הפעם האחרונה שבכיתי בגלל כדורגל

אני בן עשר. יושב על הספה שבסלון מול הטלוויזיה. זו טלוויזיה פיילוט, שחור-לבן, עליה כפתורי מתכת, בדיוק כמו הטלוויזיה שבבית הספר. בשבתות אני רואה ירדן. בשישי יש סרט ערבי במצרים. והערב אני מתרגש במיוחד.

הערב הוא השבעה ביולי 1974. בטלוויזיה משדרים את גמר הגביע העולמי בין נבחרת הולנד שלי (הטובים), עם יוהאן קרויף ויוהאן נייסקנס, למערב גרמניה (הרעים), עם פרנץ בקנבאואר וגרד מילר. המשחק מתחיל. ההולנדים זוכים בכדור. מסירה, ועוד מסירה, ועוד מסירה, ועוד אחת, הכדור מתקרב לרחבה, אני לא מאמין שזה קורה, קרויף פורץ פנימה ומופל. "פנדל!" אני צועק. פנדל, קובע גם השופט. הנה זה בא. אני לא יכול לעמוד בלחץ, נוטש את הספה ומתכנס על השטיח, בין השולחן שבסלון לבין הטלוויזיה, מתכווץ ומייחל.

נייסקנס מחכה לי, צעד, כדור, רגל, פנימה! "יש!". הולנד מובילה 1:0. אני מזנק באוויר. כך מתחיל הערב העצוב בחיי. בשמחה אמיתית וכנה ופשוטה. שמחה של ילד שהכדורגל הזיז בשבילו את הספרים הצידה, של דפי "שירים ושערים" כל שבת בשתיים בצהריים, של הקבוצה שמאז ועד עולם תהיה הקבוצה שלי: מכבי תל-אביב.

זו הייתה כנראה הפעם האחרונה שבכיתי בגלל כדורגל. הולנד סופגת גול בדקה ה-25 מפנדל שלא היה ולא נברא, וסמוך להפסקה מילר מתגנב לתוך הרחבה ותוקע את ה-2:1. מופע הרואי של השוער ספ מאייר בולם במחצית השנייה את כל הניסיונות ההולנדיים להשוות, וכשכבר חשוך מדי אני מזדחל למיטה, שבור ועצוב, מאוכזב וחסר אופק, ממרר בבכי לתוך הכרית וחובט במזרון, "זה לא פייר. זה לא פייר".

הבוקר, 36 שנים אחרי, איתי ירד למכולת וקנה את שני מוספי המונדיאל של "מעריב" ו"ידיעות". הוא ביקש ממני שאארוז לו אותם בשקית יחד עם המוסף של "ישראל היום", כדי שיהיה לו מה לקרוא בבית הספר. איתי בן שמונה. זה יהיה המונדיאל הראשון שלו. צבעוני, עשיר במשחקים, אפוף התרגשויות ומלא בשמחת מנצחים ובתוגת מפסידים. הוא ירגיש, לראשונה, את הגודל ואת המגוון של העולם האמיתי שבו אנחנו חיים.

חודש המונדיאל הוא פסטיבל שכולו תמימות והנאה, בדיוק כמו במשחקים שלו בשכונה. בזו אחר זו, נתאהב לרגע בנבחרות שלא הכרנו, מדרום אמריקה, מאסיה, מאפריקה. הנה אלג'יריה מהממת ב-82' את מערב גרמניה (השנואה) 2:1. קמרון, עם רוז'ה מילה הכביר, שאיש אינו יודע מה גילו האמיתי, מעיפה את קולומביה ב-90'. ואיך אפשר לשכוח את סנגל הווירטואוזית ב-2002?

הכדורגל שנחשף במונדיאל, בוודאי בשלבים הראשונים, הוא לא הכדורגל הטקטי והמעציב של מאמנים אירופיים מזדקנים. אלא כדורגל שמח, נלהב, עם דריבלים, בעיטות מספרת והפצצות מהאוויר.

מול מסך המחשב, ביו-טיוב, איתי חווה יחד איתי את המסובבת של אדר מברזיל, את הגול של ארי האאן (הולנדי, אלא מה) מ-40 מטר לפינה של דינו זוף האיטלקי, ואת הסלאלום של דייגו ארמנדו מראדונה ב-86' שקובע 2:0 מול אנגליה. זו אמנות במיטבה. אוסף יצירות מופת עוצרות נשימה, לא פחות גדולות, לא פחות משמעותיות עבורי, מ"הסנדק" של קופולה או מ"משמר הלילה" של רמברנדט.

לפני אלפי שנים היו האולימפיאדות פסק זמן בין מלחמות. היום הגביע העולמי (אני לא סובל את המילה הזו, מונדיאל, שצצה לה ב-78' בטורניר שגם בו החמיצה הולנד את הגביע) נותן לנו פרופורציה מה באמת חשוב בחיים: כדור ברשת, לא משנה איך; כדורגל מעורר השראה, לא חשוב של איזו נבחרת. עוד מעט זה מתחיל. עוד כמה שעות. איתי ואני נשב על הספה. את הטלוויזיה של פיילוט יחליף מסך LCD 42 אינץ'. ובמקום קרויף מגיעים מסי. רוני. אינייסטה. כריסטיאנו רונאלדו. וכמובן, נבחרת ברזיל.