הבועה של סיגל שפירא

כך קורה שמוסף כלכלי לא מספר לכם שסקר שכר "דילג" על העובדים הערבים

החיים בקומה ה-27 בבניין העגול של מגדלי עזריאלי בת"א לא יכולים להיות מאושרים יותר. אנשי השלוחה הישראלית של בנק ההשקעות מריל לינץ' חשפו שם אתמול את "דו"ח העושר העולמי", ולפחות בעיני עצמם יש להם הרבה סיבות לגאווה.

מספר המיליונרים בישראל זינק בשנת 2009 ב-42.7%, בעוד שממוצע הגידול העולמי עמד על 17.1% בלבד. "ישראל במקום השלישי בקצב הגידול", צהלו הכותרות, כאילו מקום שלישי זה בהכרח מקום שטוב להיות בו.

בואו נבחן לרגע את המכנה המשותף של כמה מהמדינות הנמצאות לצד ישראל במעלה הדירוג המרשים לכאורה: הונג קונג, הודו, טייוואן, סין, וייטנאם ואינדונזיה - כולן מדינות עולם שלישי, ששיעורי העוני והאי-שוויון בהן הם מהגבוהים בעולם. היכן עומדת ישראל בעניין הזה? במקום הראשון והמפוקפק ברמת העוני מבין מדינות ה-OECD, ובמקום הראשון והמפוקפק לא פחות ברמת האי-שוויון.

יש קשר ישיר בין הגידול במספר המיליונרים להרחבת הפערים והעוני. אם תחברו את הגרפים מאז שנת 2001 ועד 2009, תגלו שבשני המקרים יש עלייה תלולה ועקבית. אל הגרפים האלה אפשר להוסיף גם גרפים המורים על המגמות בשכר הבכירים ובהישגי התלמידים בישראל. ככל שמספר המיליונרים צומח, כך החברה הישראלית נופלת כמעט בכל קריטריון אחר. זה כמובן לא חייב להיות כך, אבל קשה להתווכח עם הנתונים.

שאלנו את סיגל שפירא, מנהלת חטיבת הבנקאות הפרטית במריל לינץ' ישראל, לדעתה בעניין. "הדו"ח לא עוסק בפערים חברתיים ועוני, צריך לזכור שהוא נועד לפלח את שוק העשירים והוא כלי עבודה שלנו כדי להבין את הקהל", היא הסבירה. מה זאת אומרת פערים חברתיים? אי-שוויון נמדד באמצעות מדד ג'יני, שאומד את פערי ההכנסות בקרב האוכלוסייה. זהו מדד כלכלי מובהק, לא סיסמה בחוג לעבודה סוציאלית או בסדנה לחיבוק עצים. "אין למריל לינץ' מה להגיד על זה", התעקשה שפירא.

ההתבטאות של שפירא אולי אינה תקינה פוליטית, אבל צריך להעריך לפחות את הכנות שלה. היא לא עשתה מאמצים להתייפייף, היא אמרה את האמת שלה בפנים. הגישה של שפירא מבטאת את גישתם של רוב קובעי המדיניות הכלכלית: יש כלכלה, ויש חברה. לפעמים השתיים נפגשות, אבל הן בהחלט יכולות לחיות בנפרד.

כל עוד יש צמיחה יפה, יחס סביר של חוב מול תוצר ושמירה על מסגרת התקציב, יש לנו כלכלה לתפארת. אבל אם בדרך העוני והאי-שוויון בשיא, 30% מהעובדים משתכרים שכר מינימום ואכיפת חוקי העבודה היא סוג של בדיחה - אלה הן כבר "בעיות חברתיות", לא כלכליות, חלילה.

אמת בפרסום

אתמול פרסם אחד העיתונים הכלכליים כי "כל עובד ישראלי שני מעריך כי רמת שכרו לא תשתנה בשנה הקרובה". הנתון הזה התבסס על סקר שערכה חברת ההשמה עתיד, בשיתוף חברת המחקר אושיק רושיניק אסטרטגיה. ב"גלובס", אגב, בחרנו כבר ביום שני שלא לפרסם אותו. מדוע? עורכי הסקר ציינו בסעיף "המתודולוגיה של הסקר" כי הוא נעשה בקרב "מדגם אקראי מייצג של יהודים עובדים בני 18 ומעלה".

כלומר, כשאתם קוראים ידיעה באותו עיתון כלכלי על "כל עובד ישראלי שני", אתם צריכים לדעת שהכוונה למעשה לכל עובד יהודי שני. הערבים בישראל הם 20% מאזרחי המדינה, ולכן מקומם שמישהו החליט שאין צורך לכלול אותם בסקר. אבל עוד יותר מקומם שגוף תקשורת, דווקא כזה שהציג סדרת מאמרים על הפליית המגזר הערבי בשוק העבודה, מחליט "לדלג" על העובדה הקטנה הזו, שהערבים פשוט סוננו בסקר.

הדוגמה הזאת היא המשך ישיר להתבטאות האומללה של שפירא ממריל לינץ'. היא מבטאת את הצביעות של קובעי המדיניות, המטיפים להגברת שילובם של הערבים בשוק העבודה, אבל לא עושים דבר כדי לקבלם כחלק מהחברה.

לא רק שהערבים מופלים בראיונות עבודה, לא רק שמסננים אותם על סמך שם המשפחה בקורות החיים, אפילו בסקר פשוט לא כללו אותם. דמיינו לכם שחברה בארה"ב היתה עורכת סקר דומה ומציינת במתודולוגיה שהסקר אינו כולל אפרו-אמריקנים. איזו מהומת אלוהים היתה פורצת. רק אצלנו זה עובר בשקט, והנה במשרד יחסי הציבור של אותה חברה לא מבינים מדוע אנחנו מתעקשים לעשות מזה עניין. "זה לא מזדון, זה פשוט היה נוח יותר", הם ניסו להסביר. ממש כמו בקומה ה-27 של מריל לינץ', מדינה שלמה חיה בתוך בועה שרק מחכה להתפוצץ.

צרו איתנו קשר *5988