את הבועה הזו צריך לפוצץ

מבעד לחלון האטום של מכונית היוקרה, כשמזגן חרישי מענג והרדיו משמיע מוזיקה נעימה, קצת קשה להרגיש את הזיעה שבחוץ. את החום הישראלי המהביל. ואת הפחד של מאות אלפי אזרחים שבקושי גומרים את החודש.

קצת קשה לשמוע את הזעם והתסכול שלהם מקומת הפנטהאוז. קצת קשה להביט בעיניהם הכלות במעלית, או במסעדת היוקרה, או בג'קוזי המפנק, או על היאכטה המאובזרת, עשרות קילומטרים מחוף הים המטונף שנותר מאחור. קוראים לזה בועה.

ואת הבועה הזו צריך לפוצץ.

שכר הבכירים הוא בושה למדינת ישראל. הוא חרפה למדינת העם היהודי. את המדינה הזו בנינו בדמם ועל גבם של ניצולי שואה עקורים, קיבוצניקים עובדי אדמה, פועלים קשי יום ועולים שוכני מעברות שזה מקרוב באו. כולם עבדו קשה והרוויחו מעט. הסוציאליזם, מלת גנאי בישראל 2010, היה המחסום האחרון בפני החמדנות, הראוותנות וחוסר השוויון. הוא בלם את הריקבון, ההרס והשחיתות. ואז הגיעה מלחמת ששת הימים וישראל היתה לאימפריה. הסכר נפרץ. ואת המחיר כולנו משלמים מאז. סליחה, לא כולנו. הם, שוכני הבועה, לא משלמים שום מחיר. להפך.

אני מתקשה להבין את יונס, או את מאור, ומוזס, וקינן, וגלעד וחבריהם. איפה הם חיים בדיוק? זה לא מציק להם? זה לא מביך אותם? זה לא נראה להם מופרך, שהם ירוויחו - גם אם החברות, או הבנקים שהם מנהלים, רושמים הפסדים - מאות אלפי שקלים בחודש?

ומה יש להם, לעזאזל, לעשות עם כל הכסף הזה?

אפשר בהחלט להיות ציני כלפי ההצעה לקצץ בשכר הבכירים, במיוחד אם יתמכו בה פוליטיקאים שחיים במגדלי אקירוב, נוסעים ברכב שרד, טסים במחלקה ראשונה, מבלים במלונות פאר, מתחככים באותם בכירים השכם והערב, מעשנים איתם סיגרים ומערבבים הון בשלטון.

אבל במציאות, התוצאה היא החשובה.

והתוצאה המקווה תקרין אור בקצה המנהרה לעם שהתייאש ואיבד את האמון בהנהגה. העם הזה יפנים, סוף סוף, שלחץ ציבורי יכול לשנות את המצב מן היסוד ואפילו להפוך סדרי עולם.

ושאולי, בכל זאת, קצת התבגרנו.