני יש לבחון את האינטרס הציבורי הפרטיקולרי לאותו מקרה, שעניינו למשל במהות המעשים המיוחסים לחשוד, במידת הסיכון שמהווה החשוד לציבור, ביכולתו של הפרסום לקדם את החקירה ולעודד קורבנות נוספים להתלונן וכו'.

בפועל, ברוב המקרים, מעדיף בית המשפט את עיקרון הפומביות על הפגיעה בפרטיות החשוד, ומסרב להורות על איסור פרסום. יש מקום לדעה שלפיה התיקון הנ"ל בחוק בתי המשפט והלכת תורג'מן שוגים בהנחה שרק הפרטיות לבדה עומדת מול עיקרון הפומביות. על-פי אותה הדעה, ראוי להוסיף למשוואה את חזקת החפות, את הפגיעה בעבודת המשטרה ואת הפגיעה בקיומו של הליך תקין.

הזכות לפרטיות

לדידם, כל אלה עומדים, יחד עם הזכות לפרטיות, על לשון המאזניים - אל מול עיקרון הפומביות והזכות לפרסום הנובעת ממנו.

נוסף על כך, חופש הפרסום איננו חופש הביזוי! קיים הבדל משמעותי בין פרסום שמו של חשוד לבין צילומו בחולשתו על-ידי צלמים הצובאים עליו מכל עבר ואף מפנים אליו שאלות, משל פומביות הדיון "הורחבה" לדיון מקדים באמצעי התקשורת.

זאת ועוד, חוק בתי המשפט מקנה לבית המשפט סמכות לאסור פרסום רק עד לשלב של הגשת כתב האישום. הייתכן שלבית המשפט לא תהא סמכות להחליט בשאלת הפרסום בשלב שלאחר הגשת כתב אישום ועד להכרעת הדין?!

נקודת המוצא לתיקון החוק, שלפיה הפרסום מותר כל אימת שאיננו אסור - שגויה, בכל הכבוד. זכויות היסוד של האדם שייכות לו. על מנת ליטול אותן ממנו יש לנהל הליך שבמסגרתו תותר נטילת הזכות - ולא להיפך.

כך ראוי, הן מהבחינה הערכית והן משום שבפועל מי שמתנהלת נגדו חקירה איננו פנוי פעמים רבות לעסוק בהגשת בקשה לאיסור הפרסום, עד שזה כבר מאוחר מדי עבורו.

צרו איתנו קשר *5988