חשיפה: גיבורי פרשת רמון מככבים בעוד מקרה של האזנות סתר

מגזין G: שוקי משעול, חושף השחיתויות ברשות המסים, היה במשך תקופה ממושכת תחת האזנה משטרתית שנויה במחלוקת ■ את ההכשר נתנה לבסוף השופטת דבורה ברלינר בהחלטה מוזרה, בלשון המעטה

לפני שבוע וחצי פרסם מבקר המדינה מיכה לינדנשטראוס דו"ח חמור ביחס להאזנות הסתר שבוצעו בפרשת חיים רמון (לשולה זקן, לחיילת ולמפקדת שלה). ההד הציבורי היה עצום: כותרות ראשיות בכל העיתונים, מהדורות מורחבות בטלוויזיה, ואין-ספור פרשנים שעסקו בכל זווית אפשרית של הפרשה.

הפרקליטות ומעורבים נוספים הגיבו בחריפות, ובאופן חריג אף הוגשה לבג"ץ עתירה בדרישה לבטל את המסקנות האישיות שבדו"ח. את העלבון הנוקב של הפרקליטים ושל אנשי המשטרה, מעצם הטלת הדופי בעבודתם וביושרם, אי-אפשר היה להחמיץ.

עלבון או לא עלבון, עתה מתברר כי פרשת רמון לא היתה הפעם הראשונה שבה נפגשו דמויות המפתח, וכי הן מעורבות בפרשה נוספת של האזנות סתר. בלב הפרשה עומד שוקי משעול, לשעבר מבכירי מערכת המס בישראל. זה כ-4 שנים מתנהל נגד משעול תיק פלילי בגין פגיעה בפרטיות והפרת סודיות של נישומים, ובגין קשירת קשר כדי לקבל במירמה החזר ביטוח רכב בגובה של 542 שקל. בעקיפין מאוד, גם למשעול עצמו היתה נגיעה לתיק רמון: בעקבות פעילותו נפתחה חקירת רשות המסים, והאזנות הסתר שבוצעו במהלכה הגיעו גם לשולה זקן ותרמו להסתבכותו של רמון בפרשת הנשיקה.

המעורבים האחרים בתיק משעל הם, כאמור, מגיבורי פרשת רמון: השופטת בתיק היא שופטת השלום דניאלה שריזלי, חברת הרכב השופטים שהרשיע את רמון, בעברה קצינה ביאח"ה, ובהמשך תובעת בכירה בפרקליטות מחוז מרכז ותל-אביב; עו"ד רות דוד, פרקליטת מחוז תל-אביב שננזפה על-ידי מבקר המדינה ועותרת לבג"ץ נגד הנזיפה; מטעם המשטרה עסקו בחקירת משעול תנ"צ בדימוס מירי גולן, שהיתה ראש יאח"ה והובילה את חקירת רמון, וסנ"צ ערן קמין, שהיה ראש צוות החקירה במקרה רמון.

דמות מרכזית נוספת בתיק היא נשיאת בית המשפט המחוזי בתל-אביב, דבורה ברלינר, מי שהיתה שופטת זמנית בבית המשפט העליון. ברלינר היא שחתמה על צווי ההאזנה למשעול, ואותה דורש עתה משעול לזמן לעדות במשפטו.

פרקליטת המחוז רות דוד מתנגדת לזימונה של ברלינר להעיד, בנימוק כי שופט אינו יכול להיחקר כעד על דבר הקשור בתפקידו השיפוטי. השופטת שריזלי תידרש להכריע.

התלונות האנונימיות הופרכו

בשנת 2002, לאחר בדיקה מקיפה של תיקו האישי, מונה שוקי משעול, רס"ן במילואים בחיל המודיעין, לתפקיד עתיר עוצמה - ממונה אזורי מע"מ תל-אביב 1-2, החולשים על רובה של העיר. הבדיקה נערכה בשל תלונות אנונימיות שהוגשו נגדו 4 שנים קודם לכן. איתן רוב, שהיה אז מנהל מכס-מע"מ ומונה אחר-כך לראש רשות המסים, בישר למשעול כי התלונות נמצאו חסרות שחר, וכי הוא מקבל את התפקיד הבכיר.

