משפחת רוטשילד "היתה בת-מזל מבחינה גנטית"

הבנקאי והפילנתרופ ג'ייקוב רוטשילד שומר על אוצרות המשפחה ■ רוטשילד מתאר את משפחתו כ"מי שתפעלה את העסק הכל-אירופי הראשון במובן מסוים"

"כפי שאת יודעת, אני ממעט להעניק ראיונות. אם תרצי לכתוב משהו, הייתי מעדיף שזה לא יהיה עליי". בבקשה כזו לדיסקרטיות פותח את השיחה המארח שלי, ג'ייקוב רוטשילד, ומציע לי כוסית שאטו דוהר-מילון 2000, יין רוטשילד כמובן. הוא עומד על כך שהדבר המעניין אינו הוא עצמו אלא "מה שאנחנו עושים בוודסדון", האחוזה של הקרן הלאומית הבריטית שבה מאוחסן האוסף של רוטשילד.

לורד רוטשילד (73) ידוע בדינמיות האדירה שלו ובכך שהוא פועל רק מאחורי הקלעים. רוטשילד מתאר את משפחתו כ"מי שתפעלה את העסק הכל-אירופי הראשון במובן מסוים, והיתה בת מזל מבחינה גנטית". מאז מחצית המאה ה-19 נטו בני המשפחה להצניע את ההון והנכסים העצומים והמפוארים שלהם בהתנהלות מפוכחת ורחוקה מהעין הציבורית.

רלוונטי לצעירים

רוטשילד הזמין אותי לאית'רופ, בקינגהמשייר, לצהריים של יום א'. אנחנו בביתן תה מהמאה ה-19 שהוא חלק מביתו הפרטי, לצד אחוזת וודסדון. אשתו סרינה נסעה לסקי בשווייץ, וזה הזמן הפנוי היחיד שלו בהיותו בנקאי, נדבן אמנויות, אספן ובעלים של אחוזה כפרית.

ב-1991, לאחר שפרש מעבודתו בבנק המשפחתי אן.אם רוטשילד ובניו, הוא ייסד עם סר מארק ויינברג את קבוצת הביטוח ג'ייקוב רוטשילד, השוכנת כעת בכיכר סיינט ג'יימס. הוא גם יו"ר חברת ההשקעות שלו, RIT קפיטל פרטנרס, והוא מעורב גם בעסקי חברת ספנסר האוס קפיטל מנג'מנט ואת בנק ההשקעות הקטן ספנסר האוס פרטנרס. בספנסר האוס שבסיינט ג'יימס הוא השקיע 16 מיליון ליש"ט כדי להחזירו לימי תהילתו במאה ה-18.

בין הישגיו כפילנתרופ, ניתן למנות את שיקום סומרסט האוס הציבורי, אחד הפנינים הניאו-קלאסיות של לונדון, וביסוסו כמרכז לאמנויות חזותיות, ואת הבטחת עתידו של מכון קורטול לאמנות, המאחסן אוסף חסר מתחרים של עבודות מופת אימפרסיוניסטיות ומודרניות.

כיו"ר לשעבר של "קרן המורשת הלאומית", הקניינית העיקרית של אמנות עבור האומה הבריטית, הוא פיקח על רכישות אמנות בסך 1.2 מיליארד ליש"ט.

לכל הפעילויות הללו הוא הביא ניחוח אישי ותפיסה אינסטינקטיבית ביחס לחידושים הנחוצים כדי לשמור על אוצרות היסטוריים. היום הוא אומר שהעניין העיקרי שלו היה החייאתה של אחוזת וודסדון, טירה בסגנון ניאו-רנסנס שנבנתה בשנות ה-90 של המאה ה-19 על ידי פרדיננד דה רוטשילד.

האחוזה נפתחת לקהל לעונת קיץ 2010 באירוע לא צפוי: התקנה דרמטית של "הביצה הבקועה", פסל מפלדת אל-חלד בגובה 2.10 מטרים של האמן ג'ף קונס. מ-1 במאי ייהנו המבקרים גם מנברשות ורהיטים פרי יצירתם של המעצבים הברזילאים המחוננים אומברטו ופרננדו קמפניה.

אנו יושבים לשולחן עגול מעוטר במפה לבנה ועליו כלי כסף, נרות, פרחים וערימת ספרים. לורד רוטשילד אוכל לאט ומעט, אגב דיבור בטון מדוד שלא מסתיר לחלוטין את התלהבותו מההתפתחויות החדשות בוודסדון. היצירה "ביצה בקועה", הוא מסביר, היא בבעלות מארק גטי, בנו של המיליארדר סר פול גטי, ו"ידיד ושכן קרוב". כיוון שגטי אינו תושב קבוע בבריטניה, הוא לא יכול היה להביא את הפסל לבריטניה ללא תשלום מס. "לכן אמרתי, 'הרבה יותר כיף לראות את זה אצלי מאשר לא לראות את זה בכלל. נוכל לשאול אותו לתצוגה?'"

הפסל מצטרף לעבודות עכשוויות כמו הסוס הסוריאליסטי של שרה לוקאס ונברשת חרסינה שבורה שהוזמנה על ידי לורד רוטשילד מהמעצב הגרמני החדשני אינגו מאורר, שעבודותיו מוצגות במוזיאונים כמו MOMA בניו יורק. העבודה הזאת, אומר לורד רוטשילד, היא "מצחיקה, חכמה, משב אוויר מרענן בבית, והגלויה הנמכרת ביותר שלנו".

