הגלדיאטור חוזר

זו היתה יכולה להיות עוד טרגדיית ספורט על אתלט שמיצה את היכולת הפיזית שלו ונאלץ לפרוש בגיל צעיר. אבל במקרה של רפאל נדאל, אימפריית טניס של איש אחד, זה הפך לסיפור על תחייה מחדש ■ עכשיו הוא מגיע לרולאן גארוס חזק מתמיד. אל תהמרו נגדו

מי שראה את רפאל נדאל סמוך לחזרתו מהפציעה שהשביתה אותו ליותר מחצי שנה, הבחין מיד בשינוי. במקום הבריון בעל שרירי הכתפיים, שישבו בצורה מושלמת מתחת לחולצה גזורת שרוולים, הופיע בחור עם מראה כמעט אנושי. כדי להסתיר את אובדן המסה, הטניסאי הספרדי ויתר אפילו על הסמל המסחרי שלו, וחזר להשתמש בחולצות עם שרוולים. הבחור החדש הזה היה הדבר הכי רחוק מ"רפא" נדאל, זה שזכה בשישה תוארי גראנד סלאם בארבע שנים, וניפץ את ההגמוניה של רוג'ר פדרר.

סיפור רפא נדאל הופך עכשיו לרלבנטי, בעיקר בגלל העונה; אפריל-מאי היא עונת החמר בטניס, שבה, במצב "נורמלי", נדאל מסיים להשמיד את היריבים שלו זה אחר זה על המשטח האדום, ומתפנה למנוחה קצרה לפני שהוא חוזר לחבוט בהם בטורניר הרולאן גארוס היוקרתי בפריז. מה שונה השנה? ובכן, מכונת הטניס היחידה בעולם שיכלה לרוג'ר פדרר, המכונה שייצרה הכנסות של 20 מיליון דולרים בשנה, קרסה תחת העומס שדורש הסבב המקצועני, ורק עתה חוזרת למגרשים כשסימן שאלה מרחף באוויר.

אם רוצים להבין יותר לעומק את הסיפור הזה צריך לחזור כמעט שנתיים לאחור, לתקופה שבה נדאל מתח את החבל קצת יותר מדי. משחקים, עד שהיריב נופל. מי שהצביע על שעומד להתרחש היה הטניסאי האגדי פיט סמפראס. כשנשאל בראיון לפני שנתיים אם נדאל יוכל להמשיך ולסחוט את הגוף שלו, אמר סמפראס: "אין סיכוי. הוא שם כל-כך הרבה השקעה וכוח בכל נקודה, שבסופו של דבר משהו יישבר". סמפראס צדק. נדאל נבנה כבר מילדותו להיות הארד וורקר; אחד שאין לו משחקוני הגשה מושלמים כמו לטניסאי הצמרת ובמקומם הוא נאלץ לעבוד ולרוץ, לעתים חמש שעות תמימות, עד להכרעת יריביו. אלא שזה רק חלק מההסבר. החלק האחר הוא מספר המשחקים הפנומנלי שבהם השתתף הבחור ממיורקה. בשיא תהילתו, בסביבות גיל 22 וחצי, עמד מספר המשחקים שלו על יותר מ-400 בסבב המקצועני, כמעט 30% יותר מרוג'ר פדרר באותו הגיל.

היתרונות הגדולים של נדאל על יריביו הם המהירות ועוצמת הרגליים, יחד עם השאפתנות הבלתי מתפשרת. אמיליו סאנצ'ז, שחקן העבר הספרדי שהיה הקפטן של נדאל בגביע דיוויס, סיפר לי סיפור הממחיש את הלך המחשבה של נדאל: "לפני כמה שנים שיחקנו מול ארצות הברית בגביע דיוויס. רפא שיחק מול אנדי רודיק והביס אותו בשתי המערכות הראשונות. בתחילת המערכה השלישית היו לאנדי שני משחקונים שבהם הצליח לנצח. רפא התיישב על הכיסא בהפסקה, הביט בי במבט מבויש, והחל להתנצל. הייתי צריך להרגיע אותו ולהסביר לו שהמשחק עדיין בשליטתו. הוא עודד את עצמו והבטיח לי שזו תקלה זמנית. הוא חזר למערכה והשלים ניצחון על רודיק בשלוש מערכות חלקות. אבל באותו רגע הבנתי לאילו דרגות של פרפקציוניזם הבן אדם שואף; הוא פשוט רוצה לזכות בכל נקודה, ולא משנה מי היריב ובאיזה שלב של המשחק".

