ביבי צריך לשנות תסרוקת

יש בקרים שבהם אני מביטה בראי ושואלת את עצמי אם השיער הארוך עדיין מתאים וראוי. אחרי הכל הימים עוברים, ובעוד שבשינוי היומיומי קשה להבחין - בסופו של דבר יש שינוי מצטבר, של שנים. האם הצלחתי לקלוט אותו בבבואה שלי, או שאני חיה בהכחשה שהתבגרתי? אחרי הכל - מציאות משתנה יכולה לערער מאוד את הביטחון הפנימי. לא נעים.

הרבה פעמים הטבע שלנו גורם לנו לשאוף לכך ששום דבר לא יזוז, שהכל ימשיך לעמוד על כנו, שהעולם לא יסתובב, שהתמורות לא יחולו, שהתסרוקת לא תצטרך לקבל תפנית. אבל לא משנה כמה נשאף לכך, הדברים הם לא סטטיים. הם כל הזמן משתנים.

למרות זאת, בהמון שווקים, כשחוקי המשחק משתנים (והם תמיד משתנים מתישהו), חלק מהשחקנים מסרבים לקבל את זה וממשיכים לשחק לפי הכללים הישנים. פשוט מתעקשים לא לשנות תסרוקת.

השבוע, למשל, נודע כי השוקולד תחת המותג הפרטי של שופרסל מתחיל לנגוס בנתח השוק של שוקולד עלית. הוא לא לבד: שוק המזון משתנה, אבל הספקים עסוקים רק בלעשות כל מה שהם יכולים כדי לנסות לעצור את המותג הפרטי של רשתות השיווק.

האם הם יצליחו? ברור שלא. המותג הפרטי בישראל רק יילך ויתחזק, כפי שקורה בכל העולם. אז האם כדאי להילחם נגד הכללים החדשים - או שאולי עדיף למצוא דרך חדשה ומתוחכמת להשאיר אצלך את הלקוחות, על אף קיומו של המותג הפרטי?

ישיבות מערכת מייגעות

אם מסתכלים על שוק המדיה, גם העיתונות המודפסת ממשיכה להילחם את מלחמת ההישרדות שלה לפי החוקים של אתמול. את כיוון הרוח אי-אפשר לעצור, והוא נושב לכיוון האינטרנט ולכיוון התוכן חינם. ה"ניו-יורק טיימס" הודיע לפני מספר חודשים כי בקרוב יתחיל לגבות כסף על תוכן באינטרנט.

האם המהלך הזה יעבוד? לא קשה להיות סקפטיים. אבל בינתיים, ה"טיימס" מנסה ליצור מצב שבו תהיה סיבה אמיתית לגולשים לשלם עבורו כסף. השבוע הוא החל לשים באתר שלו צילומי וידיאו שמתעדים את הישיבות הפנימיות במערכת. המטרה: להוכיח את השקיפות, הפלורליזם וערכי העיתונות הקלאסיים, שעל-פיהם מתקבלות ההחלטות.

אבל בינינו - כמה גולשים יתעניינו בישיבות המערכת המייגעות של ה"טיימס"? הם בסך-הכל רוצים תוכן טוב, זמין ומעניין, והם רוצים את זה מהיר, נגיש וכמובן - בחינם. הרעיון של ה"טיימס" מקסים ואמיץ, אבל הוא לא קצת מריח מחוקי המשחק והערכים של אתמול?

באותו אופן, גם ישראל נלחמת את המלחמה החדשה בכלים של אתמול. מאיזושהי סיבה אנחנו מתעלמים מהעובדה שאף אחד כבר לא תופס אותנו כקטנים, חכמים וממזריים כפי שתפסו אותנו פעם, ושהמלחמה מתרחשת באמצעי התקשורת, הישנים והחדשים, ועל דעת הקהל שבסוף משפיעה על הכל.

כבר תקופה ארוכה שאנחנו מגיבים למציאות שנוצרת על-ידי אחרים - במקום להתאפס, להכיר בשינוי וליצור מציאות וסדר יום משלנו. כשאתה נגרר להילחם במגרש של המתחרה - כמעט לעולם תפסיד בו. צריך ליצור מגרש חדש ולגרור את המתחרה לשחק שם - במקום שבו אתה קובע את הכללים, אתה היוזם, והוא זה שצריך להגיב. אבל אנחנו נגררנו למקום שבו אנחנו כל הזמן מצטדקים ומסבירים, לפי סדר יום שקבעו אחרים.

פעם, אמריקה היתה סולחת לנו על הכל. אבל העולם משתנה. אנחנו לא יכולים יותר להתנהל ברשלנות, בלי לתת מחשבה איך מהלך פוליטי כזה או אחר ישפיע לטווח ארוך. על המהלך האווילי של אלי ישי עם היתרי הבנייה בירושלים עוד לא התחלנו אפילו לשלם.

הנקודה הבסיסית היא שהסכם שלום יהיה חייב לבוא. האם זה טוב? האם זה רע? לדעתי האישית זה טוב, אבל זה לא ממש משנה - כי גם אם זה לא טוב, זאת המציאות. זה מה שעומד לקרות. אז יש לנו שתי אפשרויות: המציאות יכולה להיכפות עלינו - או שאנחנו יכולים לצאת גדולים כי נגרום לה לקרות.

אבל איכשהו אנחנו בוחרים שוב ושוב לשחק לפי הכללים של אתמול, שזה בדיוק מה שיגרום לנו להגיע לתוצאה ידועה מראש מתוך מקום של חולשה, במקום של כוח.

להפנות את הזרקור

תארו לכם איזו השפעה היתה לכך אם ביבי בעצמו היה קם ומצהיר כי ישראל רוצה שלום, ומניח הצעה אמיצה על השולחן. יאללה - שימו הכל בצד, בואו נתחיל לדבר. עכשיו נראה את הצד השני מסרב. הזרקור היה עובר מיד אליו, במקום להיות מופנה אלינו. אבל בדרך שבה אנו הולכים, העולם רק ימשיך לראות אותנו כסרבני שלום סדרתיים, בעוד שהמציאות היא לגמרי אחרת.

חבל שאנחנו מעדיפים להמשיך לשחק לפי חוקים של משחק שהסתיים כבר מזמן, ורק אנחנו עוד לא שמנו לב. התוצאה היא שכופים עלינו, משפילים אותנו וגורמים לנו להיראות סרבני שלום, וגם - בסופו של דבר - חלשים. מושפעים. מובסים.

את מי זה משרת, הדרך הזאת? יש להניח שכמה פוליטיקאים, מומחי ספינים מקומיים, טריקים מלוכלכים ותרגילים מסריחים, חושבים שזה משרת אותם.

אבל כדאי שהם יתעוררו. בזמן שהם ישנו המציאות השתנתה - ואיתה כללי המשחק. מי שמרוויח מההתנהלות שלנו זה רק האויבים. וברוך השם, יש לא מעט כאלה.