דוח אמון
2019
הנקראות ביותר

"אנחנו חברה מרושעת שהעיניים שלה אף פעם לא מתלחלחות בדמעה"

(עדכון) - ביום פתיחת שלב ההוכחות במשפטו הפלילי באשמת שוחד, עו"ד יעקב וינרוט עורך חשבון-נפש מר ונוקב בעקבות פשיטת-הרגל הערכית של החברה הישראלית ■ שיחת חג קודרת - הראיון המלא

אתמול (א') נפתח שלב ההוכחות במשפט השוחד המתנהל נגד אחד מעורכי הדין הוותיקים והבכירים בישראל. עו"ד-ד"ר יעקב וינרוט החליף את מקומו הטבעי על ספסל הסניגורים והתיישב בפעם הראשונה בחייו על ספסל הנאשמים. האיש שייצג, ועודנו מייצג, את הסולתה ושמנה של ישראל, הפוליטיקאים ואנשי העסקים הבכירים, בכל הסתבכויותיהם, נדרש הפעם להפקיד את גורלו בידי המערכת שבפניה הוא מופיע מזה 3 עשורים. עבורו זו משימה קשה במיוחד.

"אני חושב שהמשפט הוא דיסציפלינה עלובה, משום שזה אחד מענפי הדעת היחידים שמתיימרים לפענח את המורכבות של האדם בכמה הופעות", אומר וינרוט בראיון מיוחד ל"גלובס", ערב פתיחת משפטו. מי שקנה בזכות את מקומו ומעמדו בעולם המשפט, לא מתנצל, לא מהסס ולא חושש לומר את דברו - גם היום, כשהוא נמצא בליבו של משפט ציבורי-פלילי.

"מי אנחנו שבמשך 4-5, 10 או 20 ישיבות, נוכל לשפוט אדם? הרי אדם זה הדבר המורכב ביותר שקיים עלי אדמות. המשפט למעשה החליף את הדת. זה ה'שולחן ערוך' שלפיו אנחנו חיים. זה מווסת את החיים שלנו. זה אולי אחד היסודות היציבים היחידים שיש היום בעולם, כי בכל הענפים האחרים של הדת, שהם ענווים יותר, יש איזה שהוא משבר פנימי. יש תמיד פרדוקסים חדשים שנולדים. יש תהיות חדשות שנולדות.

"אפילו במקצועות המתמטיקה והפיסיקה, שצריכים להיות מדויקים, יש היום משברים. הרפואה תמיד היתה מקצוע שלא התיימר להיות מקצוע מדויק, ומה שיש בציפורן של רופא, אין במוח של 100 עורכי דין. כל המדעים הללו יודעים את מגבלותיהם ושבכל רגע הם נתונים להפרכה. אך המשפט בטוח שהוא מוחלט. אם למשל תקימי ועדה משפטית על מנת למצוא את התרופה לסרטן, היא תמצא את התרופה, היא תגיע לממצא".

- יש שיטה אחרת?

"זה שזה עלוב, זה לא אומר שיש שיטה אחרת. אבל זה שאין שיטה אחרת, אסור למשפט שתביא אותו לאותו שיגעון גדלות שהוא מצוי בו היום. איך הגענו למצב הזה? נוצר אצלנו ואקום אדיר, כי מחברה מגויסת, שהיו לה הרבה מאוד כלים של גיוס בארסנל שלה, הפכנו לחברה הדוניסטית של הגשמה עצמית, במקרה הטוב. בחברה כזו, הדבר שדרוש לה ביותר, הוא הסדר. ואנחנו נוטים לקחת את הדבר הדרוש לנו ולכתור לו כתרים. זאת אחת הסיבות שהמשפט נכנס למין מוקד משמעות שכזה, כי אנחנו לא יכולים למצוא את עצמנו מבחינת ההומאוסטזה האנושית במצב שבו דבר שמאוד-מאוד דרוש לנו, לא נכתיר אותו בכתרים".

בעשורים האחרונים ביסס וינרוט את שמו ומעמדו כעורך דין משמעותי ובכיר בהוויה הישראלית, אולי הבכיר ביותר, וניחוח ההצלחה נדף ממנו בכל אשר הלך. למצעד הלקוחות שחלפו במשרדו כמעט אין שני. ראש הממשלה בנימין נתניהו, שר הפנים לשעבר אריה דרעי, השר והרמטכ"ל לשעבר רפאל איתן המנוח, שרי האוצר לשעבר מאיר שטרית ואברהם הירשזון, שר החוץ אביגדור ליברמן, אנשי העסקים מיכאל צ'רנוי ומוטי זיסר ועוד - כולם, ורבים אחרים, פנו אליו בשעת צרה כלכלית או פלילית.