בפרספקטיבה של כמעט עשור, רוב עשה מקח טעות מבחינתו האישית: משעול היה הראשון שהתלונן על טיוח חקירות ברשות המסים, תלונות שבסופו של דבר קיבלו תפנית והפכו לחקירה ולכתבי אישום נגד בכירי הרשות בפרשת המינויים. רוב עצמו הסתבך בפרשה, אם כי לא הוגש נגדו כתב אישום.

במהלך 2003 התלונן משעול בפני רוב על כמה פרשיות, שבמרכזן התנהלות מושחתת של בכירים ביחידת החקירות המרכזית של מכס-מע"מ. מדובר בפרשיות שכולן פורסמו בהרחבה: טענות של החוקרים להקטנת שומה להיכל הספורט ביד-אליהו, הטבות לחברת דובק, והפעלת חקירה מגמתית נגד חברת אלוג, שזכתה במכרז של רשות הדואר, חקירה שהביאה לחיסול החברה. משעול טען כי מהמקרים הללו נודפים ריחות של שיקולים זרים, וכי יש לבדוק אותם.

משעול, לגירסתו, לא הבין באותה תקופה מדוע הוא מקבל מרוב כתף קרה, ורק הרבה יותר מאוחר הבין את רשת הקשרים המסועפת, ובעיקר החברות בין רוב לארכי-מאכער ברשות המסים, קובי בן-גור, שהביאה, לגירסתו, להתנהלות התמוהה ברשות המסים.

משעול התקשה להבליג ועשה צעד חריף ביותר: הוא העביר את החומרים לרפי רותם, קצין המודיעין של יחידת החקירות. יחד אספו השניים פרשיות נוספות על טיוח חקירות בעניינם של גורמים פוליטיים ועסקיים הקשורים לליכוד, ושל גורמים שונים מעולם הכדורסל והספורט (עיקרי הפרשיות פורסמו בתחקיר G, "חקירה על חקירה שלא היתה", 24.5.07).

אל השניים הצטרפו אנשי מס נוספים, וכך נולדה קבוצת ה-15 - חוקרים שהחליטו לשבור שתיקה ולחשוף את שהתרחש ברשות. כשנואשו מתיקון פנימי, הם פנו למשטרה ולמבקר המדינה.

משעול הניע את המהלך, ורפי רותם עמד בחזית הקבוצה והיה מי שעמד בקשר עם יאח"ה ועם התקשורת. חברי הקבוצה דרשו להקים ועדת חקירה ממלכתית שתבחן את המתרחש ברשות.

צחוק הגורל הוא שפניות הקבוצה נעשו בשלבים הראשונים למי שהיה שר האוצר וכיום מרצה עונש מאסר, אברהם הירשזון, ואחר כך למחליפו, הנאשם דהיום אהוד אולמרט.

חיסול ממוקד

הנהלת רשות המסים לא נותרה אדישה למהומה. רפי רותם סולק מהתפקיד ונקלע לסחרחורת מטורפת משל עצמו. שוקי משעול קיבל טיפול מיוחד. רוב שוחח עם קצין הביטחון של המכס, יורם טיבי, ועם קצין המודיעין של יאח"ה, פקד נאור וולפמן - ונגד משעול נפתחה חקירה. העילה היתה אותן "תלונות אנונימיות" מ-1998, התלונות שכזכור נבדקו ונמצאו משוללות יסוד.

"החקירה נגדי התחילה דווקא בשב"כ", מספר משעול. "בהתחלה רצו בדיקה ביטחונית. בפעם השנייה שקראו לי לשב"כ אמרתי עד כאן, אני מוכן לשאלות האלה, אבל בתנאי שכל הבכירים במע"מ ייבדקו בדיוק כמוני. ירדו ממני בעניין השב"כ, ואז התחיל העניין במשטרה".

