שתיקת הפרופסורים

בשבוע שעבר תקפנו כאן את ועד העובדים של בנק דיסקונט על שאפשר במשך שנים את העסקתם של כ-2,000 עובדים במעמד נחות. העובדים הקבועים, כך סיפרנו, נהנים מאותה שכבה של עובדים חלשים, כי היא זו שמאפשרת להם לזכות בתנאים מופלגים.

אבל מה אנחנו רוצים מהוועד של דיסקונט? הוא הרי שייך לסקטור הפרטי, וזכותם הלגיטימית לכאורה של העובדים החזקים להילחם על תנאיהם המצוינים כאיגוד מקצועי. את חשבון הנפש יעשו אנשי הוועד עם עצמם.

אנשי הסגל הבכירבאוניברסיטאות עושים עתה בדיוק את מה שעשה הוועד בדיסקונט. כל עוד הסגל הזוטר, הדוקטורים שלא מן המניין ועוזרי ההוראה שלהם עובדים בתנאים לא תנאים, בסגל הבכיר נהנים משכר גבוה, קביעות ברזל וחופש אקדמי מוחלט - בעיקר החופש לשתוק. הפרופסורים שותקים כשמפטרים מרצים מן החוץ כל 8 חודשים, הם שותקים כשהקולגות שלהם מנהלים מאבקי שכר, והם שותקים כשעובדות הניקיון לא יודעות איך נראית הפרשה לקרן פנסיה.

השבוע הפגינו 500 סטודנטים באוניברסיטת ת"א למען עובדות הניקיון בקמפוס שעלולות לאבד בקרוב את עבודתן, בגלל שהנהלת האוניברסיטה פרסמה מכרז חדש לשירותי ניקיון. "רד ממגדל השן", צעקו הסטודנטים למנכ"ל האוניברסיטה, מוטי כהן. אבל את הצעקה הזו הם היו צריכים לכוון אל המרצים הבכירים שלהם, אלה שמטיפים לביקורתיות, למוסר, לדעתנות ולסולידריות.

הפרופסורים שותקים לא רק כשחבריהם "הזוטרים" נאבקים על עתידם, אלא גם בסוגיות חשובות הקשורות ליחסי העבודה במשק. על כן לא נשמע קולו של איש אקדמיה אחד לאחר שעשרות סדרניות בקרליין פוטרו בסוף השבוע באמצעות SMS. מנגד, גם לא שמענו ברכה אחת על ההסכם הקיבוצי שנחתם במפעל חיפה כימיקלים דרום.

קול (בודד) קורא

גם לא שמענו מהפרופסורים מילה על הסוגיה החשובה והעקרונית שנידונה השבוע בביה"ד הארצי לעבודה - האם ניתן להכיר בכמה ארגוני עובדים במקום עבודה אחד, או שיש להעדיף מודל של ארגון אחד, ובכך אולי לפגוע בתחרות שקמה מול ההסתדרות? לא שמענו ביקורת על ההגמוניה שמסתמנת בבית הדין הארצי לעבודה, שנוטה לקבל לחלוטין את עמדת ההסתדרות הכללית, ולא שמענו ביקורת על הקו המשפטי הבעייתי שהציג ארגון כוח לעובדים.

גל של התארגנויות עובדים בצד גל של חקיקה בכנסת שוטפים את המדינה, והשיח שמציף את בתי הדין לעבודה ודפי העיתונים נעדר מהשיח האקדמי. אולי גם אנחנו העיתונאים אשמים שלא ביקשנו את דעתם המלומדת לעתים יותר קרובות, אבל אפשר להתקשר, לשלוח מאמרים, לטפס על כיסא ולצעוק בקמפוס. אחד בודד עשה את זה אתמול: ראש החוג להיסטוריה, פרופ' גדי אלגזי.

הדוגמה של אלגזי מחזקת את הבעיה באקדמיה: אלגזי הוא איש שמאל מובהק, סרבן שטחים עם דיפלומה, שנדון ב-1980 לשנת מאסר ע"י צבא. אם אדם פעיל כמו אלגזי הוא היחיד שמצטרף למאבק על עתיד עובדות הניקיון, אין מה לצפות ממרצים שביומיום פעילים הרבה פחות.

נדמה כי לפרופסורים נוח להוריד פרופיל בסוגיות כאלה. הרי על עצומות מבורכות נגד יוזמות הפוגעות בזכויות אדם, כמו ציד המכשפות נגד הקרן החדשה לישראל, הם יודעים לחתום. השתיקה שלהם בענייני עבודה היא לא יותר מאשר "שקט תעשייתי" שהם כופים על עצמם, כמי שמאותתים: אל תגעו בנו, ולא נפריע לכם לגעת באחרים. אבל יש כאן גם עניין של מצפון: הפרופסורים יודעים שהם לא יכולים לדבר על יחסי עבודה תקינים, על שוויוניות וחלוקת הכנסות אחרת, בעוד הם לוקחים חלק פעיל בחוסר השוויוניות, בדיכוי מגזרים חלשים ומוחלשים. ככה הפרופסורים שותקים, והשיירה עוברת.