גן העדן האבוד

פיטר ג'קסון תמיד כיוון גבוה וקלע גבוה. כך היה בסרטיו המוקדמים ("יצורים שמימיים", "Braindead"), שם הוא עשה שימוש יצירתי בתקציב זעום, וכך היה כשהתקדם לשימוש יצירתי בתקציב עצום, עם טרילוגיית "שר הטבעות" ו"קינג קונג". הוא גם ידע את מי לקחת תחת חסותו, כשאימץ את "מחוז 9" של ניל בלומקמפ. לכן "מבט מגן עדן" הוא הפתעה: לראשונה בקריירה שלו, ובשיא הצלחתו, פיטר ג'קסון מכוון גבוה, ומפספס.

"מבט מגן עדן" הוא עיבוד לרומן של אליס סיבולד "העצמות המקסימות", והוא מספר את סיפורה של סוזי סלמון (סירשיה רונאן, הילדה מ"כפרה"). בשנת 1973, כשהיא בת 14, סוזי נאנסת ונרצחת על-ידי השכן שלה, ג'ורג' הארווי (סטנלי טוצ'י, משכנע לחלוטין כפדופיל רצחני). אחרי מותה, סוזי עוברת לעולם שמיימי שהוא מעין מבוא לגן עדן. משם היא צופה במשפחתה האבלה והמתפוררת בעקבות המוות, באחותה שמתבגרת ומשיגה אותה, בנער שהיה מאוהב בה בבית הספר. מהעולם הבא, היא מנסה לכוון את אביה אל הרוצח, ולהשלים עם מותה ועם החיים שממשיכים בלעדיה.

שימו לב לרגעים שבהם מופיע הרוצח של סוזי על המסך. אם נקבץ יחד את כל חלקי הסרט שבהם הוא משתתף (הפיתוי והרצח, החקירה, המפגש עם אביה של סוזי ועם אחותה), נקבל אוסף של סצנות מופת. כתובות, מבוצעות, ערוכות ומבוימות באופן עוצר נשימה. אילו כך היה נראה כל הסרט, לא הייתה סיבה להתלונן. הבעיה היא שסביב הסצנות הללו נמצאת מעטפת מרשימה פחות.

האכזבה מתחילה כשמגיעים לגן העדן הפרטי שסוזי נמצאת בו אחרי מותה, גן עדן שנראה ונשמע כמו פרסומת לבושם. עם הדמיה ממוחשבת חסרת מעוף ופסקול דביק, יש לא מעט רגעים שבהם מבט מגן עדן מזכיר את "לחלום אותך", אותו סרט כושל ומיותר עם רובין ויליאמס (כלומר, "לחלום אותך" נחשב לאחד הסרטים המיותרים שוויליאמס כיכב בהם עד שהגיע "מזל תאומים"). הכישלון ביצירת גן העדן של סוזי צורב עוד יותר, כשזוכרים כיצד עיצב פיטר ג'קסון עולם פנטזיה סוחף בתקציב קטן בהרבה לשתי הגיבורות של סרטו "יצורים שמימיים", נערות בנות גילה של סוזי.

עולם הפנטזיה שטוח ושטחי בערך כמו העומק הפסיכולוגי בעלילה: אביה של סוזי, ג'ק, אוהב לכלוא את הדברים האהובים עליו במעטפת מגוננת והרמטית. הוא בונה דגמים של ספינות בתוך בקבוקי זכוכית. הוא מסביר לסוזי שטוב להיות נעול בתוך עולם מושלם. אז אולי גן העדן של סוזי, העולם המושלם והנעול שלה, מתקיים בעצם רק בתודעתו של אביה? לא. יותר מפעם אחת בסרט מובהר לנו שסוזי היא רוח רפאים ממש. אולי הנישואים של ג'ק מתפוררים מפני שהוא מתעקש לאטום גם את עולמה של אשתו העצמאית? אולי, אבל אין אינדיקציה לזה בסרט.

לא קראתי את הספר, אבל לא יהיה מפתיע לגלות שהדמויות החד-ממדיות יצאו נפסדות מהמעבר לתסריט - כל מי שאינו צדיק גמור הוא רשע גמור, מלבד סוזן סרנדון בתפקיד הסבתא השתיינית שמגיחה להופעת אורח של חמש דקות. מארק וולברג ורייצ'ל וייס סתמיים בתפקיד ההורים, ולמייקל אימפריולי אין הרבה מה לעשות עם דמות בלש המשטרה האנמית.

אז מצד אחד, יש לנו מותחן על-טבעי מעולה, ומצד שני, חיקוי מדולל של ספילברג (שותף עסקי ואמנותי של ג'קסון, שהיה מעורב בהפקת הסרט), כולל הנראטיב של משפחה מפורקת ועולם פנטזיה עמוס אפקטים ונטול השראה.

כדי לשפוט את התוצאה הסופית, צריך לזכור שפיטר ג'קסון מכוון גבוה. הוא ניסה ליצור יותר מעוד דרמה משפחתית נוגה או סוחט דמעות סכריני. הוא ניסה להשיג הכל בבת אחת: חוויה מלאת יופי ומורטת עצבים, אפלה ואופטימית, מסוכנת ומנחמת. רוב הזמן הוא כשל, אבל הרגעים הבודדים שבהם הצליח מדגישים את מה שהסרט יכול היה להיות. "מבט מגן עדן" יכול היה להיות סרט גדול, ועל זה מגיע לו פרגון.

רוצו לראות גם את:

סרטי האוסקר

הייתם מאמינים שבשנה שעברה אחד הפייבוריטים לאוסקר היה "הסיפור המופלא של בנג'מין באטן"? להבדיל מהשנה שעברה, השנה מגיע טקס אוסקר ששווה לפתח עבורו מעורבות רגשית.לפני השידור, כדאי לוודא שצפיתם ב: "ממזרים חסרי כבוד", "אווטאר", "מטען הכאב", "מחוז 9", "פרשס", "תלוי באוויר", "למעלה" ו"עג'מי".

עניין של טעם:

"עד שתאהב אותי"

התסריט החביב של אדריאן שלי ז"ל יכול היה בקלות להיות סרט של אלמודובר. אבל הוא נפל לידיה של שריל היינס, שחקנית בדרך-כלל (שריל מ"תרגיע"), שביימה אותו כמו "זה מסובך", כולל מוזיקת מעליות עליזה. מעניין איך "עד שתאהב אותי" היה נראה אילו שלי הייתה מביימת אותו.