דוח אמון
2019
הנקראות ביותר

בזכות הגרנדיוזיות

האופרה "נבוקו" במצדה. מנצח: דניאל אורן ■ למרות כמה בעיות, האופרה הישראלית ראויה לכל שבח על היוזמה לייסד בארץ פסטיבל אופרה באוויר הפתוח

אני די חצוי לגבי המופע הזה. מצד אחד, יש המון דברים לפרגן להם: ההפקה המטורפת, איכות הזמרים והניצוח, המסירות של כל המעורבים ועוד. מצד שני, אם שמים בצד את כל ה"באזז" ובאים להעריך את התוצאה נטו, אהיה חייב להודות שיצאתי ברגשות מעורבים.

נתחיל מהדברים הטובים. ראשית, ההפקה. האופרה הישראלית, בשיתוף בנק דיסקונט והמועצה המקומית תמר, הרימו כאן פרויקט מרשים בכל קנה מידה. האופרה הקימה למרגלות המצדה טריבונה של 6,500 מקומות, עם במה ענקית, תאורה מרהיבה ושלל סטטיסטים וגימיקים. המופע היה מאורגן למופת גם במישור הלוגיסטי. בהתחשב בעובדה שמדובר בהקמת מעין "עיר אופראית" מכלום, זה בהחלט ראוי להערכה. בתקופה שבה ישראל מפורסמת בהקשרים הרבה פחות סימפטיים, המאמץ הבינלאומי הזה מחמם את הלב.

שנית, הצד המוזיקלי. ביום שבו ביקרנו ב"נבוקו" (ה') השתתפה בהפקה סוללת סולנים מעולה, שהדגימה היטב את העובדה שגם בליהוק לא חסכו כאן. כל הסולנים בתפקידים הראשיים היו מצוינים: פאטה בורצ'ולדזה (Burchuladze) בתפקיד הכהן הגדול זכריה, דמיטרה תאודוסיו (Theodossiou) הנהדרת בתפקיד אביגיל, נאצארנו אנטינורי כישמעאל, ובמיוחד אלברטו גזאלה כנבוקו. הבעיה היחידה מבחינת הליהוק הייתה עם המקהלה, שנשמעה חלשה ומפורקת יחסית. יתכן שהסיבה לכך הייתה בעיית הגברה או בלאנס.

נבוקו / צלם יוסי צבקר
 נבוקו / צלם יוסי צבקר

הפלוס השלישי הוא דניאל אורן, המנצח. קשה לחשוב על מנצח מתאים יותר ממנו לנצח על הפקה כזו: ההתרגשות הכמעט ילדותית שלו וסגנון הניצוח התיאטרלי מתלבשים בצורה מושלמת על מופע כזה, שמבוסס על ספקטקולאריות לא פחות מאשר על המוזיקה. ההתרגשות מ"שירת העבדים העבריים" הניבה שני הדרנים, שלפני השני שבהם הקדים אורן כמה מילים לקהל כדי למנוע ממנו למחוא כפיים לפני הזמן - וכך להאזין לאקורד המסיים הנוגע ללב. למדנו משהו.

עד כאן הפלוסים. למרבה הצער, גם מינוסים היו. ראשית, צריך להודות שהאופרה הזו אינה מהמיטב של ורדי. בחירת האופרה הגיונית אולי משיקולים דרמטיים של עלילה ומקום, אבל למעט "שירת העבדים" המפורסמת, ואולי עוד כמה אריות, לא בטוח שזו הבחירה המושלמת לאופרה בזירה פתוחה.

שנית, מי שמצפה לאקוסטיקה של מופע אופראי רגיל צפוי להתאכזב. האופרה מבוצעת עם הגברה - מעולה כשלעצמה, אבל לעיתים היה הפרש קל בין תחילת השירה לבין תחילת ההגברה. הבעיה המרכזית בהקשר האקוסטי הייתה שהמקום חשוף לרוחות, שהשפיעו מאד על איכות הסאונד. במערכות הראשונות ממש שמעו את הרוח נושבת במיקרופונים, וכמובן שאיכות הסאונד נפגעה בהתאם. רק במערכות האחרונות, כשהרוחות הפסיקו, אפשר היה ליהנות מאיכות השירה ללא הסתייגות.

בעיה שלישית, בעיניי, הייתה עם התפאורה והבימוי. הבמה הייתה סטטית לאורך כל המופע, והבימוי נשען ברובו על רצף גימיקים: סוסים, גמלים, מצעד עבדים, פירוטכניקה של אש וכדומה. זה היה מרשים ויזואלית, אבל צפוי מדי מכדי להיות מרגש.

הבעיה האחרונה היא טכנית: ההגעה לאתר אורכת כשלוש שעות נסיעה מאזור המרכז, ובהתחשב בעובדה שהמופע מתחיל בשעה 22:00 אפשר לצפות להיות בבית רק אחרי ארבע בבוקר. לכך יש להוסיף את החום המעיק של חודש יוני במדבר יהודה, האבק, וכמובן מחיר הכרטיס.

לסיכום: הפקה גרנדיוזית ומרשימה מבחינה הפקתית, אבל מבחינה מוזיקלית היא אינה מצליחה לשחזר איכות של האזנה באולם אופרה "רגיל". בכל מקרה, האופרה הישראלית ראויה לכל שבח על היוזמה לייסד בארץ פסטיבל אופרה באוויר הפתוח, בדומה לזה שב"ארנה" של ורונה.

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
הסיפורים הגדולים של היום
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות