הציבור מקבל קופסאות זולות ובניינים רעים

בחצר הפנימית בפולין "כפעוט, הצעצוע היחיד שגיליתי בו עניין היה קוביות עץ. אפילו כשקנו לי אופניים, זנחתי אותן לטובת הקוביות, שאפשר היה לבנות בהן מגדלים. כשעוד לא הייתי בגיל בית ספר שיפצו דירה בחצר הפנימית המשותפת בבית בו התגוררנו. עקבתי כמהופנט אחרי שבירת הקירות ובנייתם ומריחת הטיח והצביעה. למדתי מתי הפועלים מגיעים - ורצתי להתבונן בעבודתם בכול הזדמנות. פעם מנהל העבודה ניגש אלי ונבהלתי, כי חששתי שהוא רוצה לסלק אותי - אבל כל מה שביקש היה לדעת 'מה אני רוצה לעשות כשאהיה גדול'. מניה וביה עניתי לו: 'בנאי או אנג'ניר'. כתלמיד בית ספר, בשונה מילדים שמציירים בית דו ממדי - ריבוע ומעליו משולש, הייתי מצייר בתים בפרספקטיווה".

"הוא נשוי" דליה יסקי: "הייתי רקדנית אצל נועה אשכול וביליתי הרבה בקפה כסית בדיזינגוף. באחד הימים נכנס לקפה בחור יפה באופן בלתי רגיל, והתיישב בשולחן מול מיסטצ'קין (האדריכל שמואל מיסטצ'קין - מ.מ.ו). את מיסטצ'קין הכרתי, את הבחור - לא. אבל מיד כשקם ויצא, ניגשתי וביררתי במי מדובר. אמרו לי: 'זה יסקי' ומיסטצ'קין אמר: 'אל תתחילי דליה. הוא נשוי'. השבתי לו שלא אכפת לי. וכך היה".

צטל'ה לטכניון "להתקבל לטכניון לא היה עניין של מה בכך. למדתי מסודר רק עד סוף בית ספר עממי. בבית הורי לא תמיד היה כסף בשביל לאכול כמו שצריך, לא כל שכן כדי לשלוח אותי לגימנסיה. עשיתי בחינות באוניברסיטה העברית ובאתי עם אישור על הבחינות לטכניון - ולא קיבלו אותי. הלכתי למפקד שלי בהגנה והוא כתב צטל'ה למר לוי, מזכיר הטכניון: 'הנ"ל חבר באגודת הכורמים' (שם הקוד למחתרת ההגנה) ולכן הוא ממליץ לקבלני. גם זה לא עזר. בסוף התיישבתי בכיתה והודעתי שיוציאו אותי רק עם משטרה וכך התחלתי ללמוד. אחרי שנה, הייתי היחיד שקיבל מלגת לימודים".

בלי תיאוריה "כסטודנט הציקה לי העובדה שלמדנו הכל טכני. שלא היתה תיאוריה. שלא היתה ספריה הגונה. לימדו אותנו לשרטט ולקחת מידות, אבל לא לימדו בסיס ידע עקרוני: איך חומר משפיע על אדם. לא חינכו לתכנון סביבה שאנשים יכולים לחיות בה. היום זה כבר שונה בבתי הספר לאדריכלות, ועדיין - לא די".

בית IBM "אני אוהב אותו, אני סבור שאף אדם לא יכול לעבור על ידו בלי שירגיש בנוכחותו, ואני - על אחת כמה וכמה. IBM הזמינה אותי אחרי שתכננתי עבורה מבנה לא גדול ליד השוק הסיטונאי בתל אביב. היו מרוצים, אז הזמינו שוב. המשבצת בפינת ויצמן ושדרות שאול המלך היתה קרקע עירונית ואני חשבתי שנכון שיתנו אותה לחברה כזו. בחיל ורעדה התייחסתי למגרש, שניצב בין צירים חשובים בעיר. זה היה בשנים שהייתי חבר במועצת העיר, עמדתי במועצה והתעקשתי ש-IBM זו אימפריה, זו ממלכה, ושאם יתנו להקים במגרש את ביתם, זה כבוד לתל אביב. היה ברור שלא אתכנן שם קופסא מרובעת, המגרש הזמין משולש עם דפנות, ומכיוון שרציתי שירחף, הושבתי אותו על רגל זכוכית. נעזרתי במהנדס הטוב ביותר בישראל, שמעון בן אברהם. המבנה המוזר הדאיג את העובדים והזמינו אותנו להרצות בפניהם כדי להפיג את חששם להיכנס ולעבוד בו. הסברתי שהוא גמיש וברעידת אדמה, דווקא תכונה זו תגן עליו. העובדים השתכנעו. זמן מה אחר כך היתה רעידת אדמה. הבניין זז, בערך 20 ס"מ, בניינים אחרים נסדקו והוא נשאר ללא פגע".

