יותר מסוכן מהאיום האיראני

מה יותר חשוב, שלישראל יהיה נשק גרעיני, או שלאיראן לא יהיה? כלומר, אם מניעת נשק גרעיני מאיראן תגרום לישראל לוותר על היכולת הגרעינית שלה - האם זה שווה את המחיר?אני חושב שהשאלה הזאת צריכה להתחיל להטריד את המנהיגות כאן. כי הסימנים בשטח מדאיגים מאוד.

יותר ויותר קושרים בבירות העולם את הגרעין האיראני עם הישראלי. משהו כמו: אם לישראל יש, למה לאיראן אסור? ברור שמדובר בשאלה דמגוגית מאוד. כל אדם, כל מדינאי, יודע ומבין את ההבדל. לכולם ברור שאצל איראן מדובר בנשק התקפי, בעוד שהגרעין הישראלי מיועד להגנה. בעצם, הרבה יותר מהגנה. זו שאלה קיומית.

אבל העובדה שמדובר במשוואה לא שווה כנראה לא תועיל לנו הרבה. הגורמים המקדמים את ההצמדה בין איראן וישראל עושים זאת בדיוק בגלל השוני בין שני המקרים. הם מבינים שללא נשק גרעיני ישראל חשופה לסכנת היעלמות כמדינה, ואולי גם השמדה. ובכך הם מעוניינים. את הסימן הבולט והמדאיג ביותר עד כה לכך נתן ראש הסוכנות לאנרגיה אטומית, יוקיה אמנו. ביום ד' השבוע הוא שיגר מכתב ל-151 המדינות החברות בסוכנות. במכתב התבקשו המדינות להשיב כיצד ניתן לשכנע את ישראל להצטרף לאמנה לאי-הפצת נשק גרעיני ולהסכים לביקור פקחים באתרי הגרעין שלה.

על פניה שאלה תמימה. ישראל מסרבת כל השנים להצטרף לאמנה, וראש הסוכנות חסר האונים מבקש לקבל עצה בעניין. אולם ברור שלמעשה מדובר בפנייה ערמומית ומסוכנת ביותר. בין השורות ניתן לקרוא כך: בעוד המדינות החברות בסוכנות עוסקות בנשק האיראני, מה אתן מתכוונות לעשות בעניין ישראל, שלה כבר יש נשק כזה (לעומת איראן, שכנראה עדיין אין לה).

ולישראל יש בעיה: המדיניות הרשמית היא שאין לנו נשק גרעיני, ושלא נהיה הראשונים להכניס נשק כזה לאזור. מדיניות זו נקבעה עוד בימי דוד בן-גוריון, כאשר ארה"ב התחילה לחטט בעניין. במשך השנים הגרסה הזאת הייתה מקובלת על מדינות העולם, לא מפני שהאמינו בה, אלא משום שזה היה נוח, וגם מתוך הבנת מצבה המיוחד של ישראל. הבעיה היא שקצת קשה ליישב בין טענה שאין נשק גרעיני, לבין הסירוב להצטרף לאמנה ולסרב לפיקוח.

אז מה עושים? כל יום מתברר יותר שהמאבק נגד הגרעין האיראני עלול לעשות לנו בעיות קשות עם הגרעין שלנו. במקרה רגיל אפשר היה לומר שאולי צריך לשמור על פרופיל נמוך בנושא איראן. אלא שבמקרה הזה הדבר לא יועיל, כי ליותר מדי גורמים יש אינטרס להצמיד אותנו לאיראן. מצטבר הרושם שאנחנו מתקרבים ליום שבו השאלה תעמוד על הפרק הבינלאומי בצורתה החדה ביותר: התחייבות של איראן שלא לייצר גרעין - תמורת התחייבות של ישראל להתפרק מגרעיניה. מדובר באפשרות שלמעשה אינה אפשרית. ויתור על הגרעין של ישראל משמעותו התאבדות. בזכות הנשק הזה חוששים מאיתנו, בזכותו בכלל מדברים איתנו.

אז שוב: מה עושים? לא יודע. אני לא יושב ליד מקורות המידע. אני לא בקי בכל הפרטים. אבל האנשים שכן יודעים, שצריכים להחליט - הם צריכים לעסוק בשאלה הזאת, שהיא היום החשובה ביותר על סדר יומנו ועל סדר קיומנו.

זעקת אולמרט

אהוד אולמרט ניצל את הגעתו לפתיחת משפט ראשונטורס כדי להשמיע את זעקתו. מסיבת העיתונאים המאולתרת שערך הייתה דומה מאוד לאותה מסיבת עיתונאים של משה קצב, זוכרים? הזעם, הכעס, הכאב - כל התחושות והרגשות כרוכים יחד בזעקה אחת. גם הטענה זהה: קונספירציה.

אולמרט קרא לזה תוכנית מכוונת לפגוע בו, להרוס אותו. ממש כמו קצב לפניו, גם הוא לא פירט מי הם הקונספירטורים. זה לא רק מטעמי נימוס, אלא מאותה סיבה שאולמרט גייס לטובת עצמו: אי אפשר להוכיח דבר שאינו קיים.

אולמרט טען שרדיפה כזאת עוד לא הייתה. שוב - קצב, ליברמן ועוד רבים אחרים בוודאי יחלקו עליו, הם מרגישים שהם הקורבן הכי גדול בהיסטוריה. אבל בשורה התחתונה הצליח אולמרט להעביר את התחושה שהוא אכן כואב ומדמם. וזה חיזיון לא נעים, גם כאשר מדובר בהאשמות וחשדות כה רבים וכבדים.

matigolan@globes.co.il