למה ילדות כבר לא זוכות בווימבלדון?

העוצמה הפיזית שדרושה כדי להיכלל כיום בצמרת סבב הנשים, ושינויים שנעשו כדי למנוע מהורים וספונסרים לשלוח את הילדות לקרב בגיל ההתבגרות, גרמו להארכת הקריירה ולכך ש"זקנות" בגיל 29 זוכות בגראנד סלאם. גלעד בלום מנתח

כל ארבע שנים נופל המונדיאל על ווימבלדון ושם אותנו חובבי הטניס בפרופורציות הנכונות. עם כל הכבוד לווימבלדון, המונדיאל שולט בימים אלו, נוגס ברייטינג של הטניס ופוגע בייחודיות של הטורניר. לא מעט מהטניסאים בסבב החלו את דרכם ככדורגלנים והגיעו לטניס די בטעות, כי ברוב המדינות "הנורמליות" משחקים כדורגל מגיל גן, וטניס מתחילים בגיל יותר מאוחר.

ההבדל המהותי הוא כמובן העובדה שכדורגל הוא ענף קבוצתי, וזו גם הסיבה העיקרית לבחירה בטניס על פני כדורגל: העובדה שמדובר בענף אינדיבידואלי קורצת לסוג מסוים של ספורטאים שמעדיפים להיות תלויים בעצמם בלבד. מצד שני, אחרי כמה שנים בסבב, עם כל העליות והירידות, המשברים, הבדידות והנסיעות המתישות, יש לא מעט רגעים שבהם הבחירה לא הכי ברורה.

יש קסם בהווי של ענף קבוצתי, באחווה של ספורטאים שפועלים עבור מטרה משותפת ומגיעים להרמוניה קבוצתית, לעומת הבדלנות היחסית של הטניסאים והמאבקים הפסיכולוגיים האישיים בין כל שחקן ושחקן בסבב. לא מעט טניסאים בסבב (כולל אני) חלמו להבקיע גול במדי קבוצתם האהובה הרבה לפני שחלמו לזכות בווימבלדון.

***

עם או בלי קשר למונדיאל, לא היו לנו הפתעות מרעישות בשבוע הראשון של ווימבלדון. בטורניר הגברים הגיעו לשמינית הגמר שמונה מעשרת השחקנים הטובים בעולם, ולרבע הגמר המשיכו שישה מתוך שמונה. אנדי מארי, יקיר הממלכה, דווקא נראה טוב ולא הפסיד מערכה, מה שאומר שמתישהו סביר להניח שנראה אנגלים בוכים ולא בפעם הראשונה השבוע. ההפסד של אנגליה לגרמניה בדרא"פ יעביר את הלחץ התקשורתי אל מארי ואין סיבה לחשוב שהפעם הוא יעמוד בלחץ ויספק את הסחורה, כלומר יזכה בטורניר או לפחות יעפיל לגמר.

לגבי הנשים, כאן שווה להתעכב על תופעת "ההזדקנות" של הסבב הנשי. אנדריאה ייגר, טרייסי אוסטין, מוניקה סלש, מרטינה הינגיס, ג'ניפר קפריאטי וזו רק רשימה חלקית - כולן ילדות פלא שהטביעו את חותמן עוד לפני שהגיעו לגיל 20. אלא שכולן (מסיבות אלו או אחרות) נעלמו בגיל מוקדם יחסית. מדובר בתופעה שחזרה על עצמה במשך שנים: שחקנית-על פורצת בגיל 14-15, נותנת כמה עונות נפלאות רק כדי להישחק בגיל 19-20 ולפרוש בגיל שבו רוב השחקניות רק מתחילות בקריירה.

זה לא מקרה שמתוך 16 האחרונות בווימבלדון, לפחות שמונה הן אחרי גיל 25 וחלק כבר מגרדות את גיל ה-30. הזוכה בגראנד סלאם האחרון, הרולאן גארוס בפאריז, היתה איטלקייה בת 29 (סקיאבונה). כל זה חלק ממגמה ברורה שהיא תוצאה של המדיניות של ארגון סבב הנשים (WTA) שלא להתיר לשחקניות להתחרות כמקצועניות במשרה מלאה עד גיל 17. על פי חוק, שחקנית בת 14 יכולה להתחרות בלא יותר משבעה טורנירים וכך בסדר עולה עד שבגיל 17 מגיע המספר המותר ל-21 טורנירים. זו מדיניות שהונחלה בעקבות תופעות לא בריאות של שחקניות שנשחקו פיזית ונפשית בגיל מוקדם.

