תמיד קינאנו במנתחי לב, שלא מתערבים בעבודתם

חלוצי הקבוצות איתן: "השנה הייתה 1985, סיימנו את הטכניון, בננו הראשון עמד להיוולד ורצינו לקנות דירה. עם כל הכסף שהצלחנו לגייס, כולל משכנתא, יכולנו להרשות לעצמנו בקושי דירת שני חדרים קטנטנה בצפון ת"א. אם זה לא הספיק, בחוץ השתוללה אינפלציה, שפל חסר תקדים נרשם בבנייה חדשה ומשרדי אדריכלים היו עסוקים בעיקר בדרכים אלגנטיות לצמצם כוח אדם. כך, בנוסף לעובדה שהיינו לקראת הרחבת משפחה ולא הייתה לנו דירה לגור בה - גם עבודה לא יכולנו ממש למצוא. כך ארגנו את אחת מקבוצות הרכישה הראשונות בתולדות תל אביב. ההחלטה לקנות מגרש ולהכריז על 'בנייה קולקטיבית' - כך כתבנו במודעה שפרסמנו בעיתון ודרכה חיפשנו שותפים - נולדה מתוך מצוקה. זה היה צורך. פשוט לא הייתה לנו ברירה אחרת".

בית ספר לבנייה מיכל: "קנינו מגרש של חצי דונם בשכונת נווה צדק בתל אביב, שמבחינת התב"ע מותר היה לבנות עליו אפילו 6 יחידות דיור, אבל זה היה כל כך זול, שהסתפקנו ב-5. כשהזמנו את השותפים לקבוצה מנינו בפניהם את כל היתרונות, הדומים לאלה שיש גם כיום לקבוצות רכישה - הקלות במיסוי וכיוצא בזה, אלא שאז אף אחד לא הכיר את התחום והיינו צריכים להסביר כל פרט והבדל. חצי שנה אחרי שסיימנו את הטכניון לקחנו על עצמנו אחריות עצומה - אנחנו היינו המתכננים והקבלנים וגם ניהלנו את הפרויקט ופיקחנו עליו בשטח. זה היה בית הספר הכי טוב שיכולנו לעבור לכל ההיבטים של בנייה".

חוצפת מתחילים איתן: "היינו תחת השפעת אדריכלות הולנדית והעזנו לשבור את קונספט ארבעה כיווני אוויר - לבנות בנייה טורית, בית שפניו לגובה ולא לרוחב, שמקבל את האור שלו מלמעלה, שהשאיפה שלו אינה התפשטות למרחב, אלא תכנון נכון בשטח מצומצם, כמו בערי אירופה. השטח של חמש הדירות זהה, החתך גם, אך התכנון הפנימי שונה מאחת לשנייה. הייתה לנו חוצפת מתחילים - מעולם כמעט לא עבדנו קודם, ובדיעבד זו הייתה ההחלטה הכי טובה שקיבלנו בקריירה שלנו. כך למעשה קם המשרד, מאז לא עבדנו כשכירים, והיה לנו מזל שיכולנו בבניין העריסה שלנו לעבוד בחופש יצירתי, בלי מגבלות מצד יזם או מזמין".

רם כרמי מיכל: "אני החלטתי לבחור באדריכלות כמקצוע בזכות רם כרמי. שמעתי הרצאה שלו על ארכיטקטורה עירונית והחלטתי להירשם לטכניון. לימים הוא היה מורה של שנינו. יש לו תרומה נטולת מחלוקת ואדירת מימדים לאדריכלות הישראלית. הוא היה האדריכל הראשון בישראל שהפנה את תשומת הלב לשטח הציבורי. הוא הלך לפני המחנה כשהתייחס לחוויית העיר ולאופן התהוותה במרחבים פתוחים ופרומים ובין בניינים - ברחוב, בסמטא, בכיכר העירונית. הוא היה הראשון שדיבר על קנה המידה של הערים הים תיכוניות". איתן: "עם כל הביקורת הנמתחת על כרמי, הוא משורר של ארכיטקטורה. לפעמים יוצא לו טוב, לפעמים יוצא לו רע, אבל לעולם לא יוצא לו בינוני. לזכותו ייאמר שהוא באמת מנסה - לפעמים הארכיטקטורה שלו מזיעה ומתאמצת מדי, אבל אנחנו רוכשים המון כבוד למאמץ הזה. הוא, באמת, עושה ארכיטקטורה, בניגוד לאדריכלים רבים בארץ, אשר פעולתם כארכיטקטים מסתכמת בזכויות בנייה וקופסאות - דברים שאפשר להציב בכל עיר בינונית בארה"ב. החיפוש האדריכלי של כרמי אותנטי, וראוי לכל הערכה - הרבה יותר הערכה מהבינוניות הנפוצה, שיש בה סכנה ממארת. מצד שני, לכרמי חסרים בלמים. יש לו כריזמה כל כך גדולה, שאף אחד לא יכול לעמוד כנגדה, אף אחד לא מספיק אמיץ כדי למתן אותו וכך יוצא שהוא ארכיטקט נפלא שיוצאים לו דברים איומים".