- מה סוד ההצלחה שלך?

"כל הנוסחאות האלה כמו סוד ההצלחה, מניחות שתי הנחות: אחת, שהכול נתון בשליטתו של אדם, והשנייה, שיש איזשהו סוד שהוא נוצר בתוכו שמקנה לו את ההצלחה. חיי אדם הם כל-כך יותר מורכבים, שהשליטה שלנו בהם היא אשליה. לכן, השאלה מה סוד ההצלחה היא גם אשליה. כשאני שומע את הקולגות שלי עונים על השאלות האלה, זה מצביע בעיניי על אגו גדול ועל בורות גדולה במורכבות של החיים האנושיים. באותה מידה שהצלחתי, הייתי יכול לא להצליח".

"מה שמחזיק אותי במקצוע זה הפציינטים"

מדי שנה חוגג וינרוט את יום-הולדתו יחד עם המדינה. הוא נולד ב-1948 בגרמניה, הוריו עלו לארץ כשהיה בן שנתיים והמשפחה התיישבה בנתניה. אביו היה מנהל חשבונות ראשי בקופת-חולים ואמו עקרת-בית. הבית הצנוע היה דתי, אך לא חרדי. הוא למד בבית-ספר ממלכתי-דתי יבנה, עבר לישיבה תיכונית ובגיל 15 עבר על דעת עצמו לישיבת פוניבז' החרדית. שנה נוספת למד בישיבת מיר, וכשהיה בן 20, במהלך לימודיו, פרצה מלחמת ששת הימים והוא החליט להתגייס לנח"ל. כשהשתחרר נרשם ללימודי משפטים.

נדמה היה שוינרוט, על פלפוליו המשפטיים, הישגיו בתחום ותדמיתו מעוררת הכבוד, נולד לעסוק בעריכת דין. אז נדמה. הוא לא ממש השתכנע. "המקצוע בכלל לא מעניין אותי. אף פעם לא הייתי בו במובן של הוויה. תמיד עסקתי בו, ולא הייתי בו. ההוויה שלי היתה במקומות אחרים. במשך שעות היום אני עובד בעריכת דין, כמו שאדם אחר עובד בגננות, רק שגננות זה מקצוע יותר יפה.

"המקצוע הזה נולד על בסיס דיסציפלינה עלובה מאוד, אולי העלובה ביותר בתחומי הדעת האנושית. היסודות שעל-פיהן נקבעות הקביעות המשפטיות, הם לפעמים מצחיקים. הן מתבססות לפעמים על מצב רוחו של שופט מסוים ביום מסוים, על הידיעה או הבורות או הבינוניות שלו. אין שום נתון קבוע במקצוע הזה. במקצוע הזה, כפי שהוא היום, כל מה שאדם צריך כדי להגיע ל'גדולה', זה הרבה חוצפה, יכולת ללהג וביטחון עצמי. לא צריך שום דבר אחר".

- המקצוע כל-כך נורא בעינייך?

"כן".

- למה לא פרשת?

"זאת באמת היתה טעות שלא פרשתי. הדבר היחיד שמחזיק אותי במקצוע, זה שיש סיכוי שמחר יופיע אצלי עוד אדם שיגיד לי 'רק אתה יכול'. כדי שלא אעמיד פנים של צדיק, אז אגיד שה'רק אתה יכול' הזה, יש בו קסם דו-כיווני. מצד אחד, יש בו את הקסם שאתה באמת מושיע אדם, ושרק אתה יכול לעשות את זה. למילים האלה יש כוח אדיר, אבל המשיכה שלהם נובעת לא רק מאלטרואיזם, מזה שאי אפשר לעמוד מנגד כאשר אדם אומר זאת, אלא יש בהם פריטה על הנימים הנרציסטיים הקיימים בנפשו של כל אדם. בסופו של דבר, מה שמחזיק אותי במקצוע זה הפציינטים, לא הקליינטים".