החקירה המשטרתית נגד משעול התחילה בדצמבר 2003 והעמיקה במהירות, במעורבות של החוקר ערן קמין. לא ברור מה חשדה המשטרה שעולל משעול, אולם היסודיות היתה מרשימה, במיוחד על רקע הרפיסות שנוטה המשטרה להציג בחקירותיה: מיוני 2004 בוצעו עיקוב וציתות קבוע אחריו; הוא צולם שופך זבל בלילה, נפגש עם חברים, ונוסע לכנס של רשות המסים במעלה החמישה. האזינו לטלפון הביתי והסלולרי שלו, וכמובן לטלפון שלו בעבודה. מצלמה הושתלה בחדרו בבית המכס ברחוב יפת ביפו, והצילומים שודרו ישירות לחדרו של הקב"ט יורם טיבי, שתי קומות למעלה, שם ישבו במשמרות חוקרי יאח"ה, שמילאו יומני מ"ט (מעקב טכני). מי שיצא מהחדר של משעול קיבל מיד זנב עיקוב.

המדינה השקיעה מיליונים בחקירה. מעיון בחומרי החקירה קשה להימלט מהתחושה שאם אותן כמויות של משאבים ושל מאמצים היו מושקעות בחקירות אחרות, למשל בפיצוח משפחות הפשע הגדולות - החיים בישראל היו נראים אחרת.

כתב אישום נגד משעול

בסוף מארס 2005 נעצר שוקי משעול, אחרי חיפוש בדירתו בחולון ובדירת הוריו, בחשד לשוחד, לסחיטה ולסגירת תיקים לא תקינה. את החיפוש ליוו עיתונאים שתודרכו מראש. הארכת המעצר בבית המשפט תוזמנה לקראת שמונה בערב, וכל ערוצי הטלוויזיה הוזמנו לשדר. בסך-הכול היה משעול 12 ימים במעצר.

אחרי חודש נוסף בהשעיה חזר משעול לעבוד בתפקיד זמני בירושלים. עוד שנה חלפה, ובמארס 2006 הוגש נגדו כתב האישום. מה הניבה החקירה הנמרצת? אישומים בגין קבלה במירמה של 542 שקל והפרה של סודיות ופרטיות בשיחות עם אחד ממקורותיו.

משעול אומר בהתייחס לאישומים כי "לכל עובד מדינה מגיעה השתתפות של המדינה בביטוח רכב, לפי הדרגה שלו וסוג הרכב. במקרה שלי היה מותר 5,500 שקל, שאותם קיבלתי. הכניסו לי לתלוש המשכורת מקדמה של עוד 500 שקל, כנראה בטעות, כי כעבור חודשיים ה-500 שקל הופחתו. הטענה בכתב האישום היא שבחודשיים האלה הייתי בעודף כספי לא תקין של 542 שקל.

"הואשמתי גם בהפרה של סודיות ופרטיות בשיחות שקיימתי עם אחד המודיעים שלי. ב-6 מקרים שבהם שוחחנו מאשימים אותי במסירת מידע סודי וחסוי, לפי סעיף 142 לחוק מע"מ. לדוגמה, הוא שאל אותי מה קורה עם אחד החברים שלו, ואמרתי לו שהחבר שלו שייך ליחידה אחרת ברמלה, והוגש נגדו כתב אישום. זה מידע שאפשר למצוא באינטרנט. ביום הגשת כתב האישום פוטרתי מהעבודה בגלל כתב האישום".

משעול עתר נגד הפיטורים לבית הדין האזורי לעבודה, ועוד שנה חלפה בטרם ניתנה החלטה: הפיטורין מבוטלים בגלל אי-חוקיות ונעשו בשיקול-דעת בלתי סביר. המדינה ערערה. בית הדין הארצי לעבודה דחה את הערעור, ובדצמבר 2009 הוחזר משעול לעבודה.

