נקודה ירוקה ברמת חובב

רמת חובב היא שם נרדף לזיהום. היא מרכזת תעשייה כימית כבדה הכוללת 18 מפעלים שמייצרים שפכים קשים ופסולת רעילה. לא משהו מעורר תיאבון, ודווקא משום כך פעילותה של החברה לשירותי איכות הסביבה, שפועלת בסמוך ונועדה לטפל בתוצרת הבעייתית הזו, היא סיפור חשוב. זהו סיפורו של כל התחום האקולוגי, שהפך מהרצפה של הלואו-טק לחוד החנית של ההיי-טק, כשהוא מגייס לשירותו מגוון רחב ובעל קשרים פנימיים של תחומים מדעיים וטכנולוגיות. אם עד לפני כמה שנים פשוט הטמינו את הפסולת באדמה, על כל הרעילות הכרוכה בה, הרי שהיום הפסולת עוברת תהליכים מורכבים שמונעים ממנה אפשרות לפגוע בסביבה (ראו מסגרת).

החברה לשירותי איכות הסביבה (esc) הוקמה ב-1991, שנה לאחר הקמת המשרד להגנת הסביבה, כחברה ממשלתית בבעלות מלאה. "עם העברת מפעלים לרמת חובב נוצר צורך בפינוי הפסולת התעשייתית המסוכנת", מסביר מנכ"ל החברה, ד"ר איתן זילביגר. "לאחר ניסיונות וגלגולים שונים הוקמה החברה, שהטמינה את הפסולת בבריכות שיקוע עד שהוחלט להקים מתקן שריפה לפסולת אורגנית מתכלה".

זילביגר מסביר כי היום המתקן נמצא באחריות אקוסול ישראל מבית ויאוליה, ונועד לשרוף 15 אלף טון פסולת בשנה - 12 אלף טון בשוטף ועוד 3,000 טון מהמאגרים הישנים של בריכות השיקוע, כדי לחסל אותן.

אחת הנקודות המהותיות בחברה לשירותי איכות הסביבה התרחשה ב-1998. "היה פה פיצוץ ענק, תרתי משמע", נזכר רוני קומר, עד לאחרונה יו"ר החברה. "נשרף אזור שלם כתוצאה מפיצוץ סככה עם סוללות ליתיום של צה"ל. במזל, אנשים לא נפגעו, אבל הנזק הכלכלי היה גדול. נשרפה שם כמות גדולה של חומר שלא טופל", אומר קומר, שהיה אז מנכ"ל המשרד להגנת הסביבה, אבל בעקבות פרשת השריפה הוחלף הדירקטוריון וההנהלה בחברה, והוא התגלגל לכסא היו"ר שלה.

ניהול יעיל, שיווק ותחרותיות

בחוק חומרים מסוכנים יש תקנות שמחייבות להביא פסולת מסוכנת לטיפול ברמת חובב. עם זאת, החוק מאפשר למנכ"ל המשרד להגנת הסביבה להעניק אישורים מיוחדים ליצרני פסולת מסוכנת, כדי לטפל בה בעצמם באזורים אחרים. כך, לאפשר מחזור ולהגביר תחרות אך לא לתת יותר מדי כוח למפעלים ברמת חובב.

"כשנכנסתי לתפקיד רציתי שהחברה תהיה מסוגלת לתת מקסימום טיפול במינימום מחיר, ושתעמוד בחזית הטכנולוגיה כדי להיות תחרותית. זה היה שינוי דרמטי בחשיבה. מגוף שיש לו מטמנה, שיושב ומחכה שיביאו לו חומר לטיפול, דחפתי שיהפוך לחברה עסקית שחושבת ביזנס - איך לשווק ולעמוד בתחרות", מספר קומר.

לדבריו, "זילביגר היה שותף מצוין לעניין הזה. לפנינו לא היה בחברה, למשל, שיווק ללקוחות, ואנחנו הקמנו מחלקת שיווק. לא היה מענה טלפוני, לא היה עם מי לדבר. לא היה כלום. בנוסף, החלטנו שאנחנו לא צריכים תקציבים ממשלתיים, אלא שאנחנו נסתדר בכוחות עצמנו".

איך זה עבד קודם לכן?

קומר: "קודם היה משבר ניהולי לא מסודר. הלקוחות שהיו מביאים חומר, היו משלמים כסף שמעולם לא הספיק. מדי פעם היינו מבקשים כסף מהמשרד להגנת הסביבה לטובת צרכים שהתעוררו. כעת, החלטנו שלא נבקש כסף מהממשלה, כי מה שלא תחרותי באמת, מתנוון בסופו של דבר".

