מטע*ן, מישהו?

נדברנו להיפגש לשיחת עבודה בתשע בערב.

חזרתי מהמערכת לכיוון תל אביב, והתחלתי להרגיש אותה מתפשטת. את העייפות המשביתה.

"אני גמורה", הודעתי לה, "ניפגש מחר בבוקר".

היא גיחכה. את היום האפקטיבי שלה כמנכ"לית שמנהלת עשרות עובדים, היא ממשיכה עד שתיים בלילה, לא לפני. אחרי שעות העבודה שמסתיימות בשמונה-תשע בערב, היא מספיקה לקפוץ לקנות מצרכים, להכין ארוחת ערב מושקעת, אפילו להזמין חברים. ומה עם נפילת מתח? כלום. העייפות היא לה מין מושג זר וערטילאי. מערכת ההפעלה שלה אחרת.

באיזשהו שלב בחיים התחלתי לחלק את האנשים לשניים: אנרגיה גבוהה ואנרגיה נמוכה.

החלוקה לא קלה לאבחנה: אתה יכול להיות אדם מוחצן ורועש, שהבטרייה שלו נגמרת מהר מאוד, ומצד שני - אדם רגוע ומופנם, שהבטרייה שלו לא מתכלה.

האם רמת האנרגיה היא פקטור קבוע, או שאפשר להרים אותה? האם משק האנרגיה הוא גמיש?

יש מי שמצליחים להעצים את רמת האנרגיה שלהם, ויש שלא משתמשים אפילו בעשירית ממה שיש להם. מי שהגוף שלו תורגל לעמוד במעמסה, יוצא נשכר גם בשדות אחרים. תשאלו יוצאי סיירת מטכ"ל או, להבדיל, רופאים מנתחים. תחשבו על כירורג שבמשך שעות ארוכות חייב לעמוד, לא לאכול, לא לשתות, לא לצאת, גם לא לשירותים. לא לזוז מהבלטה, לפעמים אפילו יממה שלמה, רק כדי לחזור הביתה ולדעת שהוא יכול כל רגע לקבל את הטלפון שמזעיק אותו חזרה לחדר ניתוח. והוא צריך להתחיל מחדש ולהיות מרוכז ומפוקס.

בעידן שבו פרודוקטיביות היא מושג מפתח ואתה נמדד על פי הביצועים, המשוואה ברורה: יש לך אנרגיה גבוהה, זה אומר נפח מנוע, זה אומר שיש לך יתרון פראי. ומי שלא מסוגל לעמוד בקצב? אבוד לו.

קשה שלא לראות את המתאם בין הביצועים בעולם העסקים ובין רמות האנרגיה. תבחנו בעצמכם את האנשים ששוברים שיאים בניהול - יש להם קיבולת אנרגטית חריגה.

כשכולם מתעייפים מסביב הם ממשיכים ובודקים, ושואלים, ומנתחים, ובאים ברעיונות ומורידים לביצוע. מי שרוצה לעבוד איתם חייב לעמוד בקצבים מעיקים.

הם יעירו אותך מוקדם בבוקר כדי לחלוק איתך את הדרישות והמשימות שעלו במוחם, ולא יהססו להתקשר בשעות הלילה המאוחרות, כדי להנחית עליך פרויקט חדש ועוד בדיקה, וגם סופי שבוע הם לא מחוץ לתחום. המיילים והודעות ה-sms ישטפו אותך עד שתבקש למרוט את שערות ראשך בייאוש. הם חיים בהצפה אנרגטית מתמשכת, והם חייבים לקשור אותה לאובייקט. אם תבחר לעבוד בסביבתם - האובייקט הזה יהיה אתה, וזה עשוי להתגלות כתענוג מפוקפק.

הם לא באו לעשות לך רע. להיפך - הם דווקא אוהבים מאוד להיות במחיצת אנשים. הם חייבים סביבם אנשים, והרבה. יש להם המון אנרגיה, כבר אמרנו, הם צריכים לתעל אותה לאנשהו. השקעה היסטרית בעבודה זו סובלימציה יעילה, אבל גם חיי חברה במינונים מופרזים מסגירים נטייה לאנרגטיות עודפת.

אנחנו באופן אישי, אגב, נתרחק מהם בצעקות אל תוך הלילה, לקצה השני של העיר. למי יש כוח לתיזוז הזה?

במשאים ומתנים עסקיים שנמשכים אל תוך הלילה אחרי ימי עבודה מתישים, אתה יכול למצוא את עצמך בנחיתות קשה מול אחד כזה ערני ואנרגטי, ש-20 שעות עבודה ביממה לא עושות עליו רושם גדול.

"כל חיי, כשניהלתי משא ומתן, הייתי מושך אותו אל תוך הלילה", מספר לי מנהל בכיר, "הייתי מתיש את הצד השני עד שכבר לא רצו לראות אותי מול העיניים".

יצא לי להיות הצד השני. ואני מודה: טראומטי. אפילו סוג של התעללות. כמה סדיזם יכול להיות מקופל באנרגיה גבוהה ואלגנטית, שהאחר לא יכול לה.

vered-r@globes.co.il