מגדלי יסקי "אלפרד אקירוב הכיר אותי כשהוא היה קבלן די קטן ואדם די ביישן. הוא נהייה בנאי גדול בזכות הבתים שאני תכננתי. הקמתי איתו עוד בניין ועוד בניין ועוד. אני מוקיר אותו על כך, הוא נתן לי עבודה ואני בניתי בניינים טובים. הוא בירך אותי במלים חמות מאוד בחגיגת יום הולדתי ה-80, אבל מרגיז אותי כשמשהו מצליח זה נכנס למזוודה שלו - מי יודע שאת מגדלי אקירוב תכנן אברהם יסקי?"

YOO יסקי "פיליפ סטארק עיצב מבואה יפה למגדלי YOO, עשה וילון כדי שאנשים יוכלו לרדת בחלוק לבריכה וגם בחר את הבלטות - ובדלתות המעלית הוסיף ברזל שחור. זה בסדר - הוא לא אמור לתכנן חוץ, את זה הוא לא יודע. זה היה רעיון טוב של היזם (הרצל חבס - מ.מ.ו), כי סטארק הוא שם דבר. אלא שאנחנו עבדנו כמה שנים בתכנון וקיבלנו כסף והוא סידר חרסינה - וקיבל יותר כסף. "בסוף היה גם ריב, כי כשאמרתי לעיתונאי שאני תכננתי את הבניין וזה פורסם, היזם איים שיתבע אותי כי אני פוגע בשמו הטוב ובערך הכלכלי של הנכס. האם תכנון של יסקי מוריד ערך של בית? באמת היה עולה לו ביוקר לכתוב את האמת - יסקי תכנן וסטארק עיצב? בעל בית הגון יציין את שמו של אדריכל הבניין. בעיריית תל אביב יש תקנה לגבי הצגת שם האדריכל בחזית הבית שתכנן. במגדל האופרה שבו אני גר, יש שלט שכתוב מי האדריכל, שזה אני - אבל קטן וחבוי עד שכמעט איש לא מבחין בו".

מות התחרות "פעם הכלל היה שבנייה ציבורית נעשתה רק בתחרויות. הן היו פתוחות לכול והשתתפו בהן גם מתכננים צעירים שלא היתה להם עבודה. היה להט, היו בישראל אדריכלים נלהבים שרצו לעשות דברים טובים וחדשניים והתחרויות היו המוניות, השתתפו עשרות אדריכלים בכל אחת. בחבר השופטים ישבו פרופסורים, ראשי מחלקות תכנון ואדריכלים בעלי שם, בנוסף למזמין העבודה עצמו. "היום יש מכרזים והמזמין הוא השופט היחיד. אני לא אומר את זה בסרקאזם, זכותו של אדם וקבלן לעשות דברים חריגים וזולים כדי להרוויח כסף. אבל המפסיד הוא הציבור, שמקבל קופסאות זולות ובניינים רעים וסביבת חיים כאוטית ומכוערת. אותי כבר לא מעניין להשתתף בתחרויות. אני יודע מה לעשות כדי שהקבלן יהיה מרוצה. אלא שאז אני לא אהיה מרוצה".

לוותר על הכתר "את עזריאלי עזבתי כי הוא התעקש להחליף את החלונות הגבוהים במגדל העגול. אני חשבתי שצריך רק קומה אחת עם חלונות כפולים בגודל והוא רצה 3-4 קומות עם חלונות כפולים. זה שינה את מראה הבניין - הרס לו את מה שאני תפסתי ככתר שלו. עזריאלי חי עם זה בשלום. זה לא אסון בעיני. אבל לי זה הפריע מספיק כדי לעזוב".