"באותו יום השעו אותי על-ידי נציבות שירות המדינה", אומר משעול. "מהגשת כתב האישום בתחילת 2006 ועד דצמבר 2009 לא קיבלתי כל שכר. כיום אני מקבל שכר, ומושעה עד שייגמר ההליך הפלילי".

ברלינר קיצרה את בקשת מירי גולן

במהלך משפטו של משעול החלו להיחשף הפרטים הקשורים לעשרת החודשים שבהם נעשו לו האזנות סתר. אירוע המפתח התרחש בתחילת ינואר 2005. ראש יאח"ה דאז, תנ"צ מירי גולן, הגישה בקשה לחדש את ההיתר להאזנות שבוצעו, וביקשה עוד 3 חודשים, ועד לתאריך 8.4.2005.

השופטת ברלינר החליטה, ככל הנראה, שיש גבול, וכתבה: "בהתחשב בכך שההאזנה עד כה העלתה תוצאות מסוימות, ובהתחשב בטיבה של העבירה שמדובר בה - אני רואה להיענות לבקשה בהגבלת התאריך. יתומללו רק שיחות הקשורות לפרשה או החושפות מעורבות בעבירות מסוג פשע".

ברלינר מחקה מהבקשה את התאריך שביקשה תנ"צ גולן, שהיה מודפס, כתבה בכתב-ידה תאריך אחר, שנראה כמו 23.1.05, וחתמה ליד התיקון. הספרה המציינת את החודש - ינואר - לא לגמרי ברורה (המסמך מצורף כאן, והקורא מוזמן לבחון את התאריך המופיע בו), אולם המשטרה העדיפה לא לברר לעומק למה התכוונה השופטת והמשיכה להאזין למשעל, בהסתמך על הצו, עד ה-23 בפברואר.

שוקי משעול
 שוקי משעול

משעול טוען כי רובו המכריע של כתב האישום מבוסס על האזנות הסתר שנעשו אחרי ה-23.1.05. משעול ופרקליטו, עו"ד מנחם רובינשטיין, טוענים כי כל תוצרי ההאזנה מעבר לתאריך הזה הם פרי מורעל, ויש להשמידם כאילו לא היו, לבטל את כתב האישום ולהחזירו לעבודה.

משעול העביר את הבקשה לפרקליטת מחוז תל-אביב, עו"ד רות דוד. הוא דרש לבטל את כתב האישום ולחקור את אי-התקינות בהאזנות. לפני שהתקבלה תשובתה של דוד, קיבל משעול הצעה לסיום הפרשה: כתב האישום יימחק - בתנאי שיבחר את אחד מסעיפי האישום, יודה בו, והתיק יעבור לבית הדין למשמעת של עובדי המדינה לבירורו. זאת בנוסף לכך שיסכים לפיטוריו אבל יקבל את מלוא הזכויות.

"לא הסכמתי לזה. ביקשתי שכל ההליך יעבור לבית הדין למשמעת, וכמובן סירבתי להתפטר", אומר משעול.

חד-משמעי נוסח ברלינר

כשהגיעה תשובתה של דוד למשעול נאמר בה כי שתי פרקליטות מטעמה עיינו בצו המקורי (ולא בעותקיו המצולמים). התיקון של השופטת ברלינר, טענה דוד, הוא לתאריך 23.2.05, ולפיכך תוצרי ההאזנות הנוספות לגיטימיים ובני שימוש. אם כך השאלה היא אם ברלינר התכוונה לינואר או לפברואר, 1, או 2?

