הבונים דוד הכהן אריסטוקרטיה ציונית

בנייה: עם שובו לישראל, בשנת 1923, מונה הכהן לראש "המשרד לעבודות ציבוריות ותכנון" של ההסתדרות - שנקרא מאוחר יותר בשם "סולל בונה". סולל בונה של אותן שנים היתה אחד הארגונים הכלכליים הגדולים ביותר, אף כי סבלה מאוד מהמשבר הכלכלי בשנים 1927 והתאוששה רק בשנת 1935. במהלך מלחמת העולם השנייה בנתה סולל בונה שדות תעופה, גשרים ומחנות צבא עבור השלטונות הבריטיים בארץ ישראל, במצרים, בסוריה, בעיראק, בקפריסין, באיראן ובבחריין.

בין היתר היתה סולל בונה הבעלים של שורה של מפעלים, בהם "כור", "פניציה", "וולקאן", "נשר" ו"אבן סיד" ובתקופה מסוימת הייתה המעסיק הגדול ביותר של ימי טרום-המדינה.

אחד ממפעלי הבנייה הגדולים של החברה הייתה גדר הגבול הצפונית של ישראל, שנבנתה ב-1937, בעיצומם של מאורעות 36-39. הגבול כלל חמש מצודות "טיגרט" (אחת מהן היא מצודת כ"ח בנבי יושע), וכן גדר באורך 67 קילומטר. סולל בונה קיבלה את העבודה במחיר של 1.2 לירה א"י למטר, והשלימה את העבודה בתוך 100 ימים בדיוק.

פוליטיקה: הכהן כיהן במשך שנים רבות כחבר במועצת העיר חיפה. בזכות קשריו עם הבריטים שימש בתקופת מלחמת העולם השנייה כאיש קשר בין ארגון ההגנה למודיעין הבריטי. בביתו של הכהן בחיפה, אף הותקנה תחנת רדיו חשאית שבה שידרו קצינים צרפתים שידורי תעמולה לכוחות הצבא הגרמני בסוריה ובלבנון. בשנת 1946 היה בין מנהיגי היישוב שנעצרו ע"י הבריטים ב"שבת השחורה", ושוחרר כעבור חודש וחצי.

כנסת: לאחר קום המדינה, ב-1949 נבחר הכהן לחבר בכנסת הראשונה, וכיהן כח"כ עד הכנסת השישית (פרט לשנים 1953-1955, אז שימש כציר ישראל בבורמה, אחת הידידות הבודדות של ישראל הצעירה). בין היתר שימש יו"ר ועדת החוץ והביטחון.

ייחוס: קשריו המשפחתיים של הכהן מקיפים חוג גדול בציונות הישראלית לפני ואחרי קום המדינה: בת דודו, רוזה כהן, הייתה אמו של יצחק רבין. אחת מאחיותיו של דוד, רוזה, הייתה האשה הראשונה בארץ שהוסמכה לעריכת דין (לא לפני שנאלצה להיאבק על כך מול השלטון הבריטי, שטען שהמלה האנגלית advocate פירושה 'גבר שעוסק בעריכת דין') ובעלה שלמה גינוסר, היה בנו של אחד העם (אשר גינצברג). אחות אחרת שלו, חנה, הייתה אשתו של ארתור רופין, ראש המשרד הארצישראלי. בתה כרמלה נישאה ליגאל ידין, הרמטכ"ל השני של צה"ל.

הכהן עצמו היה נשוי שלוש פעמים: אשתו הראשונה רות עבדה כמנהלת חשבונות בסולל בונה והיתה מעורבת בהקמת שיכון העובדים של החברה ופעילה במועצת הפועלות. אשתו השנייה הייתה העיתונאית והסופרת ברכה חבס, חברת מערכת "דבר", שביחד איתה כתב את הספר "עשרים יום בהודו" על שליחותם כנציגי היישוב בוועידת עמי אסיה, שבמהלכה פגשו את מהטמה גנדי. לאחר מותה ב-1968 נישא לציפורה ארבל - בתו של מנשה מאירוביץ' אחרון הביל"ויים, שלפני כן היתה נשואה לסוהיל שוקרי, בנו של חסן ביי שוקרי, מראשי הקהילה הערבית בחיפה וראש העיר.

שתי בנותיו של הכהן מנישואיו הראשונים נישאו גם הן לאנשי ציבור: בתו עדה נישאה לאהרון ידלין, שר החינוך בממשלתו הראשונה של יצחק רבין שיקבל מחרתיים את פרס ישראל על תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה. אחד מבניהם הוא האלוף עמוס ידלין, שהשתתף כטייס בהפצצת הכור בעיראק ומכהן כיום כראש אמ"ן. בתו השנייה, אסתר, נישאה לעוזי נרקיס. הכהן נפטר ב-19 בפברואר 1984.