אני צוחקת בקול רם למראה הגרוטסקה של מאורר. "כן, זה מה שאנחנו חולמים לעשות עם החרסינות שלנו (לנפץ אותן)", אומר לורד רוטשילד. האם זה אומר שוודסדון היא נטל? "זה נטל שאני נהנה ממנו", הוא משיב בזהירות, ומודה ש"בלתי אפשרי לחיות בבית כזה בזמן ובתקופה שלנו".

הוא מנהל את האחוזה באופן עצמאי למחצה עבור הקרן הלאומית, שקיבלה אותה ב-1957 כמתנה מדודו ג'יימס רוטשילד, ביחד עם תכולתה ושטח של 8,000 דונם. יתר אחוזת וודסדון הוא בבעלות לורד רוטשילד.

היום, מיזמים פרטיים/ציבוריים כאלו של אמנות הם יותר ויותר מוצלחים. מבין יותר מ-40 אחוזות רוטשילד שנבנו ברחבי העולם במאה ה-19, רק האוסף של וודסדון נשאר כפי שהוא ופתוח לציבור. מבקרים בו 400,000 איש בקירוב בשנה, וזהו הנכס המתויר ביותר של הקרן הלאומית. המקום משמש דוגמה לאופן שבו אחוזה כפרית אנגלית משווקת כיום את עצמה - בתערובת סגנונות עם שיק והיררכיה של אסתטיקה, הרלבנטית לקהלים צעירים ומשקפת את השינויים החברתיים במאה ה-21.

גנים של אספן

בימי הזוהר הוויקטוריאניים שלה, התפריטים של וודסדון היו כה מפורסמים, עד שהמלכה שלחה את הטבח שלה כדי ללמוד מהשפים של רוטשילד. ביקורים עדכניים יותר של ראשי מדינה כללו את הנשיאים רייגן, קלינטון ומיטראן. הוא ירש את האחוזה ב-1988 מדורותי, אלמנתו של ג'יימס רוטשילד. "היא לא ידעה למי להוריש את זה, אבל הייתי די קרוב אליה. זה נשמע אולי מוזר לציין, אבל היתה לי כבר תחושה ברורה שזה יגיע אליי. תמיד התעניינתי באמנות".

זה היה כנראה בלתי נמנע: הוא נושא לא רק את גן האספנות של בני רוטשילד אלא גם את הגנים של חבורת בלומסברי (חבורת אינטלקטואלים בריטים שפעלה מ-1907 עד שנות ה-30 של המאה ה-20. הסופרת וירג'יניה וולף ואחותה הציירת ונסה בל השתייכו לחבורה זו), מצד אמו. סבתו מרי הצ'ינסון היתה דודניתו של ליטון סטרצ'י (שנמנה עם חברי הקבוצה ונחשב ממציא הביוגרפיה המודרנית), "ולכן אמי היתה סטרצ'י למחצה, והחינוך שלי כיוון מאוד לאמנות". אביו ויקטור, לורד רוטשילד השלישי, מכר לעומת זאת את תכולת הבית שלו בפיקדילי ואת אחוזתו בטרינג במכירה פומבית שהיתה סנסציה בשנת 1936. "הוא הצטרף אז למפלגת הלייבור. הוא חשב שלא מתאים שיהיה לו קניין חומרני. הוריי התגרשו. היה כמובן העניין המשונה הזה של לנדוד ביניהם, אבל הייתי רוב הזמן עם אמי. היא נישאה מחדש לצייר היווני ניקו גהיקה, ולכן היינו תמיד בסביבה של אמנים ואינטלקטואלים".

אמו היתה גם ידידה של מאטיס (לורד רוטשילד מבטא את השם עם א' מתארכת). מדי שנה, נהג מאטיס לשלוח ליום הולדתה חבצלות בר שהוא צבע את עלי כותרתן מחדש. "תארי לעצמך איזו טראומה היתה זו לצפות במאטיס מאבד את יכולת הציור שלו עם הגיל", הוא אומר.

ידיד קרוב של מאטיס, צייר עלום שם בשם סימון בוסי, התחתן עם דודניתה השחצנית של הסבתא מרי, דורותי סטרצ'י, שציינה בבוז ש"איש לא ירצה אי פעם לראות את ציוריו או להשקיע בהם ולו עניין מועט". אבל מרי התעניינה בהם ונתנה לנכדה ליום הולדתו ה-11 ציור ציפורים של בוסי. "אני אוהב את בוסי", אומר לורד רוטשילד. "אני אוהב את הדברים שאני מגלה בעבודות שלו, ואז אני אוהב אותן עוד יותר". נדבקת בהתלהבותו. בוסי, גשר בין המאה ה-19 למודרניות, היה עצמאי אמיתי - אדם שכל צעד שלו שילב נאמנות להיסטוריה עם עין פקוחה לעתיד.

בתי הזהב

הארוחה הסתיימה, המשרת קלייב נפרד מאיתנו בקידה, ולורד רוטשילד מסיע אותי ברחבי האחוזה במרצדס אפורה לאורך שדות מושקים, רפתות, אורוות. "זה כמו נסיכות קטנה", הוא אומר.

הלורד של האחוזה פותח בפניי את הבית השקט לפני עונת המבקרים. החשיכה השקטה מזכיר את הטמפרמנט של מקימו, האלמן פרדיננד דה רוטשילד, ש"ניחם את עצמו על מות אשתו בבניית וודסדון" בשנים 1877-1883 ומילא אותו בדקורציה צרפתית מהמאה ה-18.

פרדיננד דה רוטשילד מת בבית זה זמן קצר אחרי שכתב "אני אדם בודד, סובל ולעתים אומלל מאוד, למרות חדרי השיש והזהב שבהם אני מתגורר". בן המשפחה המודרני שלו נאלץ לחרוג מהסגנון המפואר של אבותיו.

צרו איתנו קשר *5988