כלבי וחתולי עירך קודמים

אני קורא בעיתונות שמשרד החקלאות החליט להקשות על יבוא כלבים וחתולים בגלל חשש להתפרצות מחלת הכלבת. לטעמי, צריך להקשות, אפילו לאסור, על יבוא כלבים וחתולים בכלל - לא רק בגלל מחלת הכלבת, אלא על רקע המצוקה הגדולה של הכלבים והחתולים בארץ.

הרי כבר נאמר, בחוכמה רבה, כי "עניי עירך קודמים". בשם הכלל הזה אנחנו מטילים הגבלות ואיסורים רבים שנועדו להקל את חיי האנשים החיים במדינה. תפקידה של המדינה להגן על תושביה - וגם לדאוג לרווחתם. את הכלל הזה יש להחיל לא רק על בני אדם, אלא גם על בעלי-חיים. גם הם תושבי המדינה הזאת, וחלק בלתי נפרד מחיי רבים מתושביה האנושיים.

אוכלוסייה גוועת

מדינה שיש בה התפוצצות אוכלוסין, למשל, לא תאפשר הגירה אל גבולותיה - זה ברור ומובן. באותה מידה צריך להיות מובן שאם יש התפוצצות אוכלוסין בקרב בעלי-חיים, לא צריך להוסיף עליה באמצעות יבוא. ארגונים הדואגים לבעלי-חיים כורעים תחת עומס בעלי-החיים הנטושים והמשוטטים המגיעים אליהם - במקרה הטוב. במקרה הרע, שהוא גם המצוי, מוצאים המוני בעלי-חיים ללא בית את מותם מרעב, צמא, התעללויות או קטל בכבישים.

זו אינה דרך לנהוג במהלכים על ארבע, המספקים לאנשים רבים משענת וחברות. חובתם של האנשים לדאוג להם ולהגן עליהם. אגודות בעלי-החיים למיניהן עושות עבודת קודש, אבל הן לא מסוגלות, מבחינת תקציב וכוח-אדם, לעמוד במעמסה. מה גם שלחיות בכלובים בחצר של אגודה כלשהי זה לא תחליף לבית שמקבלים בו לא רק גג ואוכל, אלא גם אהבה, שבעלי-החיים כל כך זקוקים לה.

מותר חסר הבית על המיובא

לכן, כל עוד לבעלי-החיים של "עירנו" אין בית, כל עוד הם משוטטים ומתים מחוסר תזונה ומחלות - צריך לאסור על יבוא בעלי-חיים. אני מכיר את הטענה הנגדית: ומה עם זכות הבחירה? ומה אם אדם רוצה דווקא, נגיד, פודל? ובכן, המציאות בעולם כולו היא כזאת שאין זכות שאין עליה מגבלות, לפעמים זמניות, לפעמים קבועות. הגבלות אלה מוטלות לצרכים שונים, שהמכנה המשותף להן הוא טובת הציבור. ואני אומר שגם טובת "ציבור" בעלי-החיים שלנו צריכה להיות לנגד עינינו.

אולי אני טועה, אבל נראה שזה לא אסון גדול אם אדם יכניס לביתו, נגיד, כלב נטוש, במקום פודל. או חתול רחוב במקום פרסי או סיאמי. בסופו של יום, אני חושב, הצלת בעל-חיים נותנת סיפוק גדול יותר מכלב צעצוע מיובא. האיסור על יבוא בעלי-חיים לא צריך להיות נצחי - אבל הוא צריך להתקיים לפחות עד שתוקל המצוקה הקשה, הבלתי מוסרית, של תושבי מדינתנו המהלכים על ארבע.