יש סיבה היסטורית לכך שוינרוט מכנה את לקוחותיו פציינטים. "החלום שלי היה להיות רופא", הוא מודה. כשנאלץ לוותר על החלום מטעמים פרקטיים, בחר במשפטים. בהמשך, מצא בליטיגציה משהו שמילא את החלל שנפער בליבו כשוויתר על לימודי רפואה. "בליטיגציה יש מגע בין-אישי. היה בזה איזשהו תחליף לרפואה, כי בליטיגציה שאני עוסק בה, הקליינטים שלי נעשו פציינטים".

גלדיאטור מודרני

וינרוט טוען שהוא לא אוהב את המקצוע, אך המקצוע אוהב אותו. קשה יהיה למצוא אדם שיערער היום על שליטתו בכל רזיו. מי שהחל את דרכו כעצמאי יום אחרי שסיים את התמחותו במשרד עוה"ד גורניצקי, מצא, גם אם לא התכוון לכך, את שביל הזהב של המשפטנים.

כשהשר לשעבר אהרון אבו-חצירא הפך לשר הראשון שהועמד לדין פלילי, וינרוט זיכה אותו. גם זיכויו של המועמד לנגיד בנק ישראל, יצחק מוריץ, שם אותו במרכז המפה. לא חלף זמן רב עד שהצטרף לנבחרת מצומצמת של "פרקליטי הזיכויים" בארץ.

ואז הגיעה שנת 2009, שבמהלכה, בד-בבד עם חקירתו בפרשת שוקי ויטה, התמודד וינרוט עם הפסדים בתיקים ציבוריים חשופים, בהם תיק אברהם הירשזון, שעליו הוטל העונש החמור ביותר שנגזר על נבחר ציבור בישראל (65 חודשי מאסר בפועל, שנת מאסר על-תנאי וקנס בסך 450 אלף שקל), לאחר שהורשע בגניבה מהסתדרות העובדים הלאומית, והערעור לעליון של עו"ד ישראל פרי, שדיון נוסף בו עומד כעת בפני בית המשפט העליון.

וינרוט לא מרגיש צורך לספק הסברים. "אצל אונקולוגים מתים יותר אנשים מאשר אצל פלסטיקאים ורופאי עור. רק מי שלא מוצב בפני האתגרים הקשים ביותר אינו 'מפסיד' תיקים. אגב, את התיק של פרי קיבלתי לייצוג רק בבית המשפט העליון, שם כבר בשלב הראשון הפחיתו שנתיים מעונשו, בנוסף לכך זכינו בבקשה לדיון נוסף, דבר נדיר כשלעצמו. עדיין לא ניתן שם פסק דין. על מנת שלא אובן נכון, בשלב הראשון של פרי הופיע עורך דין מיכה קירש, שהיה הפרקליט האגדי של מחוז ירושלים כשאני עוד הייתי סטודנט. קשה לי להניח שמישהו אחר היה משיג בבית המשפט יותר ממנו".

גם בעניינו של הירשזון, וינרוט עוד מקווה לטוב. "במשפט של הירשזון נקטנו טקטיקה שאני מקווה כי תישא פירות בעליון. לקחנו תיק שאיש לא נתן לו סיכוי, בין היתר נוכח כמות עדי המדינה בתיק. עורך דין צריך לבחון את עצמו רק בנקודה אחת - האם הוא עשה הכול והאם ניתן היה לשפר משהו".

- יש תיק שאתה מתחרט על דרך הייצוג בו?

"בוודאי שאני מתחרט על דברים מסוימים בפעילות של עשרות שנים, אבל יש חובת סודיות קדושה גם לגבי לקוחות בעבר. אני אדם, וממילא טועה ושוגה ועוד אטעה ואשגה. מי שאף פעם לא טועה זה ה'קיביצר' מהצד המוכר לכל שחמטאי מתחיל".

שנים רבות חלפו מאז נכנס לתחום הצווארון הלבן, אך הלהט שבו הוא מייצג את לקוחותיו בוער בקרבו כמו ביום הראשון. היום, אולי אפילו יותר מתמיד. שאלות כמו "איך אפשר לייצג אדם כזה", "לסניגור אין ייסורי מצפון" ו"האם לסניגור יש פיצול אישיות שמאפשר לו לעשות את עבודתו" - מרתיחות את דמו.