אז איך אתם מממנים את הפעילות עכשיו?

"כשנכנסתי לתפקיד ביקשתי לראות תחשיבים עסקיים של פרויקטים והסכמה של הבנקים למימון. החלטתי שגם אם יש כסף, אנחנו לוקחים כסף ממקורות חיצוניים כדי שיהיה ברור שאנחנו עובדים בתוך עוגת משאבים ברורה, ולא מתפרעים תקציבית על חשבון האבא הגדול.

"כשהגעתי לחברה היא גלגלה מחזור של 50 מיליון שקל והיום המחזור עומד על 180 מיליון שקל. אז זה אמנם לא רק בגללנו, אלא גם בגלל שרמת הייצור של התעשייה עלתה ורמת האכיפה עלתה, אבל זה גם בזכות מאבק בריא בשוק", מציין קומר.

חלק מהחיפוש אחר מקורות תקציביים עצמאיים, הביא את החברה ב-2004 ללכת על מהלך של איגוח. "זו הייתה בחינה של להבין איך אתה נראה ואיך אתה מדורג", מספר קומר. "הלכנו למדרוג וקיבלנו את הדירוג A הכי נמוך, אבל עדיין A. זה מהלך לא טריוויאלי לחברה ממשלתית קטנה. אנחנו לא חברת החשמל. בסופו של דבר, הכסף לא גויס באג"ח, כי בנק לאומי הציע תנאים יותר טובים בהלוואה של 50-60 מיליון שקל. יחסית למחזור החברה זה היה הרבה כסף", הוא אומר.

120 אלף טון בשנה

עם הכסף הזה החברה בנתה מתקן מאוד גדול של ייצוב מיצוק (סטביליזציה) שהקמתו הסתיימה לפני כשנה, וישנה מטמנה שהחלה לפעול לפני כמה חודשים כדי להספיק ל-10 שנים לכמות של כ-700 אלף טון.

אתם בוחנים טכנולוגיות ישראליות לשיפור הפעילות?

קומר: "חשבתי להקים בעבר חממה בתוך החברה אבל במנהלת החממות לא היו מעוניינים להקים חממות נוספות והרעיון לא הבשיל. ובכל זאת, יש מעבדה גדולה וטובה בתוך החברה שיכולה לאפשר ניסויים".

לדבריו, למעבדה יש חלק במהפך העסקי שהחברה עברה. "יצרנו בחברה מרכזי רווח עצמאיים פנימיים כדי למכור שירותים החוצה עם אותו כוח אדם, לאחר שבהתחלה המעבדה עבדה רק בשביל החברה.

"התשתית משמשת לרגעי שיא בעבודה, אבל בשאר הזמן אפשר לייצר שם עוד דברים, וגם התחרות מייצרת הרבה מאוד מוטיבציה".

זילביגר מוסיף, כי "היום אין כמעט תעשייה שאין לה פסולת מסוכנת - יש לנו לקוחות מכל המגזרים". מפעל הטיפול בפסולת של החברה לשירותי איכות הסביבה מקבל 120 אלף טון בשנה, כשליש מהפסולת המסוכנת בישראל, שהוא הנתח הקשה ביותר לטיפול.

"מדובר בפסולת הקצה, למעט חומרים רדיואקטיביים ופסולת נפיצה. היום אני גם לא מטפל בפסולת פטוגנית של בתי חולים, אבל יש לי את הנדרש כדי לטפל בה. אם נשאר חומר מעבר ליכולת השריפה שלנו, אנחנו מייצאים פסולת לטיפול בחו"ל על-פי אמנות בינלאומיות", הוא מבהיר.

בחברה לשירותי איכות הסביבה בוחנים גם כיוונים אחרים, מלבד טיפול בפסולת רעילה. אחד מהם הוא רעיון להקמת תאים סולאריים על גבי המטמנות, ועל מתקנים לאחסון פסולת רעילה בשטח גגות של 25 דונם. "אנחנו על סף מכרז בנושא הזה", אומר זילביגר.

כיוון נוסף הוא שיקום קרקעות מזוהמות. "מתנהל פה הפרויקט הגדול ביותר בתחום. קרוב לרבע מיליארד שקל מושקעים בשיקום שטח קרקע שמכיל פסולות רעילות ושזוהם לפני קום החברה", הוא אומר. כנראה, זאת יכולה להיות נקודה למחשבה לגבי הקרקעות המזוהמות של תעש, באזור רמת השרון.