סוציאליזם "את המציאות המרה אנחנו יצרנו - עד ממשלת בגין הארץ היתה סוציאליסטית ולממסד היה משקל בבניית הארץ. משרד השיכון היה זרוע מבצעת להקמת שיכונים עממיים להמונים. מי שניצב שם לא היה קבלן ששאף למוצר הזול ביותר שאפשר יהיה למכור במהירות הגדולה ביותר, אלא גוף שחפץ לתת פתרונות שיכון לאנשים שאין להם כסף, דירות מינימליות למשפחות בגדלים שונים, ברמת ביצוע גבוהה. על זה נוסף השיקול הציבורי שהבניינים הללו יעמוד בתוך עיר - אנשים יביטו עליהם מהרחוב ומבתים אחרים, ילדים ישחקו סביבם והם יידרשו טיפול כדי לשמור על המראה הציבורי. בניגוד למה משתמע - לא היתה קמצנות. הארכיטקט קיבל עמלה כמו שצריך, והאנשים קיבלו דיור טוב. "כדי להבין את ההבדל צריך להשוות את מה שבונים היום לשיכוני עובדים שבנה אריה שרון בריבוע שבין הרחובות בן יהודה, פרישמן, גורדון ודיזינגוף, למשל. אלה שכונות שלמות יפיפיות, עם ריתמוס, עם עידון ואיזון. אני מביט מהחלון אל מה שנשקף ברחובות למטה ורואה לנגד עיני את ההבדל בין מה שקורה כשהציבור בונה לבין בנייה ברוח השוק החופשי - אין שליטה, אין תכנון עירוני, יש כאוס, וזה נראה נורא. כל אחד עושה מה שמתחשק לו - רצועות ומשבצות, וגבהים שונים. אפילו אותו גובה - יוצא פארטצ' כי העירייה מתירה לאדריכל שהצליח לדחוף בגובה חמש קומות, שש קומות, ולהשחיל מרתף, ולהוסיף מרפסת - וכך אנחנו נראים - עיירות של יהודים".

לבלוט בכל מחיר "בימינו כל אחד רוצה להיות שונה כי העיקר הוא לבלוט - כדי שישימו לב ויגידו 'את זה בנה גינדי ואת זה בנה מישהו אחר'. כך גם נולדו החיפויים מכל מיני סוגים, אשר תורמים לאנרכיה - בטון חשוף הרבה יותר יקר מאשר הדבקה של איזו אבן. זה כבר הגיע לכך שבתחרות על מוזיאון הסבלנות שעל קו התפר בירושלים מבקשים מנסחי הפרוגרמה שהבית לא יהיה 'ירושלמי' אלא בית 'תל אביבי' כדי שיבלוט בשטח'".

רם כרמי "הוא בחור כישרוני מאוד. לפעמים יוצאים לו גרמי מדרגות נפלאים. הוא מבין תלת מימד ויש לו חושים אדריכליים, אלא שהוא בונה פסלים, לא בניינים ולכן מסתבך. הוא ייצר את התחנה המרכזית החדשה בתל אביב, שהיא לא סתם תכנון לא מוצלח, אלא מכה לעיר - פצע ששיתק שכונות שלמות, שמדכא את החיים סביבו. "איך נתנו למי שעשה פשע עירוני שכזה לתכנן את בית התיאטרון הלאומי. לבית המשפט העליון, שהוא בניין כל כך מכובד בתכנונו, מגיעים דרך החניון. את אזור השופטים תכננה עדה, והוא באמת קצת יותר אנושי".

אדריכלים מוצלחים "יש אנשים מוכשרים שחיים תחת ביקורת. תחת הביקורת של עצמם. ויש כאלה שמפוצצים, גאונים שעושים דווקא - כדי להיות שונים. האדריכל הלל שוקן מאמין במה שהוא עושה, הוא איש עם אינטגריטי, לא ארטיסט. ככלל, דור האדריכלים הצעיר טוב יותר מדור הביניים - קימל אשכולות עושים דברים יפים. אני הולך ברחוב, באיזו סמטא ונתקל בבניין שניכר בו התכנון הטוב. מברר מי עשה ומגלה שזה הם, קימל אשכולות. ברכה ומיכאל חיוטין, שתכננו את בית המשפט בחיפה, עושים עבודה טובה לדעתי. תכננו בית ספר בירושלים - בניין רציני שמתבונן על סביבתו ונקלט בה".