"כשהחברה המאורגנת עומדת כולה, עם השוטרים ומנגנון התביעה הכללית, מול אותו יחיד שנקלע לספסל הנאשמים, איש לא שואל שום שאלה, אבל דווקא כשהסניגור נכנס לתמונה, שואלים מה הוא עושה שם. לי אין שום פיצול אישיות. אני האדם היחיד שמהווה גלדיאטור לאיש הזה, שכל המערכת קמה עליו, חוקרים, עיתונאים, כולם. אני נמצא שם בשבילו, משום שאני חושב שליד אדם צריכים לעמוד 3 אנשים בלי תנאי: איש דת, רופא, וסניגור. לכן, אני לא מבין את ההתייפייפות או את ההצטעצעות הזאת במילים שאדם קרוע מבחינה נפשית כשהוא מייצג נאשם כזה או אחר. אם הוא קרוע נפשית שלא ייצג אותו. בעיניי עצם העלאת השאלה האם אדם זכאי להגנה, לא לגיטימית. השאלה האמיתית היא, אם החברה זכאית ויכולה בכלל לשפוט אדם".

במסגרת חקירתו ובשלב הגשת כתב האישום נגדו, וינרוט לא נעצר. כשהוא רואה, הן כבא-כוח והן כאזרח מהשורה, את המעצרים המתוקשרים של אישי ציבור או ידוענים, שנערכים היום, רובם בנוכחות מצלמות ומיקרופונים, הוא נחרד. "כשג'קי מצא נעצר הייתי בחו"ל, אך ראיתי בטלוויזיה את הצורה שבה הביאו אותו למעצר. אני לא יודע מה שג'קי מצא עשה או לא עשה, אני לא סניגור שלו, דבר אחד אני יודע: הצורה שבה הביאו אותו לבית המשפט כמו שמביאים איזה קוף אימתני מהקרקסים של פעם, הרבה יותר גרועה ממה שג'קי מצא עשה, אם הוא עשה. הצורה שבה לקחו את שלמה לחיאני, ראש עיריית בת-ים, למעצר מביתו, נוראה. ויש דוגמאות על גבי דוגמאות".

דרישה לצפות בתלייה

גם השופטים חוטפים מוינרוט מקלחת צוננת. "יש עוד משהו משונה. שופטים נכנסים לאולם ודואגים לכך שקודם כל המצלמות יקלטו גם אותם, ורק אחר-כך הם מבקשים להתחיל את הדיון. הכניסה של השופט היא חלק מהדרמה של המשפט. אלוהים נכנס. זה כמובן צריך להיות מוצג, זאת התגלות".

לצערו, הוא לא רואה את הסוף לתופעה. "הדבר הזה ימשיך, משום שיש פה סימביוזה בין העיתונות, בין הדרישה של הציבור לצפות בתלייה, לבין השוטר שזוכה באותו רגע בדקת התהילה שלו. אדם חושב שאם הטלוויזיה מצלמת את פניו לשנייה אחת, הוא חרת איזה שהוא סימן קטן בתוך הנצח. כשיש לך סימביוזה כל-כך חזקה בין אינטרסים, זה יימשך. אנחנו נמשיך להביא אנשים לבית משפט כמו קופים".

- איך ניתן לפתור את הבעיה לדעתך?

"עד שלא יקום שופט אחד שיגיד 'רבותיי, כשאתם מביאים לי אדם במצב כזה אני מזכה אותו', זה לא ישתנה. אני לא מכיר שופט כזה. הרי היום כשאנחנו עושים את ההליך באופן הזה, אנחנו עושים אקט של קדושה, אקט של היטהרות. כך אנחנו מציגים את זה החוצה. אז קודם כול צריך לצלם את זה. עם שלם מתקדש בכך שהוא מחצין את הפושעים שלו".

היום, כשאישי ציבור רבים מרגישים שמתחולל ציד מכשפות נגדם ושרשויות התביעה "מחפשות" אותם, וינרוט מסכים עם התחושות, אך מבקש להבהיר שגם התופעה הזו נובעת מהבעיות החברתיות שלנו. "אנחנו מחפשים אותם, לא המשטרה. המשטרה היא בסך-הכל ייצוג חיצוני של ה'אנחנו' הקולקטיבי. 'אנחנו' צריכים את הציד הזה. חברה מפורקת מאידיאלים צריכה טקסים של היטהרות, וכשאת לוקחת את משה ראובני מרחוב ארלוזורוב בקריית-שמונה זה לא נותן לך את האפקט של ההיטהרות שנותן לך ג'קי מצא שמובא למעצר".