כל זאת כתוצאה מלחץ מצד ההורים והחברות המאמצות או סוכנים חמדנים, שרוצים לשלוח את הילדה לסבב בגיל כמה שיותר צעיר ולהתחיל להרוויח כסף. כיום, ה-WTA אף דואג לצרף לכל שחקנית שמצטרפת לסבב מעין "יועצת", שחקנית עבר שמשמשת כחונכת.

לא רק המדיניות של ה-WTA חיסלה את תופעת בנות הטיפש-עשרה בצמרת הסבב: גם העוצמות הנדרשות היום בסבב הנשים לא משאירות יותר מדי סיכוי לצעירות - ההתבגרות הפיזית הנדרשת מגיעה רק בגיל מעט מאוחר יותר ולבחורה בת 15 אין היום את הכלים הפיזיים כדי לשרוד בצמרת. היום כולן יותר גבוהות, חזקות ואתלטיות מאשר בימים של כריס אוורט. אפילו מרטינה נברטילובה שהיתה סמל לפיזיות בתקופתה נראית כמו רבע עוף ליד האחיות וויליאמס והשראפובות למיניהן. העובדות מספרות שמאז שראפובה בווימבלדון 2004, כשהיתה בת 17, לא זכתה אף שחקנית מתחת לגיל 20 בטורניר גדול.

האם ה-WTA השיג את המטרה? כנראה שכן. הגיל הממוצע בסבב לא השתנה ועומד על 23 אמנם, אבל הגיל הממוצע של הזוכות עלה, ויותר חשוב - אורך הקריירה הממוצע של שחקניות בכלל ושחקניות הצמרת בפרט עלה משמעותית.

***

עד עכשיו מה שתפס את מירב תשומת הלב היה "השעמומרתון" הבלתי נתפס בין ג'ון אייזנר האמריקני ומאהו הצרפתי. במשך שלושה ימים הזויים ובמשך 11 שעות נטו על המגרש היו שני השחקנים הללו, האלמונים יחסית, לפרצופים הכי מפורסמים בעולם הספורט. למי שלא שיחק טניס מעולם קשה להסביר את ההסתברות שמשחק יגיע לתוצאה כזאת אסטרונומית. רק לשם השוואה: המערכה החמישית שהסתיימה בתוצאה 70-68, היתה שווה מבחינת סכום המשחקונים ל-14 מערכות "רגילות" (מערכות של 10 משחקונים - לדוגמה 6-4).

יצא לי לראות את אייזנר מקרוב באליפות ארה"ב לפני שנה. ישבתי בדיוק מאחוריו ולא הבנתי איך אפשר בכלל לענות על הגשה שטסה במהירות של 230 קמ"ש. הסיכוי הוא בערך כמו של שוער בפנדל. המקסימום שאפשר לעשות זה להמר או לקוות למעידה של המגיש.

המחמאות לשחקנים על העקשנות והדבקות הן במקום כמובן, בעיקר על הכושר הגופני וכושר הריכוז לתפקד בצורה טובה לאורך כל כך הרבה שעות. אבל המשחק הזה הוא דוגמא קיצונית למציאות עתידית שבה כל הסבב מורכב מאייזנרים ומאהואים למיניהם. הרי לא לזה התכוון המשורר: אלו שהמציאו את הטניס לא שיערו ששחקן יוכל לחבוט מעל 100 אסים במשחק אחד. הסיבה העיקרית לכך היא שבעבר שחקנים בגובה של אייזנר בכלל לא היו מגיעים לענף, הם היו הולכים לכדורסל או כדורעף. טניס היה מאז ומתמיד ענף של שחקנים מוצקים בגובה ממוצע, שנעים על המגרש כמו כספית ושולטים במגוון רחב של חבטות, כולל רגש לכדור וחבטות חיתוך שכבר לא רואים כמעט.

המהפכה הטכנולוגית, שהכניסה את המחבטים הקלים והעוצמתיים, היא זו שיצרה מוטציות כמו אייזנר, קרלוביץ' ודומיהם שדופקים מאות ואלפי אסים במהירויות של 220-230 קמ"ש במשך השנה ומוציאים ליריביהם ולקהל את החשק מהמשחק.

קצת מגוחך לראות שחקן כזה גבוה, עם הגשה בלתי עצירה, שעדיין רץ לרשת רק ב-31 אחוז מהזמן. המשחק המדובר היה אמנם תצוגת הגשות ענקית של שני השחקנים, אבל בראד גילברט, הפרשן המסכן שנאלץ לשבת במשך שלושה ימים ולראות את המרתון, אמר את זה בפשטות: זו היתה תצוגה מחפירה של חבטות החזרה מצד שני השחקנים, שפשוט לא הצליחו ללמוד את הסרב של היריב. והיה להם לא מעט זמן ללמוד, בערך 11 שעות.

צרו איתנו קשר *5988