לא רק בעמנואל מצפצפים על בג"ץ

"על יסוד עתירה זו שהובאה לפני בית משפט זה, מצווה בית המשפט כי יוצא מלפניו צו על-תנאי המורה למשיבים - שר האוצר אברהם שוחט, שר המשפטים יוסי ביילין, היועץ המשפטי לממשלה אליקים רובינשטיין, ומר אליעזר הרנון, ראש בית הדין לוועדות ערר - להתייצב וליתן טעם: מדוע לא יקיימו את החלטתם שלא לקיים את פסקי הדין שניתן על-ידי בית המשפט העליון".

זה היה נוסחו של צו על-תנאי שהוציא נשיא בית המשפט העליון אהרן ברק, בדצמבר 1999, במסגרת עתירתה של עמותת "נמ"ר (נפגעי מס רכוש)", באותה מוביל שבתאי עזריאל. אם שואלים את עזריאל, החלטה שלא לכבד פסקי דין, ועוד כאלה שיצאו מתחת ידיו של בית המשפט העליון, איננה המצאה של הציבור החרדי בפרשת בית-הספר בעמנואל.

לדבריו, היועץ המשפטי רובינשטיין והמשנה שלו, טנה שפניץ, הורו עוד בשנת 1999 שלא לקיים פסקי דין של בג"ץ, ואולם בשונה מההורים לילדות האשכנזיות בבית-הספר בעמנואל - הם לא נשלחו לכלא. להיפך.

עזריאל עתר בזמנו, בדרישה למנוע ניגודי עניינים בוועדות הערר למס רכוש. אף שהעתירה נמחקה בסופו של דבר, השופטים רשמו לפניהם את הודעת המדינה, כי היא נכונה לבדוק קביעת קריטריונים ברורים למניעת ניגוד עניינים לחברים בוועדות הערר, מעבר לנוסח השאלון שהיה קיים אז.

ואולם לאחר מתן פסק הדין, התקיים דיון אצל שפניץ, והוחלט כי מאחר שמס רכוש עתיד להתבטל בשנת 2000 - הרי ש"אין מקום להתקין קריטריונים למניעת ניגוד עניינים".

עזריאל מיהר להגיש עתירה נוספת לבג"ץ, וברק הוציא צו על-תנאי נגד הממשלה, ובו הציטוט המופיע למעלה.

רמסו את כבוד בג"ץ

"ברק ודורית ביניש, שטיפלו בעתירה החוזרת, לא הורו להכניס את המסרבים לכלא, כפי שהוחלט לגבי מסרבי בג"ץ עמנואל, אלא התייחסו בכפפות של משי למי שרמסו את כבוד הבג"ץ, ולמעשה פתחו את ההליך מחדש לעוד שנה וחצי של דיונים", כותב עזריאל בבלוג שלו. "כמובן שקל יותר - וגם הרבה יותר פופולרי - להכניס לכלא קבוצת אזרחים דתיים מעמנואל".

האם היה זה מקרה חד-פעמי ויוצא דופן, שבו המדינה נמנעה מלכבד פסקי דין של הרשות השופטת? איזו מהומה, ואיזו רטוריקה בוטה וחד-משמעית, נשמעה מפי שופטי בג"ץ עצמם במסגרת הליכי ביזיון בית המשפט בנוגע לבית-הספר בעמנואל.

"שום פסק דין של בית משפט איננו טעון הסכמה של איש, גם לא של סכמות הלכתית, תהא אשר תהא. שום פסק דין לא יצטרך אישור של רב כזה או אחר", אמר בזעם השופט אדמונד לוי.

מתעלמים מהקביעות העקרוניות

היכן הזעם הזה כשגורמי המדינה עצמם נמנעים מלקיים פסקי דין של בתי המשפט? "הלכות שנפסקו על-ידי בתי המשפט", כתב עו"ד עודד פלר מהאגודה לזכויות האזרח, במסגרת עתירה מינהלית שהוגשה בתחילת החודש לבית המשפט בבאר-שבע, "אינן מביאות את שר הפנים לשנות את מדיניותו ולהתאימה לפסיקה. שר הפנים איננו מערער במקרים רבים על פסקי דין שקבעו הלכות בעניין מדיניותו והחלטותיו, וממשיך לנהוג על-פי המדיניות שנמצא כי היא פסולה. הוא אף אינו מהסס לטעון כי פסקי הדין, שעליהם בחר שלא לערער, הם שגויים ולכן אינם מנחים אותו".

דברים קשים. באגודה לזכויות האזרח הבחינו כבר לפני שנים אחדות כי בענייני הגירה, טיפול משרד הפנים בעובדים זרים ושוהים לא חוקיים, המדינה מעדיפה להתעלם מפסקי דין של בתי המשפט לעניינים מינהליים.

השיטה: אם פסק הדין נוטה לטובת העותרים - מקיימים אותו רק באותו מקרה, מתעלמים מהקביעות העקרוניות של בתי המשפט לגבי מדיניות המשרד, לא מערערים לעליון - כדי לא לגרום לכך שהפסיקה הלא-נוחה תקבל מעמד של פסק דין של הערכאה הבכירה - וממשיכים באותה מדיניות, עד התיק הבא והעתירה המינהלית הבאה.

המשנה לשעבר ליועץ המשפטי לממשלה, עו"ד יהודית קרפ, הבחינה גם היא בתופעה החמורה. לפני כ-4 חודשים היא פנתה ליועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין, והתריעה על כך שהמדינה עצמה נמנעת מלקיים את פסיקות המדינה.

בין היתר מוזכרים במכתבה פסקי הדין בעניין קביעת אזורי עדיפות לאומית בתחום החינוך באופן שוויוני, בהתאם לפסק דינו של בג"ץ מ-2006; בניית כיתות במזרח ירושלים, בתי-ספר לבני מיעוטים, פירוק מעקה הבטון בהר חברון, קביעת הסדר העסקה חדש במקום "הסדר הכבילה" של עובדים זרים למעסיק, שבוטל בבג"ץ ב-2006; וגם פרשת בית-הספר בעמנואל.

חובת הציות לפסקי דין

"תפקיד היועץ המשפטי לממשלה כ'כלב השמירה של שלטון החוק' הוא לעמוד בפרץ נגד החלטות ומעשים בלתי חוקיים של הממשלה", כתבה קרפ. "הצטברות המקרים שבהם הממשלה נותנת יד לאי כיבודו ואף לביזויו של החוק מעלה חשש כי אין מדובר בכשלים מקריים ושוליים של הביורוקרטיה הממשלתית, אלא בתופעה חמורה של התעלמות שיטתית ומודעת מהחובה לקיים פסקי דין. התעלמות זו מהווה איום מיידי וממשי על הדמוקרטיה, על שלטון החוק ועל עקרון הפרדת הרשויות בישראל".

הנה מקבץ מן הדברים שהופיעו בעבר בפסקי דין של בית המשפט העליון בעניין החובה לכבד פסקי דין: "מושכלות יסוד של שלטון החוק הן כי משניתן פסק דין, חובה לקיימו כלשונו וכרוחו; חובת הציות לפסקי דין וכיבודם נמנים על תנאי היסוד עליהם מושתת משטר חוק במדינה דמוקרטית. חובה זו עולה מן הדין, והיא ביטוי להכרח להסדיר חייה של חברה לפי נורמות בסיסיות, המאפשרות קיומה של מסגרת מאורגנת בה שולט החוק. בלא ציות לפסקי דין של בתי המשפט, מתערער עיקרון שלטון החוק והמשפט, והסדר החברתי מתפורר. איש הישר בעיניו יעשה, והמרחק בין שלטון המשפט לאנרכיה הוא כחוט השערה. אי-כיבוד פסק דין של בית משפט על-ידי אזרח הוא גילוי חמור של פגיעה בשלטון החוק. חמור מכך שבעתיים הוא אי-כיבודו של פסק דין על-ידי רשות מרשויות השלטון".

ואילו היועץ המשפטי לממשלה כתב בהנחיותיו כי "החובה לכבד פסק דין של ערכאה מוסמכת, החלה על כל אדם, חלה ביתר שאת על רשויות השלטון". את ההנחיה הזו חיבר, אגב, היועץ אליקים רובינשטיין בשנת 2003.

כל זה אינו בא לומר, כמובן, שבג"ץ נקט גישה מוטעית כשהחליט לנקוט יד תקיפה כלפי ההורים בעמנואל, שהתריסו נגד סמכותו של בית המשפט לכפות את הכרעתו לבטל את ההפרדה הגזענית בין תלמידות אשכנזיות לספרדיות בבית-הספר.

פסקי דין מן הראוי שייאכפו, אחרת - כפי שהשופטים עצמם הבהירו לא אחת - תשרור אנרכיה. בהקשר זה ניתן לומר כי השופטים דווקא נקטו אורך-רוח לא מבוטל, וניסו כמעט כל דרך אפשרית אחרת לפני הצעד הדרסטי של השמת ההורים במאסר.

השאלה היא האם בית המשפט מוכן לנקוט את אותה יד תקיפה גם כלפי הממשלה והפרקליטות, שאינם מהססים לסכל גם הם, לא פעם ולא פעמיים, הכרעות של הרשות השופטת.