- מי זה 'אנחנו'? ג'קי מצא או לחיאני לא מעניינים את גברת כהן מחדרה.

"קפקא לימד אותנו שיש רשע בלי רשעים, ובחברה שלנו יש הרבה מאוד רשע. השחיתות לא מטרידה אותי. הרשע מטריד אותי. תיכנסי פעם לטוקבקים בכתבה על כך שעצרו אדם לחקירה, בשלב שלא הוכחה אשמתו, ותגלי את הרשע. הטוקבקים הם מיצי הקיבה של החברה שלנו. יש שם אנשים שמוכנים לעקור לנחקר את הציפורניים כבר בשלב הזה. לכן יש רשע ללא רשעים, ואנחנו חברה מרושעת. אנחנו חברה שהעיניים שלה אף פעם לא מתלחלחות בדמעה ומושג החמלה זר לה. זה חלק מהנטישה של היהודיות שלנו. על הקרקע הנטושה הזו הרשע צומח".

"אוהבים לדבר על השחיתות"

וינרוט, פילוסוף בנפשו, סופר בהווייתו, איש דת נאמן, אך כזה שגם המודרניזציה והחילוניות מסקרנים אותו, שייך לזן נדיר של אנשים. כאלה שחיים בקרבנו אך ראשם נמצא בד-בבד גם בעולמות נוספים. שיחה איתו מתחילה עם סוקרסט, דרווין ומרקס, ממשיכה דרך שיריה של המשוררת לאה גולדברג או שיריו של המשורר הצרפתי ז'אן ז'נה, וגולשת אל "משנתו" של מאמן קבוצת הכדורגל מנצ'סטר יונייטד. הוא סקרן בלתי נלאה. הוא מכנה את עצמו "הסטודנט הנצחי". הכול מעניין אותו. הוא קורא הכול.

אין פלא, אם כן, שיש לו דעות נחרצות בנושאים מגוונים. וכך גם בנוגע לפשיטת הרגל הערכית שלנו כחברה מערבית. "אלוהי הפסל והמסכה כבשו לחלוטין את המערב. ישראל היא אי קטן בתוך המערב, ומרגע שהיא פשטה מעליה את האצטלה ההיסטורית הפרטיקולארית שלה, והחליטה שהיא מפסיקה לשיר את שיר האיכות שלה, שקשור קשר בלתי נפרד ביהדות שלה, היא הפכה לחלק מהמערב. המערב היום מגשים את הקפיטליזם בשיאו. כל המערב היום לא חושב על שום דבר אחר פרט לבילוי סוף שבוע, החופשות בקיץ ואיך לחיות יותר טוב, וכך גם אנחנו".

- אתה טוען שהקפיטליזם והממון השתלטו, אך גם אתה נהנה מחיי מותרות. אתה מכיר בכללי המשחק וגובה שכר-טרחה גבוה מלקוחותיך, לעיתים מיליונים.

"קודם כול את הממון, אני לוקח רק מבעלי הממון. אני חושב שבחברה ממונית כזאת אתה חייב שתהיה לך איזושהי כרית של ממון כדי לשמר את העצמאות שלך, כדי שלא תצטרך ללחך את הפנכה של איזשהו אפס. שתוכל להגיד לו לך לכל הרוחות. וזאת המטרה שלי כשאני מקבל כסף, שלא להצטרך חלילה להתחנף אל בעלי ממון. בחברה שהיא חברה דרווינסטית קשה לשרוד כמעט בלי הדבר הזה בלי להפוך לטפיל. אין ברירה".

- ואיך מדד השחיתות הלאומי בעינייך?

"זה מצב שהוא נגזר טבעי מההוויה הכוללת שלנו. ברגע שמה שמעניין אותנו זה הפקולטות למשפטים ולמינהל עסקים, אז השחיתות חייבת לצוץ, כי הנהירה המטורפת הזאת למשפטים ולמינהל עסקים על חשבון נהירה שהיתה פעם למדעים מראה על סדר העדיפויות של החברה.

