כתבתו של עמנואל רוזן אודות התצלום המפורסם, של הילד שמרים ידיו לאות כניעה בסיום מרד גטו ורשה ("אולפן שישי", ו' ערוץ 2), היתה חריגה באורכה גם יחסית לכתבת יומן.
אבל בין התחקיר הפתלתל ושלל העדויות המרגשות, בלטה דווקא סצנה אחת שכל מי שצפה בכתבה לא ישכח: ליד האנדרטה בוורשה פוסע גבר פולני. הוא אינו גלוח ראש, לא בגיל שבו נוהים אחר תנועות ימין קיצוניות כחלק ממשבר גיל ההתבגרות, הוא לבוש היטב, נראה אדם מן היישוב, ולפתע הוא מסתובב ויורק לכיוון המצלמה: "היו צריכים לחסל את כל היהודים", הוא מפטיר וממשיך ללכת.
הפשטות של הסצנה מצמררת, מתברר שאין צורך ביהודים כדי להיות אנטישמי.
פלקט הנצחה
הפכתי בעיתוני סוף השבוע ובמשדרי החדשות בטלוויזיה, שחלקם הוקדשו כבר ליום הזיכרון לשואה ולגבורה, וחיפשתי משהו שיעורר לא רק זיכרון אלא גם דיון.
אולי בדיקה כיצד הפכה מדינת היהודים לנאשמת בפשעי מלחמה, אולי דיון בקווי הדמיון בין האנטי-ישראליות הפושה דווקא בקרב חוגים אינטלקטואלים כביכול במערב, לבין האנטישמיות הנוצרית הקלאסית, אולי בדיקת הטענה הקלאסית של ישעיהו לייבוביץ' המנוח לפיה הנצרות כדת, אינה מסוגלת לשאת את קיומו של היהודי. משהו שיעורר לא רק את בלוטות הדמע, הכעס או העלבון, אלא גם את האינטלקט. במילה אחת: כלום.
התפיסה התקשורתית של זיכרון השואה הולכת והופכת דקה כפלקט.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