כישלון לדוגמה "אני מודה בכישלון בית רבע הקילומטר בבאר שבע, היו לו חסרונות. הוא מבנה מעניין מבחינה אמנותית וטוב מבחינה תכנונית, אלא שהוא אמור היה להתנהל באופן מסוים, כבניין שיש לו ועד נבחר ותקנון, שכל מי שנכנס לגור בו חותם עליו. הוא בניין שדורש תחזוקה ובקרה והרעיון היה שאת זה יעשו דיירים שיתקבלו אליו. אני רוצה להאמין שלו היו מקימים אותו ברמת אביב, הוא היה מצליח".

ביקורי בית "לפעמים אני חוזר לביקור בבניינים שעשיתי. לא בכוונה תחילה. אני מזדמן לאזור וקופץ. בבאר שבע בניתי בשנות ה-50 שני בניינים תאומים בסגנון קורבוזייני עם מעקות מבטון, בהזמנת טוביהו, ראש העיר שביקש וקיבל אישור משר השיכון לבנייה קצת יותר איכותית, עבור גל עולים יחסית עשירים שהגיעו מפולניה. אני זוכר אותו מטלפן לשר בנוכחותי ומבקש עוד דבר - בשביל הדיירים, לא בשבילו - ומקבל. לאחרונה הוסיפו ביניהם בית שלישי בחיפוי בקרמיקה בצבע ורוד והרסו את המעקות ביניהם. ראיתי את התוספת וזה עשה לי שלשול. כשאני רואה דברים כאלה, הקיבה מתהפכת לי, מהברוטליות הזו, מחוסר הכבוד".

כיכר העיר "הייתי צעיר, התבוננתי בפרוגרמה של כיכר רבין וחשבתי לעצמי 'מי צריך את הכיכר הענקית הזאת'. אני מתבייש שכך חשבתי. לא שאני בעד כיכרות פאשיסטיות, אבל היום אני מבין את מה שכתב אורי צבי גרינברג לוועדת אנשי הרוח שישבו בה גם מתכננים, אבל גם פרופסורים ופילוסופים והכריעה את גורל הכיכר: 'בכל עיר גדולה בעולם', כתב המשורר, 'יש ככר שהציבור מתכנס בה בעת צרה ובעת שמחה'. עם השנים אני שמח שהעירייה דחתה את החלופה שלי להקים שני מפלסים שבאחד מהם בתי קפה. אני עוד הייתי צעיר, וחוצפן, וניסיתי להתווכח עם ראש העיר. היום אני יודע, זה נכון - עיר זקוקה למקום מפגש כזה, וכבר היו אירועים שהוכיחו זאת. זה עובד.

כיכר המדינה על ככר המדינה, לעומת זאת, צריך לבנות. צ'יץ (שלמה להט) אמר לי שרק כשיצמחו לו שערות על הידיים ייבנו בה. הצעתי להפוך את זה לגן - ולתת פיצוי שווה ערך בקרקע אחרת ליורשים. זה מסובך, ברבות השנים יש שם כל כך הרבה יורשים, ברבות השנים מחיר הקרקע כל כך עלה. רק במדינה טוטליטארית אפשר להחליט החלטות כל כך מכריעות בלי להסתבך".

תופעה עירונית "הצלחת הקניונים היא במסחר, רק בו. הניסיון להדביק להם בתי קולנוע, תיאטרון, אולמות לאסיפות, לא צלח בשום מקום בעולם. הם אינם מחלה סופנית לעיר. זו תופעה עירונית בעייתית - הם מרוקנים את העיר וזה לא טוב, גם אני הייתי מעדיף רחוב עם חנויות, זה יותר כיף. אז מה - עם מי מתחתנים, עם הבחורה היפה או עם החכמה? בעיה".

השם הטוב "בסוף שנות ה-90 ותחילת אלפיים, אנחנו, כמו טמבלים, המשכנו לעשות ארכיטקטורה כמו שארכיטקטורה צריכה להיות. לא הבנו שהזמנים השתנו. ואז הבנקים התחילו לדפוק על הדלת. וכך קם משרד יסקי-מור-סיוון. בהסכם נקבע שבארץ כך יכנו אותו, עם יסקי בהתחלה, אבל בחו"ל, שם למור היו הרבה פרוייקטים - ה'מור', האות M, מופיעה ראשונה. בהתחלה היינו שותפים שווים. אחר כך נדחקנו לאט לאט הצידה".