ככל שעבר הזמן, הבין גם טוני נדאל, מאמנו של רפא ודודו, שלאורך זמן אחיינו-חניכו לא יצליח לעמוד בעומס. בחודשים האחרונים של 2008 התמקדו השניים בניסיונות לשפר את חבטת ההגשה של נדאל, מה שאפשר לו לייצר יותר נקודות קלות, וגם לשפר את משחק הרשת. לחלק אחר מהבעיות לא היה פתרון: מלבד הריצות על המגרש, אחד הדברים השוחקים מבחינה פיזית את נדאל הוא חבטת הטופ ספין שבה הוא משתמש בחבטת כף היד, חבטה שבה יש להשקיע הרבה מאוד כוח, כדי לגרום לסיבוב של הכדור. ג'ון יאנדל, חוקר טניס אמריקאי, אבחן באמצעות צילום וידיאו שחבטת "טופ ספין" ממוצעת של נדאל גורמת לכדור להסתחרר 3,200 פעמים בדקה. אנדרה אגאסי הגדול חבט בשיא שלו טופ ספין של 1,900 סיבובים בדקה. פדרר מגרד את ה-2,700. הבעיה, גם כאן, הייתה המחיר שנגבה מגופו של הספרדי.

טרגדיה ספרדית

בואו נעזוב לרגע את העניין הפיזי. מדוע ההתייחסות לנדאל הייתה כאל סיפור שסופו עלול להיות טרגי במונחים ספורטיביים? המסע של נדאל מהמקום השני למקום הראשון בעולם ייזכר כאחד מהישגי הספורט הכי מעוררי השראה בעשור האחרון. 160 שבועות בילה רפא במקום השני מאחורי פדרר, עד שהצליח להדיח את השוויצרי מהפסגה. 160 שבועות שבהם שם לעצמו מטרה אחת: להיות ראשון בעולם, יהיה המחיר אשר יהיה. בשלוש השנים הללו עבד נדאל על משחקו באופן קנאי, כולל אימונים שכבר פסו מהעולם, של שש ושל שבע שעות ברציפות. הוא שיפר חולשות, ושם דגש על גיוון משחקו והתאמתו למשטחים שונים עד שהצליח לעשות את הבלתי ייאמן - לגבור ב-2008 על פדרר במגרשו הביתי, על הדשא של ווימבלדון, במשחק גמר בן חמש מערכות שרבים מחשיבים למשחק הטניס הטוב בכל הזמנים.

שחקן חימר קלאסי שמנצח בווימבלדון "מאסטר דשא" כמו פדרר משול לסיכוי של ישראל לזכות באליפות העולם בהוקי קרח. ספרד היא מדינה שבה אין בכלל מגרשי דשא, ובאופן היסטורי היא מייצרת שחקנים שמתמחים בחמר. באותה שנה, כשהוא בקושי בן 22, השלים נדאל השתלטות מוחלטת על הטניס העולמי, כשעל הדרך גם הוביל את ספרד לזכייה בגביע דיוויס.

שבוע און, שבוע אוף רפא מגיע עם גנים משובחים מהבית. דודו מיגל היה כוכב קבוצת הכדורגל של ברצלונה, ואף שיחק בנבחרת ספרד. את רזי המשחק למד רפא מדודו האחר, טוני נדאל, והם היו די פשוטים: נצל את היתרון הפיזי שיהיה מושתת על גנים ועל אימונים מפרכים, והתש את היריבים בעזרת משחק קו אחורי רצחני נטול טעויות, ובעיקר סבלני. המנטליות הזאת של מלחמה על כל כדור והמירוץ המתיש אל המקום הראשון התנקמו בנדאל מהר מאוד. רפא החזיק במקום הראשון כמעט שנה שלמה (מאוגוסט 2008 עד יולי 2009), וקיבל שיעור שמעטים שהגיעו לשם למדו - לשמור על הפסגה הרבה יותר קשה מאשר להגיע אליה. גופו הפך לקורבן של ההצלחות שלו ושל הסגנון הסיזיפי של משחקו; הוא החל לסבול מבעיות ברכיים שצצו כשהתחרה על-גבי משטחים קשים. העייפות המצטברת, הפיזית ומנטלית, החלה לתת את אותותיה: הוא נאלץ לפרוש מטורנירים, הפציעות דחקו אותו למקום הרביעי, והאישור הסופי לכך שהוא גמור ניתן במגרש הביתי שלו - כשהודח בשמינית הגמר ברולאן גארוס עם הפסד סנסציוני.

