לחברי הקבוצות לא מגיע כלום

מדינה מודרנית לא אמורה להגיד לאזרחים מתי והיכן להסתכן. זו לפחות צריכה להיות נקודת המוצא של מי שגר במדינה מודרנית, שנותנת לאזרחיה לקבוע בעצמם ולעצמם את גורלם האישי. מה כן? היא יכולה וחייבת, כמדינה, להעמיד להם מראה מול העיניים, שידעו לאן הם נכנסים.

אסור וגם לא צריך לכרות את הענף שעליו יושבות כבר יותר מ-20 שנה קבוצות הרכישה. זה כולל שני חבר'ה שקונים יחד מגרש לבית דו-משפחתי; זה כולל 5 זוגות הרוכשים קרקע בשטח 2 דונם, להקמת 5 בתים טוריים או בניין צנוע בן 3-5 קומות מגורים; ובשנים האחרונות זה כולל גם עשרות ומאות רוכשים, שאפילו לא מכירים אחד את השני, המחליטים להקים בעצמם מגדל מגורים. השיטה אותה שיטה, רק הנפח תפח לממדים מבהילים.

זה, בקווים מאוד כלליים, המלכוד של הרשויות בנוגע לקבוצות רכישה - התארגנויות שתמיד היו כאן, מודל מוצלח שמדלג מעל הרווח היזמי וחוסך כמה גרושים, אבל שהתאימו רק ליחידי סגולה שמוכנים להרפתקה של פעם בחיים.

רק שבשנים האחרונות קפצו על העגלה אנשים שתמיד חששו לקנות כיסא מפורק באיקאה, ולפתע הם הופכים ליזמי נדל"ן שאמורים לפקח בעצמם על הקמת מגדל מגורים ענקי.

מי שנכנס לקבוצת רכישה צריך לדעת שהוא לא קונה דירה אלא קונה קרקע. רק עליה הוא יודע כמה הוא משלם כעת במזומן. הוא מוכרח לדעת שאת סיכוני הפרויקט הוא מעתה נושא - יחד עם יתר החברים - על גבו, בעוד שהמארגן לא שונה בהרבה ממתווך שגזר את הקופון והלך הלאה.

לכן, שר השיכון מוכרח לשמש כ"מפקח על הקבוצות", בדומה לפיקוח על הבנקים או על הביטוח. מי שתפקידו להזהיר משרלטנות ולהבהיר לציבור את הסיכון שנוטלים על עצמם חברי הקבוצות.

כי לכולם ברור, שלו תיקלע מחרתיים קבוצת רכישה של 200 אנשים לבעיית מזומנים, הם ידעו היטב לעשות את הדרך לירושלים ולזעוק שגם להם מגיעים מהמדינה הגנות ופיצויים. אז זהו, שידעו כבר היום שלא מגיע להם כלום.