"כשגמרתי את הישיבה התיכונית, החלום היה להתקבל לרפואה או ללמוד מדעים בטכניון. זה היה בראש הסולם. היום החלומות האלה התנדפו, ורואים את זה בריצה, בבהלה לזהב. הרי המכללות למשפטים צומחות תחת כל עץ רענן ואת הנהירה למינהל עסקים אי אפשר להסביר במונחים נורמליים. זה ההבדל הגדול בין ישראל של פעם לישראל של היום. חתני פרס נובל שיצאו עד היום, הם תוצרים של העידן ההוא. בדור הבא לא יהיו".

למרות הביקורת שיש לו, ועל רקע "פרשת הולילנד", פרשיית השחיתות מהחמורות בתולדות המדינה, וינרוט לא רואה חדש תחת השמש. "אני לא זקן, אבל אני מספיק מבוגר כדי לזכור 'גל שחיתות' דומה שהיה בישראל בעבר. היתה תקופה ששרים נחקרו, שראש בנק התאבד, השר עופר התאבד, שעד היום הם אצלי בחזקת זכאים. היה את אותו גל של היטהרות חברתית, וכולם חשבו שהנה טהרנו. אין פה שום חדש. אז הגיבור היה זיגי, היום הגיבור זה דוד כהן, אבל דבר לא השתנה. אלה מחזורים שחוזרים על עצמם והם חיוניים לנו. אנחנו צריכים את הפולחן הזה.

"אנחנו כל-כך אוהבים לדבר על השחיתות וכל-כך רוצים להיראות צודקים, כי הרי בחלון הראווה שלנו אנחנו מציגים את המושחתים. ומכאן האמירות המטהרות האלה שאנחנו עוברים גל של שחיתות. אבל זה לא תהליך של היטהרות פנימית אמיתית. כל עוד החברה הישראלית לא משתנה בממדי העומק שלה זה לא ישתנה".

- מה שורש הבעיה?

"זה שאנחנו לא שואלים את עצמנו 'האם אנחנו עדיין יהודים'. אם אנחנו לא יהודים אז אנחנו לא כלום, אין לנו את ממדי העומק של תרבות מערבית. חברה מערבית יש לה את ממדי העומק שלה, לנו אין את זה, אז ממדי העומק היחידים שלנו הם יהודים, ואם הדבר הזה נעלם, אנחנו נשארים לא עם האפס אלא עם המינוס. אנחנו נמצאים במספרים השליליים".

"עד כמה שזה מוזר, כשמאשימים אותך וכשכבר טבעו בך אות קין, אתה האיש הכי משוחרר בעולם"

באחד הראיונות האישיים הנדירים שנתן עו"ד יעקב וינרוט לפני כשנתיים, הוא אמר לכתב שראיין אותו: "אם אני יום אחד חלילה אמעד, אם יום אחד חלילה אפול במשהו, או-אז כולם ייהנו. החילונים - כי הדוס הזה חטף. החרדים - כי עורך הדין הזה חטף. כולם ייהנו".

היום וינרוט מרגיש שנבואת הזעם שלו התגשמה. בדצמבר 2009 הוגש נגדו כתב אישום בעבירה של מתן שוחד, בטענה כי העניק ייעוץ משפטי בשכר-טרחה סמלי לשוקי ויטה, בעת ששימש כפקיד שומה, כדי שזה יפחית משומת לקוחותיו של וינרוט, בהם ארקדי גאידמק.

"אני לא חייב יותר שום דבר לאף אחד"

"אני מרגיש את השמחה בכל מקום", אומר וינרוט. "המצב העכשווי הוא כל-כך קיצוני וכל-כך אבסורדי. זה באמת מצב יוצא דופן. את לא יכולה לראות את בגד הבוגדים של מי שחשבתי שהם הטובים שבחבריי פעם".

וינרוט מסביר, שהשמחה לאיד במקרה שלו נובעת מהרבה גורמים, אך הרבה לפני שחלם שייקלע לסיטואציה שבה הוא יושב על ספסל הנאשמים, כבר ידע שאי-השייכות שלו לאף אחד מהעולמות שבהם הוא נמצא - החרדי, החילוני, המקצועי, התרבותי, האקדמי - תוסיף את השמן הנדרש לכל מדורה שתוצת סביבו.

"כל אדם שנמצא בפוזיציה שאין לו שייכות לשום דבר, נתפס כסוג של 'חיות משונות' שלא אוהבים אותן".

- אתה חיה משונה?

"אני חושב שכן".

