מבגין ועד אולמרט

בספטמבר 1983 אמר ראש הממשלה דאז, מנחם בגין, שלוש מילים שנחקקו לעד בתודעה הציבורית הקולקטיבית: "איני יכול עוד". האם היה זה מותה של רעייתו עליזה, ההסתבכות הישראלית בלבנון או בריאותו ההולכת ומתרופפת, שגרמו לו לנטוש את כהונת ראש הממשלה ולהסתגר בביתו עד מותו? כנראה שכבר לא נדע. מה שברור הוא שבגין סבל מדיכאון קליני, שהחל אולי כבר בעת כהונתו.

הפסיכולוג עפר גרוזברד פרסם ב-2006 ביוגרפיה שבה טען כי בגין סבל במשך שנים מדיכאון קליני, אולם הוא הצליח להסתירו מחבריו לשולחן הממשלה ומהציבור כולו. "זה היה מצב פתולוגי מתמשך, שנבע ממבנה האישיות שלו", טען גרוזברד. האם בגין נהג כשורה כשהסתיר מהציבור את דבר מחלתו? באיזו מידה היה צריך בגין לשתף את הציבור במידע רפואי פרטי הנוגע לו?

בארה"ב מוטמעת זכות הציבור לדעת באופן מוסדר יותר, בהליך ההתמודדות והבחירה של המועמדים לנשיאות. ביולי 1995 פרסם המועמד לנשיאות בוב דול, שהיה אז בן 72, תקציר בן תשעה עמודים בדבר מצבו הרפואי. במסמך כתב רופאו כי למרות פציעותיו הישנות ממלחמת העולם השנייה, ולמרות שעבר ניתוח עקב סרטן הערמונית, מצבו "מצוין". זו הנורמה בארה"ב - המתמודדים יודעים כי נתח מסוים מזכותם לפרטיות על חייהם בכלל, ועל מצבם הרפואי בפרט, נלקח מהם עקב המעמד הציבורי שהם מבקשים. הנורמה הזו אומצה במידה חלקית בישראל. פרופ' סוזי נבות מהמכללה למינהל כינתה זאת "נורמה שלטונית", שאף שאיננה מעוגנת בחוק, ראשי ממשלה בעבר כיבדו אותה במידה הנדרשת, מי יותר ומי פחות. חודש וחצי לפני שראש הממשלה אריאל שרון התמוטט משבץ מוחי, בינואר 2006, הוא הובהל לבדיקות רפואיות שטיבן הוסתר מהציבור. בהמשך תיקנה לשכתו את דרכיה, ובהתמוטטותו השנייה סופק לציבור מידע רציף אודות המהלכים הרפואיים.

מחליפו, אהוד אולמרט, חלה בסרטן הערמונית במהלך כהונתו כראש הממשלה. באוקטובר 2007 הוא כינס מסיבת עיתונאים שבה דיווח לציבור על הממצאים הרפואיים, אך בהמשך דחה את הניתוח בטענה כי הוא איננו דחוף ומצבו איננו מפריע לתפקודו כראש הממשלה. באורח פלא, הפך מצבו דחוף מיד בסיום כהונתו, והיווה עילה לדחיית השימוע שנקבע לסנגוריו אצל היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז.