אנחנו בסדר

א. כמו בכל שנה גם השנה הוא מגיע קצת בהפתעה, הקיץ, תופס אותך לא מוכן. כי הראש אולי זוכר, אבל הגוף כבר הספיק לשכוח.

והימים מתחילים להיות חמים ולחים וארוכים, והבחורות שוב חושפות את העור, שזה נחמד ונעים, ויש שעות, במיוחד בצהריים, שהן ממש כמו משלוח עוגיות מדלן מאוגוסט הקודם, שמזכירות לך ששוב הולך להיות חם, נורא חם, ולח, נורא לח, ושהולך לעבור עוד נצח פחות או יותר עד שיהיה שוב נעים, אפילו שבעצם אין על מה להתלונן.

עדיין נעים, לפחות בערבים, אבל בכל יום פחות ופחות, ואנחנו הרי יודעים למה לצפות. ועכשיו הם מתחלפים, הראש והגוף; הראשון מנסה לשכוח, אבל השני כבר מתחיל להיזכר ולהזיע.

אל תבינו אותי לא נכון. אני לא מתלונן. אף פעם לא הייתי מאלה שבחורף אוהבים את הקיץ ולהפך, ואף פעם לא הייתי גם מאלה שהם טיפוסים של קיץ או של חורף. אני טיפוס של מה שבא, ומה שבא אני אוהב. קיץ? טוב לי.

נפתחה עונת המלפפונים, והאמת היא שמכל העונות הכי אני אוהב את עונת המלפפונים. המלפפון, אפרופו עוגיות, הוא המדלן שלי; לחמנייה עגולה, חמאה, גבינה צהובה ומלפפון. ביס אחד ואני חוזר לילדות כאילו מעולם לא עזבתי.

ב. אבל אם להודות על האמת, הרי שלא אכפת לי מכל זה כלל וכלל - לא מהמלפפונים ולא מהילדות, ודאי לא מזיכרונות הילדות. הרי גם ככה 99.99% מהם אני ממציא (לא כולל המלפפון).

לא אכחד מכם, חברות וחברים, שאני נמצא בסוג של מיני משבר. בימים אלה ממש אני נכנס אל הרבעון האחרון בעשור הרביעי של חיי. בעוד 3 חודשים פלוס-מינוס אהיה בן 40.

כן, אני יודע שגיל זה כלום, שהכול זה בראש, ש-40 זה ה-30 החדש, שיותר זה פחות, שגדול זה קטן, שעקום זה ישר, שמחר זה אתמול, שמה שהיה הוא שיהיה; אני יודע את כל זה, תודה. אבל זה לא עוזר מי יודע מה, כי בסופו של דבר מה שיש זה מה שיש, וגם אם באופן אובייקטיבי טוב לי היום יותר ממה שהיה לי טוב לפני 10 שנים, כפי שטוענים כמה מהקרובים לי, הרי שלפני 10 שנים עוד היתה תקווה שבעוד 10 שנים יהיה טוב יותר; תקווה שנראית קצת קלושה, שלא לומר תלושה, בימים אלה. כי בינינו - כמה טוב זה כבר יכול להיות, להיות בן 50?

נדמה שאפסה כל תקווה. נדמה שעברתי את השיא. אבל כשאני מסתכל אחורה אני לא יכול שלא לשאול את עצמי בכנות מתי זה קרה, השיא הזה, ומה הוא היה, ומה בדיוק עשיתי תוך כדי. ואם כך נראה השיא, הרי שקצת מפחיד לדמיין את השפל.

אבל מה אני מטריד אתכם בזוטות מעין אלה? הרי לכל אחד יש הצרות שלו, לא ככה? והצרות שלי, האמת, לא כל-כך גדולות, שלא לומר לא גדולות כלל ועיקר, טפו-טפו-טפו. אחרי הכול, מה יש לי להתלונן? במה אני כל-כך מיוחד? בסך-הכול אני מזדקן ומתפורר ומידרדר כמו כולם, בסך-הכול הזמן עובר עליי כמו שהוא עובר על כולם. מה הסיפור? הייתי צעיר, עכשיו אני צעיר פחות. שום דרמה אין פה. יכול היה להיות כל-כך הרבה יותר גרוע.

ואתם יודעים עוד משהו - האמת היא שזה נכון שכשאני נזכר ברבעון האחרון בעשור השלישי של חיי אין ברירה אלא להודות שגם לפני 10 שנים חשבתי בדיוק אותו הדבר. כמה טוב זה כבר יכול להיות להיות בן 40, תהיתי. והנה - טעיתי.

נותר רק לקוות שאולי אני טועה שוב, אפילו שזה שטעית פעם אחת עוד לא אומר כלום. הרי גם שעון מקולקל וגו'.

