יהלומים לנצח

בראיון שנערך לפני שנים עם שמואל פלאטו-שרון הוא נשאל: "כמי שהרוויח וגם הפסיד הון רב בחייו, מה היתה ההשקעה הטובה ביותר שביצעת?", ותשובתו של פלאטו-שרון היתה שאלה הם התכשיטים שקנה לאשתו. כל שאר הרכוש עוקל כשהסתבך, ורק את התכשיטים האישה יכלה למכור כדי לממן את חילוצו מהבוץ.

את העובדה שתכשיטים הם השקעה מצוינת עבור האישה הבינה מרילין מונרו כבר לפני 60 שנה, כששרה שיהלומים הם ידידיה הטובים ביותר של האישה. אישור נוסף לכך קיבל בשבוע שעבר בעל, שתביעתו לקבל מחצית שווי התכשיטים של אשתו נדחתה על-ידי בית המשפט לענייני משפחה בחיפה, והתכשיטים בשווי 58 אלף נותרו בידי האישה בלבד.

ידוע לכל שהרכוש אשר נצבר במשך חיי הנישואים הוא משותף, לרבות זכויות סוציאליות, מוניטין ואפילו זכייה בפיס, אלא שלכלל זה קיימים שני יוצאי דופן: ירושות ומתנות. מה שקיבל בן-זוג במהלך הנישואים בירושה או במתנה לא נכנס למצבת הנכסים לחלוקה, ונשאר בבעלותו הבלעדית.

תכשיטים הם חריגים לרכוש המשותף, מכיוון שעבורם קיימת "חזקת מתנה" שהופכת את נטל ההוכחה. בעוד שעבור כל יתר הרכוש החזקה היא שהרכוש משותף, ובן-הזוג שלא רוצה לחלוק בו צריך להוכיח כי הוא אינו משותף מסיבה זו או אחרת - הרי שלגבי תכשיטים החזקה היא הפוכה, ומי שרוצה לטעון כי התכשיטים הם רכוש משותף, צריך להוכיח זאת.

המשמעות היא שכשבעל רוכש רכב, רושם אותו על-שם האישה ונותן לה את המפתחות - הרכב עדיין יחשב כרכוש משותף, אם האישה לא תוכיח כי הוא התכוון לתת לה את הרכב כמתנה אישית; אולם כשבעל רוכש תכשיט ונותן אותו לאישה - הוא לא ייחשב כרכוש משותף, למרות שלעיתים מדובר בתכשיטים ששווים עולה על זה של רכב ואף על זה של דירה.

מעניין שעל-פי ההלכה היהודית קניית תכשיטים לאישה היא אחת מחובותיו של הבעל כלפי האישה, במסגרת חובתו לספק לאישה כסות ומגורים "בהתאם למקובל במקום מגוריהם, ולפי הרגלי האישה או יכולת הבעל". גם לפי ההלכה היהודית התכשיטים הם רכושה של האישה ונשארים בידיה עם הגירושים.

היו מספר ניסיונות של בעלים בעבר לטעון שקיימת להם הזכות לחזור בהם ממתן המתנה, על בסיס סעיף בחוק המתנה, המאפשר לנותן המתנה את האפשרות לחזור בו מהתחייבותו לתת מתנה, כשמקבל המתנה התנהג בצורה מחפירה כלפי הנותן או בני משפחתו - טענה שכיחה מאד בעת גירושים, במיוחד אם הם נעוצים בבגידה של האישה.

לצערם של הבעלים, טיעון זה תופס רק לגבי התחייבות לתת מתנה, למשל כשבעל מתחיל בהליכים לרישום מחצית הדירה על שם אשתו, אולם ההליכים הללו טרם הסתיימו. אם מדובר במתנה שכבר ניתנה והושלמה, אי-אפשר להתחרט.

לבעל יהיה קשה מאד להפריך את החזקה ולהוכיח כי נתן לאישה תכשיטים מתוך כוונה שיהוו השקעה ורכוש משותף, וזה עלול להרוס מעט את הרומנטיקה אם בעל יעניק לרעייתו תכשיט, ויצרף אליו כספח הסכם לחתימה בו האישה מצהירה שמדובר ברכוש משותף.

נראה כי הפתרון לכך יכול להימצא רק בהסכם ממון כללי שהצדדים חותמים בסמוך לנישואיהם, כאשר בסעיף הקובע כי כלל הרכוש שנצבר לאחר הנישואים יהיה משותף, יש להוסיף "לרבות תכשיטים וחפצי-ערך".