תכנון בחו"ל "למור היתה הרבה מאוד עבודה, בעיקר בחוץ לארץ, בפריפריה שבין רוסיה לאירופה. זה היה התהליך: היזם היה מוצא קרקע זולה, מנקה אותה ממה שהיה עליה - מפעל, או בתי מגורים ישנים - מזמין אצל האדריכל תוכנית יפה ואז מוכר את הקרקע בהרבה כסף, והתוכנית היתה נשכחת בצד. רוב התוכניות היו בקנה מידה 1 ל-100 (לא תוכניות עבודה - מ.מ.ו) הם בכלל לא התכוונו להמשיך. המצב מבחינתנו היה נוח, כי להיכנס שם לבנייה היה עלול להיות מסובך מאד. בעצם נהפכנו לאדריכלי מצגות".

תכנון עתידי "זה לא שאלה טובה ולא חשובה, כי זה כבר לא יקרה. הזיזו אותי הצידה. דחקו את יסקי. ואני לא כועס על אף אחד, אין בלבי שום טינה. אני קם בבוקר, קורא ואוכל ושותה וצופה בטלוויזיה. 'אני ממילא לא אחיה כל כך הרבה עוד. ובעצם עשיתי מספיק. יסקי בנה מספיק. אני יכול לגמור את החיים שלי טוב. לא אבנה יותר, לא נורא. מקסימום יהיו כמה בניינים פחות טובים במדינת ישראל".

"הזקן הזה" "מה אני יכול לעשות? אני מייעץ לפעמים. את מגדל המגורים בפרישמן פינת דיזינגוף בונים לפי תוכנית שאני ייעצתי בה. אבל גם את זה אנשים כבר לא כל כך אוהבים. חושבים לעצמם 'מי זה הזקן הזה'. אז אני מגרד בכף יד אחת את היד השנייה, וזהו. נשארים בחיים. בישראל לא חשוב להיות אדריכל טוב".

פרויקטים נבחרים

כיכר מלכי ישראל (כיום כיכר רבין) 1952.

בית IBM, בשדרות שאול המלך פינת רחוב ויצמן, תל אביב, 1978.

מגדל האופרה, תל אביב, 1989.

מגדלי עזריאלי, תל אביב (חלק ניכר מהתכנון עשה אלי עטיה), שנות ה-90.

מגדל מנהטן, פארק צמרת, תל אביב (בבנייה - החלה ב-2005).

מגדלי YOO, תל אביב 2005.

שימור בית השגרירות הרוסית, תל אביב.

בית הלוחם, תל אביב, 1975.

קניון השרון, הרצל 60 נתניה, 1985

מגדלי צמרת (מגדלי אקירוב) ברחוב פנקס, תל אביב, 2003.

המכון למתכות בקריית הטכניון, חיפה, 1963.

הפקולטה לכלכלה ומדעי החברה ע"ש קפלן בגבעת רם 1955.

תוכנית בינוי לשיכון לדוגמה בבאר שבע 1960.

ככר העצמאות, נתניה.

"שיכון הרבע קילומטר" בשכונה ה', בבאר שבע 1960.

אברהם יסקי

נולד בקישינב ב-1927

היגר לישראל עם המשפחה ב-1935, לתל אביב

השכלה תואר בארכיטקטורה מהטכניון 1951

מצב משפחתי נשוי בשנית לדליה 3 ילדים 6 נכדים 3 נינים

מגורים דירת 105 מטרים בקומה 18 במגדל האופרה, בתל אביב, שני כיווני אוויר - אחד מהם מרפסת רחבת ידיים הפונה לים.

הכרה חתן פרס ישראל לאדריכלות ב-1982. זכה ב-20 תחרויות ארכיטקטורה ופועלו הונצח בספר "אדריכלות קונקרטית" מאת שרון רוטברד בהוצאת בבל 2007.

דור המשך הבן הבכור יעקב (60) ממשיך ב'יסקי מור סיוון' משרד האדריכלים הגדול בארץ שבו כ-100 מתכננים. הבנים שאול יסקי (41) ויובל יסקי (40), עובדים במשרד "קשת" לתכנון עירוני עם השותף משה כהן, כלכלן ומתכנן. יובל יסקי מועמד לתפקיד ראש החוג לארכיטקטורה בבצלאל.