הוא החליט לצאת לחופשה כדי לשקם את הברכיים ולחשוב על שינוי בסיסי בצורת ההתנהלות שלו. כשחזר מהפגרה אחרי כמה חודשים, בקושי אפשר היה להכיר אותו. הוא הפחית ממשקלו קילוגרמים של שרירים, ובשנים האחרונות לא חסרו תיאוריות שטענו כי ההישגים של רפא מקורם בנטילת חומרים אסורים. הוא איבד את הכוח שאפיין אותו, ועל אף שהצליח להגיע לשלבים המאוחרים כמעט בכל טורניר, הרי שעד טורניר מונטה קרלו לפני שבועיים הוא לא זכה באף טורניר. הפחתת מסת השריר נעשתה כנראה במודע, ובמטרה להעמיס פחות משקל גוף על הברכיים ההרוסות.

אבל השינוי לא היה רק פיזי אלא גם סגנוני. נדאל החליט באופן מודע לחסוך בעבודת הרגליים; אם בעבר היה חובט בטופ ספין גם בכדורים רחוקים ממרכז המגרש, הרי שאחרי הקמבק מהפציעה הוא החל לחבוט לא מעט חבטות חיתוך עם יד אחת. הטקטיקה הזאת אמנם חסכונית יותר, ופחות שוחקת את הגוף, אבל משמעותה שנדאל נעשה "פחות נדאל": הוא שולט פחות בקצב, מאחר שחבטת החיתוך היא הגנתית יותר. היריבים שסבלו השפלות בשנים האחרונות זיהו מיד את נקודת התורפה הזאת, ותקפו ללא רחמים.

התוצאה: המאזן של נדאל, מאז שחזר מהפציעה, מול שחקנים מהעשירייה הראשונה הוא שלילי. החיסכון הפיזי ניכר גם בהתנהלות אחרת שלו. למשל, אחרי טורניר מונטה קרלו, שבו טיאטא את היריבים, הוא החליט למחרת הגמר שלא להגיע לטורניר ברצלונה, ובמקומו העדיף שבוע רגוע יותר של התאוששות; גרוע אמנם למארגנים ולחשבון הבנק של רפא, אבל טוב לברכיים. נדאל הישן והצעיר יותר היה מקיים את ההתחייבות כלפי המארגנים. אחרי שבוע של התאוששות הוא הגיע רענן לטורניר רומא, שם זכה בתואר בפעם החמישית בקריירה. שבוע אחר כך שוב לא שיחק, כדי לחזור לטורניר המאסטרס במדריד ולקחת את כל הקופה בפעם השלישית ברציפות. בניצחון קבע רפא שיא יוצא דופן - הוא השחקן שזכה במספר הרב ביותר של תוארי מאסטרס (18 בסך-הכול), אחד יותר מאנדרה אגאסי. ההבדל היחיד: אגאסי הגיע ל-17 תוארי מאסטרס ב-18 שנים, נדאל עשה את זה בתשע בלבד.

לשים קסדות, הוא חוזר

אז איך עוצרים את רפא, והאם הוא חזר להיות אותו שחקן דומיננטי שהיה לפני הפציעה? את השאלות האלה הפניתי להרנן גומי, מאמנו של ארנסט גולביס, מי שהקשה על נדאל בחצי הגמר ברומא. "הדרך היחידה לעשות לרפא צרות היא לא לתת לו להיכנס לקצב המשחק שלו", מסביר גומי. "המטרה שלנו הייתה לקחת סיכונים התקפיים, העיקר לא לתת לרפא להכתיב את הקצב, כי ברגע שהוא מתחיל לתזז את היריב מפינה לפינה בקרבות התשה, זה סוף הסיפור".

* רפא חזר להיות אותו שחקן מפחיד?

"במונטה קרלו הוא היה מאוד מפחיד. להפסיד 14 משחקונים בלבד במשך טורניר שלם, מבלי להפסיד מערכה, זה לא דבר פשוט. השינוי העיקרי מהחודשים האחרונים הוא בנושא של הביטחון; כשזה חזר, רפא הישן והטוב הופיע. הוא הרבה יותר חכם עכשיו בתכנון התחרויות שלו. כשהוא כשיר פיזית כמעט בלתי אפשרי לנצח אותו, לא משנה על איזה משטח". גם ג'ון מקנרו, שחקן העבר האגדי וכיום פרשן בכיר ובעלים של אקדמיה לטניס בניו יורק, חושב שלאנדי מארי, לנובאק דיוקוביץ' וגם לפדרר יש סיבות לדאגה. "לקח לו כמה חדשים לחזור לעצמו, זה הכול", אומר מקנרו ל-G. "מעבר להחלמה מהפציעה זה היה עניין של ביטחון; ברגע שהביטחון העצמי שלו חזר, והוא החל לסמוך על הגוף שלו, גם התארים התחילו להגיע".