- בגלל שאתה שייך לכל-כך הרבה עולמות, אבל לא שייך לאף עולם?

"בין היתר".

מי שחשב שסניגור שראה כמעט הכל, מכיר את ההליך הפלילי, על רשויות התביעה ומערכת המשפט, לפני ולפנים, לא יופתע ולא יתרגש מחשדות ומאישומים שמועלים נגדו - לוינרוט יש חדשות בשבילו. "נדהמתי ואני נדהם עד עצם היום הזה, מהטענות שמיוחסות לי, אבל אני לא רוצה לדבר על דבר סובייקטיבי שלי. אדם חייב להיות הגון עם עצמו, ואדם קרוב אצל עצמו, וכיוון שכך הוא רואה רק את עצמו. אני מעדיף שלא לתאר את הסובייקט שלי, אבל אני חי את הכאב הפנימי שלי כל שנייה נתונה. אני יכול להתמודד עם זה, ואני מתמודד עם זה יום-יום, אבל יהיה לי הרבה מה לומר אחרי המשפט".

- הפרשה הזו שינתה בך משהו?

"כן. זה פטר אותי מהרבה חובות ומהרבה אחריות. זה הפך אותי לאדם שהוא הרבה יותר בן-חורין. אני לא חייב יותר שום דבר לאף אחד".

* למי היית חייב משהו קודם?

"ראיתי את עצמי כמישהו שחייב בחובות אזרחיות, חובות התנדבות וחובות של נתינה. אני כבר לא כבול. למשל, היום אני מרגיש הרבה יותר נוח עם ההחלטה שלי לכתוב את הספר הרציני שלי על היכולת לייצר מדינה ליברלית באופן שלא תסתור עקרונות דתיים, אנכיים ומעין פונדמנטליסטים, בשפה זרה. את הספר הזה לא אכתוב בעברית. פעם היה לי קשה לומר שאת הספר הכי חשוב של חיי לא כותב בעברית. היום אין לי ספק. אני בן-חורין לחלוטין".

- זו תחושה משחררת?

"כן. עד כמה שזה נשמע מוזר, כשמאשימים אותך וכבר טבעו בך את אות הקין, אתה האיש הכי משוחרר בעולם".

- מה זה אומר על חזקת החפות היום?

"חזקת החפות לא קיימת. היא מס שפתיים שאנחנו משלמים למצפון שאבד לנו מזמן. אין היום חזקת חפות ואין היום ספק, היום הכול ודאי. אם המשטרה עצרה, זה לכשעצמו ראיה שיש דברים בגו. הרי אין עשן בלי אש. זה שהפרקליטות החליטה להעמיד דין זאת ראיה נוספת".

"הייתי חוזר בדיוק על מה שעשיתי"

מראשית הפרשה עומד וינרוט על חפותו. עם פתיחת משפטו כפר בכל האישומים נגדו, וכאשר נפתחו נגדו הליכים משמעתיים בלשכת עורכי הדין (שנסגרו לעת עתה) טען בא-כוחו, עו"ד דוד ליבאי, כי על הלשכה להימנע מלהשעותו זמנית מעריכת דין בשל הסיכוי הגבוה שיזוכה בתום המשפט.

גם היום משדר וינרוט ביטחון. "אין לי סיכוי גבוה לזיכוי, יש לי ודאות שאני אזוכה. לא היה שוחד ולא היתה כוונה לתת שוחד. אגב, ייצגתי את ביבי, את רפול, את שטרית, ייצגתי כמעט את כל השמות המוכרים בישראל, כך שאם הייתי רוצה לתת שוחד, היו לי הרבה מאוד כתובות".

- יש לך "ודאות" שאכן תזוכה? בלי להתייחס לעובדות שבבסיס התיק, יש לך כזה אמון מלא במערכת המשפט?

"לא. אני לא מאמין במשפטים צודקים של מערכת המשפט, ולכן אני אף פעם לא אתאכזב ממנה. אבל גם בתוך עולם של אי-ודאות יש גבולות. יש מקום מסוים שבו אתה אומר 'זה קרוב לוודאי'. אני חושב שבמקרה שלי זה שואף לוודאות. הבעיה שלי היא לא סוף המשפט, אלא התהליך שהתחיל בחקירה ונמשך במשך זמן רב כל-כך. זה לא ייגמר ביום ולא בשבוע. לתהליך הזה אין פיצוי. אין.

