החיים בתוך פקק

‎‎יומיים של משחקים כבר עברו, ההתרגשות של תחילת מונדיאל חדש ובתולי מתפוגגת. אבל מי שחשב, שעכשיו הכל יחזור למה שהכרנו תמיד, טרם הבין שאנחנו במונדיאל האפריקני הראשון, ושזה לא עניין סמנטי בלבד. זה כולל, אגב, גם אותי. בשבוע שעבר, למשל, האופוריה מהמצעד שערכה נבחרת דרום אפריקה ביוהנסבורג. חששתי שהאפריקאים הקדימו את המאוחר. יומיים לפני הפתיחה להגיע לשיא כזה של התלהבות ממנו אפשר רק לרדת? אז חששתי. אז מה.

ביום שישי בבוקר יצאתי לכיוון המגרש. את הוובוזלות שצפרו כל הלילה כבר לא ממש שמעתי, זה הופך לרעש רקע אחרי זמן. אבל מחוץ לקומפלקס המוגן בו אני גר, העולם השתנה. והפך צהוב. עובדי הבניין במגדל שנבנה בסמוך לבשו צהוב, עובדי הניקיון בסרבלים הכחולים צבעו את הפנים, הרכיבו וובוזלה על הגב וכמובן, לבשו מעל הסרבל צהוב. הכנופיה הרגילה ששוכבת על הדשא למרגלות אתר הבנייה שעל פיפת' סטריט, ומחכה לעבודה, לקורבן מזדמן, למשיח או סתם לנס, מה שיבוא קודם, אפילו היא לבשה צהוב.

רכבים יצאו לכל הכיוונים במרכז סאנדטון, בכולם נהגים או נהגות בצהוב. ודגלים, אלפי דגלים, על רכבי השטח, על הפורשה, הפרארי והקונברטיבלס הגדושים באוהדים. האוטובוס לעיתונאים טרם יצא, לשמחתי. ולעצבנותם של אחרים, שהמתינו כבר שעה במקום. נכון, ההסעות המובטחות של האוטובוסים החלו בששה ימי איחור, והן יוצאות פעם בשעה במקרה הטוב ולא כל עשרים דקות, אבל הן מגיעות, וזה העיקר.

שעה וחצי מאוחר יותר עדיין היינו בפקק בסאנדטון. שיירות עם ניידות מצפצפות וצופרות חלפו על פנינו. האח"מים בדרכם לאצטדיון. שעה וחצי לטקס הפתיחה, שלוש וחצי שעות עד שהכדור יתגלגל סוף סוף במשחק בין דרא"פ למקסיקו. שלושים דקות מאוחר יותר אנחנו מתנהלים בכבדות על כביש מהיר איטי במיוחד. הסיבה פשוטה: כל עובד ביוהנסבורג עזב את מקום עבודתו ונסע הביתה לראות את המשחק בטלוויזיה, או עם חברים בזמן הכנת בראאי (הברביקיו המקומי). או מול מסכי ענק בפארקים. ואז שבק האוטובוס חיים.

תוך שלוש דקות הייתי בחוץ. הולך על הייוויי של ששה מסלולים, ומנסה לעצור טרמפים, או לחילופין למצוא מקום לרדת מהכביש כדי לעצור מונית. פתאום עצר לנו מית'אל, הודי שרגיל לטענתו בפקקים של יוהנסבורג. שעתיים הלוך ושעתיים חזור הוא נוסע כל יום בעיר - אבל אחרי שנבנו כל הכבישים החדשים הוא מצפה לשיפור משמעותי, אחרי המונדיאל כמובן. ירדנו בדרך, הלכנו עד לתחנת השאטלים הקרובה, והגענו ממש לפני פתיחת המשחק. ההרפתקה הקטנה הזאת היא דוגמה מייצגת לארגון האפריקני. חשבו, תכננו, אבל בשטח הכל כאוטי. ובכל זאת - זה מסתדר בסוף. איש מנוסעי האוטובוס לא פספס את המשחק.

***

‏ואיזה משחק זה היה. יצירתי, מרתק, פסיכולוגי. את הפחד של הדרום אפריקאים מהמעמד אפשר היה לחוש פיזית, אבל גם את ההקלה אחרי נאום המחצית של המאמן פריירה, והביטחון העצמי שפעפע כשדברים התחילו לעבוד. עולמם של הדרום אפריקאים קצת חרב עליהם, הם חוששים שוב להיות הפראיירים, שלא שומרים על יתרון. אבל בשבת בבוקר כבר כתב ה'סטאר': "איובה (מגניב)! כבוד, זה מה שקיבלנו אחרי אתמול, אחרי שהוכחנו את נבואות השווא של המפקפקים". שתי הנבחרות הראו, עבור משחק ראשון בטורניר, שהן מתכוונות להישאר בו זמן ארוך.