כלבי שמירה מיכל: "אדריכלים הם כלבי השמירה של האינטרס הציבורי. בבנייה פרטית הם צריכים להגן על הרחוב, להסביר ללקוח שאי אפשר ללכת עם כל שיגעון שלו, כי הבית צריך להשתלב בסביבה ובמי שבתוכה. בבנייה ציבורית אנחנו עומדים על המשמר למען מי שיבואו בתוכו. צריכים לדאוג שלצד סיפוק שאיפת המזמין, הבניין יתוכנן תוך התחשבות בפרטים, באנשים, שיבואו בין קירותיו ויסתובבו לצידם". איתן: "אנחנו מייצרים סביבת מגורים עירונית, ולא רק עבור התושבים שגרים באותה סביבה ממש, אלא עבור כל תושבי העיר וגם עבור מי שבא בשעריה כתייר ואורח, ואינו תושב. כל פרויקט שמקימים צריך להשיא רווח לעיר. המושבה האמריקנית שאנחנו מתכננים, למשל, הוא פרויקט מגורים שנותן לדייריו הרגשה של בית פרטי בתוך סביבה עירונית - זה הרווח ללקוח. לצד זאת נולד רווח לכול העיר, כי הפרויקט משלב חצר עירונית פתוחה שכל אחד יוכל לבוא ולהסתובב בה. זאת בניגוד למגדל נווה צדק, לדוגמה, שאני לא ממש יודע מי הרוויח ממנו. בטח לא אני, ואני גר בשכונה שבה הוקם".

חינוך ומורשת איתן: "לדעתי כדאי לאדריכלים להתחיל את הקריירה במשרדים, ורק אחר כך לעבור לעבודה עצמאית. כדי לפתח קאדר ראוי לשמו, כדאי למדינת ישראל לאמץ את המודל ההולנדי שם קבלן מגורים מחויב לתת 2%-3% מתכנון של כל פרויקט גדול בידי אדריכלים צעירים".

מנתחי לב מיכל: "תמיד קינאנו במנתחי לב שאף אחד לא יכול להתערב בעבודה שלהם. במקצוע שלנו, כמעט כל אחד סבור שהוא מבין ויכול להשיא עצות. המודעות לארכיטקטורה לא צמחה עכשיו - אבל היא התפשטה. בשנות ה-60 וה-70 הייתה מודעות לארכיטקטורה רק בבנייני ציבור, היום צמחה מודעות גם בקרב יזמים במגזר הפרטי. מבינים היום את השווי והערך המוסף של ארכיטקטורה. קבלנים הפנימו לתהליכי העבודה שלהם שעיצוב הבניין - מבחוץ ומבפנים, לא פחות חשוב מעוד כמה מטרים בנויים. התפתחה גם חשיבות לשם, יש אדריכלים שהתמתגו, שהשם שלהם מוכר. אילן פיבקו הגיע למצב הזה. אבל יכולים לקוות שגם השם 'קימל אשכולות' מעלה ערך לפרויקט".

ימי הבטון האפורים "כשהזמינו מאיתנו את בניין דילר לאוניברסיטת בן גוריון, עדה כרמי, אדריכלית הקמפוס, שירשה את התפקיד מאברהם יסקי, הודיעה שאנחנו יכולים לחפות את הבניין בכל חומר שנבחר - ובלבד שיהיה בטון. זה היה אתגר - מדובר היה במבנה חזרתי וקשוח מבחינת הצרכים שלו. למשל, תכנון חדרי חוקרים במידות אחידות וקבועות. בניין עצום מימדים, עם סיכוי גדול להפוך לכבד-מראה, והוא עוד אמור היה להיות אלמנט מחבר בין הכיכר החדשה של האוניברסיטה עם הקמפוס הישן. החלטנו שנעשה בטון, אבל לא כקיר מוחלק אחיד, אלא כחיפוי. הזמנו באקרשטיין פלטות בטון גדולות וחיפינו בהן את המבנה, כך נוצרה חזית מגוונת ואניגמטית וקלילה יחסית. הטכנולוגיה אפשרה ליצור פתחים במימדים שונים - וכך כל חוקר, בחדרו האחיד, קיבל קומפוזיציית חלונות שונה - השקפה שונה על העולם שבחוץ".