"כשאומרים לאדם בסוף היום 'אתה זכאי', לא נותנים לו רישיון לקיוסק. זה פתאום מצב שהוא שומע שתי מילים, והוא יודע שתוך 3 דקות זה שוקע לתוך ההוויה השוטפת. בטוח שאף עיתון לא ייתן לי כותרת גדולה 'יעקב ויינרוט זוכה', כמו שמצאו לנכון לכתוב את הכותרת הענקית על החשדות נגדי באמצע המשבר הכלכלי הכי קשה שהיה במאות האחרונות".

כשהוא מצוי עמוק בנבכי ההליך הפלילי, וינרוט מוצא מזור באמונתו ופרופורציות במקומות שאינו מייחל לאף אדם להגיע אליהם. "זה תהליך מאוד כואב, לתהליך הזה אין מזור, ומכיוון שאני גם יהודי מאמין, זה מסייע לי לעבור את הכול. אבל יש עוד דבר שמסייע לי להתמודד. אני מתפלל בביה"ח איכילוב, ליד המשרד שלי, ועובר דרך המרפאה האונקולוגית, וכשאני רואה את מה שקורה שם הכול מתאפס. האנשים החולים הם יהודים ואנשים לא פחות טובים ממני, וזה קרה. זה נותן לי פרופורציות".

נוסף לכך, הוא מצהיר חד-משמעית כי אין לו חרטה על שום דבר שעשה. "בלי שום קשר לתוצאות המשפט הייתי חוזר בדיוק על מה שעשיתי גם בפעם הבאה".

"יש מנוולים ונבלים בתביעה הכללית, אבל ברובה היא לא כזו"

בעוד רבים מייחסים את גל מעצרי הבכירים בשנים האחרונות לגישתו המחמירה של היועץ המשפטי לממשלה לשעבר, מני מזוז, שביקש לייבש את הביצה והיה היד המכוונת, עו"ד יעקב וינרוט מתעקש שהבעיה היא בכולנו.

"לא, זאת לא יד מכוונת, איזה מזוז? אני לא מדבר על מזוז ולא על מישהו אחר, אבל בכל הסוגים של התופעות האלה יש גם מנוול. קפקא לא אומר שאין מנוולים, הוא אומר שיכול להיות רשע בלי מנוולים. אני לא אומר שאין מנוולים, יש מנוולים ונבלים שנמצאים בתביעה הכללית, ודאי שיש, אבל ברובה היא לא כזו. למרות שאני סניגור וחרף הביקורת שאני מותח עליהם, חלק גדול של האנשים שנמצאים שם קמים בבוקר מתוך רצון לעשות צדק ומתוך אשליה שהם עושים את זה.

"אלי אברבנאל, לדוגמה, פרקליט מחוז ירושלים, הוא אחד האנשים העדינים והרגישים שאני מכיר, אני לא יכול לייחס לו רשעות, לא יכול לייחס לו ציד, זה לא נכון. הוא אדם שחושב לפני שהוא שוכב לישון, שהיד רועדת לו לפעמים כשהוא חותם על כתב אישום, וזאת דוגמה לאדם שנמצא עכשיו במרכז כל התופעות האלה שאני מדבר עליהם. מיכל רוזן-עוזר, הכוכב הגדול היום של הפרקליטות לעניינים כלכליים, עבדה אצלי. בחורה נפלאה שאני כל-כך חולק עליה היום".

- המינוי של יהודה וינשטיין, סניגור עד כה, למחליפו של מזוז, ישנה את התמונה, והגישה תהיה מקילה יותר?

"זה מקסם-שווא ותעתועים. המערכת הרבה יותר גדולה מכל אדם שניצב בתוכה ובראשה. יש אמירה של מאמן קבוצת הכדורגל מנצ'סטר יונייטד, שנכונה גם למערכת של משפט. למנצ'סטר יונייטד היה שחקן, ג'ורג'י בסט, שהיה שחקן הכדורגל הטוב ביותר בתולדות הקבוצה, אך המאמן אמר לו 'אתה שחקן אדיר, אבל הקבוצה תמיד יותר גדולה מכל שחקן'. מי שחושב שאדם שהגיע להיות היועץ המשפטי לממשלה, גם אם היה סניגור פעם, מסוגל לשנות את המערכות טועה".

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
הסיפורים הגדולים של היום
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות