זוכר את ספטמבר?

אחד משרי הממשלה שישב השבוע במזנון הכנסת, נזכר בתשדיר הבחירות של הליכוד מ-1981, שבו תקף ספי רבילין את שמעון פרס. ריבלין הדביק למועמד לראשות הממשלה מטעם המערך את הכינוי "כן ולא" בגלל רצונו להשביע את רצון כל הצדדים כל הזמן. אצל ראש הממשלה, בנימין נתניהו, צחק אותו שר, זה די דומה: הוא אומר כל הזמן לא, אבל בסוף יוצא תמיד כן. או ההיפך. הוא ממנה ועדה חסרת סמכויות לחקירת המשט על עזה, אך נעתר לבסוף לדרישות להעניק לה סמכויות של ועדה ממשלתית; הוא מתנגד להסרת המצור על עזה, אבל מסיר את הסגר; הוא נפגש עם יו"ר האופוזיציה, ציפי לבני, ומציע לה להצטרף לקואליציה, אבל לא באמת מתכוון לשנות את קווי היסוד של הממשלה הנוכחית; וקורא לאבו מאזן לפתוח במשא-ומתן ישיר, כששיחות עקיפות הוא לא מסוגל לקיים.

במערכת הפוליטית עשו את ההיקש הלוגי המתבקש: ככל שנתניהו חוזר שוב ושוב על הבטחתו לחידוש הבנייה ביהודה ושומרון בספטמבר, ברור עכשיו יותר מתמיד שההקפאה תימשך. התסריט הלא מופרך הזה, שעובר בראשם של גורמים פוליטיים בליכוד, מסביר את החלטתו של נתניהו לתמוך - אך להיעדר - ממרכז הליכוד, שהצביע בשבוע שעבר על סיום ההקפאה וחידוש הבנייה. כשתדמית המרכז השנוא בציבור ממילא בקאנטים, יש לנתניהו לגיטימציה לפעול הפוך על הפוך ועוד לקבל על זה קרדיט.

ההתערבות בין ביבי לריבלין

על הרקע הזה רצה בימים האחרונים בכנסת שמועה על התערבות בין נתניהו ליו"ר הכנסת: ראובן ריבלין טען כי הסכמה של הפלסטינים לפתוח במשא-ומתן, תגרום לנתניהו להתקפל ולשנות את גירסתו. "לא ייתכן שנעמוד מול העולם ונגיד שאנחנו מפשירים את ההקפאה כשהפלסטינים ישבו לשולחן המשא-ומתן", אמר לו ריבלין. ראש הממשלה התעקש שההקפאה תמשך. לא ברור על מה התערבו השניים, אבל אפילו בליכוד יש מי שמוכן לשים כסף שריבלין יהיה זה שינצח.

עד אתמול בערב, שרים בכירים בליכוד היו בטוחים שנתניהו יפסיד בהתערבות, אבל יצליח לשמר את הקואליציה הקיימת: יו"ר ש"ס, אלי ישי, יסביר כי הרב עובדיה יוסף אישר החזרת שטחים תמורת שלום או בתרגום לרב עובדיה, "קדושת האדם על האדמה"; אביגדור ליברמן, שכבר ישב סביב שולחן ממשלה אחד לצד אהוד אולמרט יולי תמיר וראלב מג'אדלה, יחזיר את הבית שלו בנוקדים תמורת שלום; ושרי הליכוד ישתקו. אף אחד לא יקום מהכיסא. אפילו גלעד ארדן, הסמן הימני, אמר בראיון בערוץ הראשון שעבור שלום הוא מוכן לשלם מחיר אישי. איזו ממשלה לארג'ית. גמישה כמו נדיה קומאנצ'י.

יריקה בפרצוף

הפגישה החשאית של השר בנימין בן-אליעזר עם שר החוץ הטורקי ללא ידיעת שר החוץ ליברמן גרמה רק לחיזוק ההערכות שנתניהו ימשיך את ההקפאה, אבל תוך שינוי קל: כבר לא בטוח שהקואליציה של סוף ספטמבר תראה כמו הקואליציה של יולי-אוגוסט.

יש מי שרואים בזובור הפומבי הזה שעשה נתניהו לליברמן, כאיתות שמאלה של ראש הממשלה לקראת הפגישה עם נשיא ארה"ב, ברק אובמה, בשבוע הבא, וכהכנה לפרידה או גירושין מסיעתו של שר החוץ. "תקלה טכנית" זו בטוח לא היתה. יריקה בפרצוף אולי כן.

כרגע ליברמן לא מתכוון להוציא את ישראל ביתנו מהממשלה. הוא לא ייתן לנתניהו ולאיש "שעוד לא המציאו את השפכטל שיגרד אותו" (כך כינה בעבר את אהוד ברק), את התענוג. הוא יודע להבליג, אבל הוא לא פראייר. הוא יבחר את הזמן והמקום שנוחים לו לפרישה פוליטית.

השבוע הוא פתח פה על אבו מאזן והצהיר שלא יסכים לעולם להמשך ההקפאה. מסר לנתניהו שאיתו לא ניתן יהיה לעגל פינות, ושבעתיד יהיו מספיק סיבות אידיאולוגיות לפוצץ עליהן את העסק, באופן כזה שעוד יוציא אותו לאופוזיציה כמי שמאיים על הנהגת הימין. ובינתיים? הוא ימנף את ה"תקלה הטכנית" לטובת מירור חייו של נתניהו בכנסת ובממשלה. המשבר הנוכחי הוא רק הפרומו למה שצפוי לנתניהו בספטמבר.

ספטמבר השחור

אומרים שליברמן הוא אחד המתוחכמים ביותר בפוליטיקה הישראלית. הוא איש מרתון, רץ למרחקים ארוכים. מאחורי כל התבטאות שלו, גם הבוטה ביותר, יש כוונה ומשמעות, שבאה בדרך כלל לידי ביטוי בעלייה העקבית והמתמדת של מפלגתו בסקרים. יש לו מטרה, והוא מכוון אסטרטגיה. הוא רוצה להיות ראש ממשלה. אם ליברמן, שהחושים הפוליטיים שלו טובים מאוד, מפתח עימותים עם ראש הממשלה - כנראה שיש לו סיבה טובה לעשות את זה.

לפני שבוע זימן ליברמן לאולם "ירושלים" במשרד החוץ כתבים מדיניים וסיפר להם כמה קשה עומד להיות בספטמבר. מבחינה מדינית כמובן - ספיחי דו"ח גולדסטון, כינוס של הקוורטט, טורקיה בראשות מועצת הביטחון של האו"ם, סיום ההקפאה, ועוד כהנה וכהנה. ליברמן היה חד, נינוח ומחושב. שונה מבעבר. במפגש קודם באותו החדר, לפני כחצי שנה, הכחיש שר החוץ בתוקף דברים שפורסמו בכלי התקשורת, לפיהם אורך חיי המדף של ליברמן בממשלה פג אחרי 18 חודשים. בשבוע שעבר ליברמן כבר לא חזר על אותם המסרים.