במשחק השני ביום שישי הוכיחו צרפת ואורוגוואי שהן אכן לא יותר מעוד שתי נבחרות במאסה האפורה שממלאת כל מונדיאל בין בשר התותחים והנבחרות המסעירות באמת. זה לא שאין לשתי הנבחרות פוטנציאל. אבל בעוד אורוגוואי הקטנה משתדלת, ריימון דומאנק מוכיח ממשחק למשנהו שהוא מתאמץ להיות הראשון שייענש על פשעים נגד הכדורגל. לקחת שחקנים כמו גורקוף, ריברי או מאלודה, לסחוט אותם ולהוציא מים פושרים - זה ביזיון.

שבת התחילה עם יוון, לצער אוהדי הכדורגל. נבחרת איטית, לא אינטליגנטית בעליל. אולי הראש שלהם במשבר הפיננסי, אולי זה המרחק הגדול מהבית. ואולי יוון עלתה למונדיאל רק כי התמודדה בבית המוקדמות החלש בהיסטוריה.

גם ארגנטינה וניגריה לא הראו כוונות להביא בשורות כדורגל חדשות לעולם. בעוד ניגריה היא קבוצה במשבר וסובלת מפציעות, ארגנטינה פשוט לא היתה זקוקה ליותר. קצת חבל על השחקנים שלה, אבל מצד שני, עוד שני ניצחונות והארגנטינאים בטוחים שהם מועמדים מובילים לזכייה. ועם ביטחון עצמי כזה, אפשר להשיג הרבה.

***

‏אחר הצהריים במסעדה בטבע ליד רוסטנבורג נשמעו קולות המשחק מרחוק. אוהדים בתלבושות דרום אפריקה עודדו ומחאו כפיים. אבל בלי וובוזלות? בבדיקה מקרוב התברר שהאוהדים לבנים, ויש גם הרבה בריטים בקהל, וכולם יושבים עם בירות ונהנים. ברור, זה היה משחק בינלאומי של 'הספרינגבוקס', נבחרתה הלאומית של דרום אפריקה בראגבי מול צרפת. ניצחון מוחץ, 42-17, והאוהדים מרוצים. הם הולכים הביתה, או לאצטדיון, לראות את אנגליה-ארה"ב.

וזה ללא ספק המשחק המרתק של אתמול. מסתבר, שגם עם ההרגשה הביתית, המוניטין והאווירה המיסטית באפריקה, יש דברים שלא משתנים. הטעויות הקריטיות של שוערי אנגליה, למשל. רוברט גרין דווקא הראה יכולת מופלאה במשחקי ההכנה, דאג לסדר והרמוניה בהגנה שלו והתחבר לשחקנים. לא פלא שקאפלו ביקש לשמור על יציבות ההגנה והשאיר אותו גם לטורניר בשער. ואז הגיע השער המטופש הזה. פתאום התפרק כל המודל החדש של אנגליה, וחוסר האונים והעצבנות של שחקניה נגלתה לכל עין.

אחרי המשחק, דייויד ג'יימס התראיין שעה ארוכה בשמחה והתקשה להסתיר את החיוך בזמן שהסביר לנציגי העיתונות שטרם דיבר עם גרין, אחרי שזה התנצל בפני הנבחרת. האם הוא מקווה לחזור להיות השוער מספר אחת? "גם היום הייתי מספר אחת. רק שלא שיחקתי", ושוב חיוך זדוני.

שאר האנגלים קמוצי פנים, מרירים ועצבניים. חוץ מבקהאם, כמובן, שטופח על אחוריו של ג'יימס. וויין רוני יוצא, נוגס בחצי תפוח שבידו בשאט נפש. מישהו קורא לו, ורוני נועץ בנו עיניים מזרות אימה.

טוב, מה יש לאמריקאים הזורחים לספר? שאלתי את קלינט דמפסי, האם הוא הרגיש שנבחרתו בכושר טוב יותר מהאנגלים. הוא סירב לדבר על האנגלים כמובן, אבל אמר "בוא נגיד, שבגלל שהם החזיקו בכדור יותר בסיום, אנחנו רצנו אחריו יותר". השוער האמריקני טים הווארד מצדו, סימפטי מקסים כתמיד, טורט או לא טורט. הוא מסביר, מספר. מישהו שואל אותו על הפאשלה של גרין. "הוא צריך לנשוך את השפתיים, לשכוח ולהמשיך. הוא לא יכול לעשות שום דבר אחר", אומר הווארד, שחקן המשחק. ואיך אפשר לשכוח כזו השמטה גורלית? "הרבה מאד אלכוהול", הוא אומר, ואז מרצין "זה כאב נוראי. את הכאב הזה הוא לא יוכל לשכוח לעולם".