על השאלה אם רפא מסוגל לחזור להיות אותו שחקן מאיים וכמעט בלתי מנוצח שהיה בעבר, ענה מקנרו: "ברמות האלה אין הרבה הבדלים בין שחקנים כמו דיוקוביץ', מארי או אפילו פדרר. ההבדל הוא ביכולת המנטלית, בחוזק הנפשי להגיע לשיא בטורנירים החשובים באמת. בעשור האחרון היו רק שניים שהתעלו מעל כולם, רוג'ר ורפא. זה לא מקרי שיש לו שישה תארים למרות הפציעות, לעומת האחד של דיוקוביץ' והאפס של מארי. למעשה, הם לא בליגה שלו עד שיוכיחו אחרת".

הפדרר הזה...

ההסבר לכך שנדאל בכל זאת לא הפך לשחקן בעל הכי הרבה תארים בהיסטוריה של הגראנד סלאם, הוא אחד: "לצערו" הוא נפל על תקופה שבה הוא מתמודד עם שחקן שהוא לא רק הטניסאי הטוב בכל הזמנים, אלא אולי הספורטאי הכי ווינר שיש - רוג'ר פדרר. עם זאת, לפחות במאבק האדיר שמתפתח בין השניים לאורך השנים נדאל הוכיח כי הוא היחיד בעולם ש"פיצח" את הקוד של פדרר. בקרבות הראש בראש ביניהם נדאל מוביל בבטחה 14:7, כולל הניצחון בשבוע שעבר על הפנומן השוויצרי בגמר במדריד.

היריבות בין נדאל לפדרר אולי הפכה בשנים האחרונות את הטניס למשעמם למי שאינו אוהד של אחד מהם, וגם לדי מייאש עבור שחקנים אחרים בסבב, אבל בשביל המארגנים נפתח חלון הזדמנויות בדמות יריבות שאפשר לסחוט ממנה מיליונים. מבחינת יכולתו למשוך חברות פרסום, רפא שני רק לפדרר, ונמצא בעמדה שרק ספורטאי על בודדים הגיעו אליה - הוא כבר לא משחק בשביל הכסף. הוא משחק היכן שהוא רוצה, ובדרך כלל יקבל כל סכום שיבקש על מנת להגיע לטורניר. מלבד תשעת טורנירי המאסטרס שבהם יש איסור על קבלת דמי השתתפות, נדאל משחק בכל שנה בעוד שישה-שבעה טורנירים (ועוד כמה טורנירי ראווה), ומקבל סכומים שנעים בין חצי מיליון למיליון דולרים. מהסיבה הזאת לא צריך לקחת ברצינות את "סך הפרסים הרשמיים בטורנירים" של נדאל, שעומד על סכום נאה בפני עצמו - 29 מיליון דולר. ואחרי כל זה עדיין אפשר לנבא שהתקופה של פדרר בצמרת החלה את הספירה לאחור. עם תאומים שנולדו לו, ואחרי 16 תוארי גראנד סלאם, הוא הגיע למנוחה ולנחלה, וסביר להניח שיתרכז בשנתיים הקרובות רק בטורנירים הגדולים, "יסחוב" עד אולימפיאדת לונדון ב-2012, ואחריה יפרוש.

המאזן הנוכחי שלו עומד כעת על שישה תוארי גראנד סלאם, עשרה פחות מפדרר. ההנחה הבסיסית היא שעל חימר עדיין הכול תלוי בו, ועם עוד זכייה מזדמנת כזאת או אחרת בווימבלדון, באוסטרליה ובאליפות ארצות הברית - הוא יוכל להגיע למאזן דו-ספרתי של תוארי גראנד סלאם, מה שיכניס אותו לפנתאון של כל הזמנים מעט אחרי פדרר וסמפראס, ויחד עם שחקני על כמו ביורן בורג, רוד לייבר ורוי אמרסון. כדי לבדוק אם הקונספציה החדשה שלו עובדת בזמן "אמת", נדאל יצטרך לחכות עד לרולאן גארוס שייפתח בשבוע הבא. אלה יהיו שבועיים מלאים, סוחטים, הפעם בלי מנוחה של שבוע באמצע. אם פדרר ונדאל ייפגשו שוב בגמר על החימר האדום, בפעם הרביעית, אין כמעט אדם שפוי שיהמר על פדרר, בהנחה שהספרדי יגיע כשיר לגמר.

צרו איתנו קשר *5988