ובכל זאת, הנה שביב של תקווה ניצת פתאום. אני מרגיש אותו. הרי אם אני מקבל את הסיכוי שיכול להיות יותר גרוע, בהכרח אני חייב לקבל על עצמי את הסבירות שיכול להיות יותר טוב. הרבה יותר טוב!

בוב מארלי אמר שאם הגשם יורד הוא יורד על כולם. ובכן, בוב, זה אותו הדבר לגבי השמש, לא? - היא זורחת על כולם. יה מאן! בואו נראה אתכם מכחישים את זה.

אז אני מרים מבט אל עץ הסיגלון שבחלון, ורחוק מעבר לו אל המגדלים של בבילון הנשקפים מהמרפסת של הסלון. לא. לא אכנע לו - לחידלון.

אני כמובן שומר לעצמי את הזכות להיות בדיכאון, אבל יחד איתה אני מקבל על עצמי את החובה להיות שמח, לפחות מדי פעם. כמו שאמר אחד מגדולי החסידים: העצבות חמורה מן החטא. ואני אומר: אם לא חמורה, הרי ודאי שמבאסת הימנו בהרבה.

ג. החיים. איזה מין דבר זה, הא? רגע אחד תהום רבה, רגע אחד הימלאיה. 40 שנה חסר רבעון ועדיין לא הבנתי כלום, כלומר: הבנתי הכול. ואני לא אומר את זה במובן הסוקרטסי של "אני יודע שאני לא יודע". לא. בדיוק להפך. אני יודע שאני יודע ולא יודע שאני לא יודע. רוצה לומר: תנו לי אור או תנו לי אפלה; בדמדומים אני נוטה להשתעמם.

ד. נדמה שאין דרך או צורה לכתוב ברצינות על החיים השבוע מבלי להתייחס למה שקרה בתחום. ומה שקרה הוא לא פחות מרעידת אדמה: חיים חדשים נוצרו! חיים מלאכותיים! במעבדה! מעשה ידי אדם!

יכול להיות שאם מצמצתם - פספסתם, הרי אצלנו תמיד יש דברים שחשובים יותר מהדברים הכי חשובים, ומה יותר חשוב מהחיים, ומה יותר מרטיט מההתגשמות - התיאורטית בינתיים - של החלום הגדול מכולם: ליצור חיים יש מאין. להיות כמו אלוהים (שזה מצחיק, כי אני מאמין שאין אלוהים, אבל לא ניכנס לזה עכשיו, נכון?), או לפחות כמו פרנקנשטיין (ראו סוגריים קודמים).

זו אולי קצת הגזמה; חיים חדשים של ממש לא בדיוק נוצרו, אבל זה בטח הכי קרוב שהגענו עד היום - וכן, אני אומר הגענו, כי אני בן אדם, וכל התפתחות אנושית היא ההתפתחות שלי - וזה בטח הדבר שהכי שינה עד היום את ההגדרה של מהם "החיים" ואיך הם פועלים.

זה יאפשר למדע ליצור כל מיני צורות חיים חדשות: חיידקים שינקו מים מכתמי נפט, שידבירו מחלות, שייצרו דלקים ביולוגיים וחשמל, וכל מיני דברים נהדרים.

אה, כן, הם יכולים גם ליצור כלי נשק חדשים ומפחידים, שעצם המחשבה עליהם מוציאה לי את החשק להגיע לגיל 50.

אבל אני אופטימי, תמיד הייתי. יצר האדם הוא לא כל-כך רע מנעוריו כמו שחושבים. עובדה: בסך-הכול, ולמרות הכול, אנחנו מתקדמים לא רע. רק תחשבו איפה היינו לפני כמה מאות שנים, או אלפים, או מיליונים. רק תחשבו מה זה היה להיות אישה לפני כך וכך זמן, או ילד, או יהודי, או שחור.

אנחנו מתקדמים בכיוון הנכון, בסך-הכול, אני חושב, וכל היופי הוא שאין מטרה או קו גמר לסיפור הזה שלנו, בני האדם. איזה מין יצורים נפלאים אנחנו, מה? שולחים חלליות לכוכבים ומשתילים מכונות קטנטנות במחזור הדם שלנו, יוצרים אמנות ומוציאים עיתונים וכותבים שירים.

נכון שלא כולנו באותה רמה, ונכון שלא כולם טובים והפצצה האיראנית וכל זה, ובאמת שלא חסרות עוולות, וגם הרוע לא הולך ואוזל מן העולם, כך גם באשר לטמטום, לשנאה, לכיעור ולחוסר הצדק. אבל בגדול, אנחנו בסדר.

ובשורה התחתונה: בחייאת ראבקום - היש פה מישהו אחד שהיה מעדיף להיות משהו אחר מאשר בן אדם?

זה מה שחשבתי.

 דרור פויר

הרהור

רק תחשבו איפה היינו לפני כמה מאות שנים. תחשבו מה זה היה להיות אישה לפני כך וכך זמן, או ילד, או יהודי, או שחור.