נווה צדק פואטי מיכל: "התחדשות עירונית לעולם תחולל ג'נטריפיקציה (סילוק אוכלוסיה ענייה מבתיה המסורתיים כתוצאה מכניסת תושבים עשירים). זה בלתי נמנע. דרום רוטשילד שהיה בעבר מקום לצעירים בתחילת דרכם, נהפך ברבות השנים למרכז הבורגנות המבוססת, והצעירים זזו דרומה לפלורנטין. עיר היא דבר אורגני וזו דרכה להתפתח. לפחות, בנווה צדק, שבה אנחנו מתגוררים, נעשה צדק פואטי. בשנות ה-60 וה-70, מי שהיה בעל אמצעים ויכול היה לעזוב עזב וכך נשארו בה רק העניים והחלשים ממש. לימים אלה שנשארו מאחור, הרוויחו בגדול, כי התפתחה שכונה באיכות שבימיה הקשים, אי אפשר היה אפילו לדמיין שהיא תיהפך לכזו".

בכייה לדורות מיכל: "לראות את הים מכול חלון זו סיסמה יזמית ריקה מתוכן. היא חוללה טרגדיות אדריכליות שדוגמא מובהקת להן היא העיר אילת - טעות תכנונית בסדר גודל בינלאומי, בכייה לדורות ופשע עירוני שאין כדוגמתו, להוציא אולי בפיתוח העגום שנעשה בריביירה הספרדית. הדבר כבר הוגדר כתופעה בתורת התכנון האורבני: מציאות שבה התיירות הורגת עצמה. מרוב פיתוח - הורסים את משאבי הנוף ושומטים את הקרקע מהערך התיירותי. לאילת טופוגרפיה שאפשר רק לחלום עליה: שרשרת הרים משתפעת במורד, בואכה המפרץ - היא הייתה יכולה להיראות כמו עיר יוונית קסומה, בתוספת היופי המדברי שמקיף אותה. היו יכולים לבנות תערובת שימושים - מגורים ונופש משולבים זה בזה, רחובות שגולשים לים לרווחת תושבים ונופשים. ומה הקימו? מלונות עצומים שניצבים כחומה וקופסה אטומה המכונה קניון - שגבה לים, גבה לרחוב, והיא מפריעה לתנועה בטיילת. עשרים קילומטר דרומה אף מלון לא עובר את גובה הדקל. ממש לא רואים מכל חלון את הים, אבל מרגישים אותו בכול פינה".

תושבי חו"ל איתן: "כל מהלך תכנוני נבחן במידת התרומה שלו לעיר. את הכסף שמביאים לכאן משקיעי נדל"ן מחו"ל היו צריכים לנתב לשיפוץ בתים בני 4 ו-5 קומות במרכזי ערים, כמו דיזנגוף למשל. זה היה תורם הרבה יותר מאשר המגדלים השוממים, שעוד לא הצלחתי לגלות מה תרומתם. אולי ארנונה?". מיכל: "אני לא נגד מגדלים. צריך להציב אותם במקום שמתאים לקנה המידה שלהם, כמו בצומת פנקס ודרך נמיר. המגדל 'שלנו' (מגדל נווה צדק) הוא מפגע סביבתי. כל מי שמגיע לכאן מזדעזע ולא מבין 'איך זה קרה', אני חושבת שגם העירייה עצמה נבהלה מהתוצאה".

איתן קימל ומיכל אשכולות

גיל: 50

מצב משפחתי: נשואים זה לזה 2

לימודים: טכניון בישראל ומכון דלפט ("הטכניון של הולנד").

משרד: קימל - אשכולות (נוסד: 1985).

מספר מתכננים: 15, מתוכם שני שותפים: אילן כרמי (בכיר) ועמית זית (זוטר).

פרויקטים בולטים: בית דוידזון - מוזיאון ואתר חפירות שצמוד לשער האשפתות והר הבית (2001). בנין דילר באוניברסיטת בן גוריון (2008), בית הלוחם בבאר שבע (פתיחה: סתיו 2010) הר ההנצחה בהר הרצל בירושלים (בתמונה למעלה - הביצוע יתחיל ב-2011).

בתים פרטיים: דן להט ורונית רייכמן, יוסי והלית מימן, שלמה קרמר ודורית חכים, אתי ואבי נאור, רוני והדה דנקנר

פרסים: פרס רוקח לאדריכלות ב-1993 על בתי מגורים שתוכננו בנווה צדק: אמזלג 8, אלרואי 16, רוקח 16, ושרעבי 6 (בית מגוריהם). אות העיצוב האדריכלי 2008 עבור הבית ברחוב ועידת קטוביץ 7 בתל אביב.