העניין התגלגל להחלטתה של השופטת בתיק, דניאלה שריזלי, שהציעה פתרון פשוט: לפנות לשופטת ברלינר בבקשה להבהרה. משעול פנה לברלינר בכתב, כפי שסוכם, צירף את צווי ההאזנה שהפרקליטות מסרה לו, וביקש מהשופטת תשובה לשאלה: מה התאריך שכתבה בכתב-ידה. משעול לא פירט בבקשתו מהי המחלוקת ביחס לתאריך, אלא רק ביקש מהשופטת לעיין בצו ולהודיע מה כתבה בכתב ידה.

בסוף ינואר 2008 ענתה ברלינר בנחרצות: "השאלה כלל לא ברורה לי. נראה לי כי התאריך נקוב בצורה ברורה וחד-משמעית שאיננה מעוררת כל סימני שאלה. האזנת הסתר הותרה על-ידי לתקופה שבין 9.1.05 ועד 23.1.05. מלכתחילה ביקשה המשטרה להאזין לתקופה המקסימלית (3 חודשים)... התרתי האזנה במשך שבועיים בלבד".

הפרקליטות קראה ונזדעקה. יום למחרת מכתבה של ברלינר, ב-30.1.08, פנתה רות דוד ישירות לשופטת ברלינר, בלי שנפתח תיק בבית המשפט, ומסרה לה הודעה. דוד ביקשה מברלינר עיון חוזר בצווים המקוריים, לצורך הבהרת התאריך. רות דוד הודיעה לברלינר כי עמדת הפרקליטות היא שמדובר בפברואר ולא בינואר.

באותו יום עצמו, בלי ידיעה ובלי נוכחות משעול ופרקליטו, וללא שנפתח תיק של הליך משפטי, הודיעה השופטת ברלינר שהיא מבטלת את החלטתה הקודמת ומבקשת להביא אליה את מסמכי כל הצווים.

כעבור 3 ימים, ב-3.2.08, מבלי לשמוע את הצדדים, נתנה ברלינר החלטה חדשה והפוכה לחלוטין: לאור עיון נוסף, הכוונה בתיקון בכתב-ידה על צו ההאזנה הוא ל-23 בפברואר ולא בינואר. במילים אחרות, ברלינר שינתה את דעתה והכשירה את האזנות הסתר.

לא מסתדר עם צווים "מעוגלים"

שני עניינים מדגישה השופטת ברלינר להנמקת המהפך: "התקופה שהותרה - עדיין עולה בקנה אחד עם החלק המילולי של הצו (שבו נאמר: אני רואה לנכון להיענות לבקשה בהגבלת התאריך) - שהרי מדובר ב-6 שבועות שהותרו, לעומת תקופה של 3 חודשים שהתבקשה".

השופטת ברלינר, בדברים אלה, ממחישה את אחד המנהגים המקובלים בתחום צווי ההאזנה. המשטרה תמיד מבקשת תקופות עגולות, דהיינו למספר קצוב של שבועות או חודשים. כך מקובל. השופטים, כשהם מקצרים את תקופות ההאזנה, נוהגים גם הם לקצר לתקופות עגולות, של שבועות שלמים או של חודשים שלמים.

הנוהג הזה יוצר חריקה במקרה של משעול: אם הצו היה עד ינואר מדובר בדיוק בשבועיים, תקופה שמסתדרת עם המקובל; עד פברואר, לעומת זאת, מדובר ב-46 ימים, שאינם 6 שבועות כפי שכתבה השופטת בהחלטתה השנייה.

וזה לא נגמר שם: בהחלטה השנייה כתבה ברלינר שלפני כתיבת ההחלטה הראשונה ראתה רק העתק צילומי של הצו, והסבירה: "בצו המקורי ניתן לראות את "העיקול" העליון של הספרה 2 (בתאריך 23.2.05) שחלק (זעיר) ממנו נעלם בצילום שהוגש לעיוני מלכתחילה. חלק זעיר זה משנה את התמונה, או ליתר דיוק את הספרה, והכוונה ל-23.2.05".

משעול דרש כי המסמך המקורי ייבחן על-ידי מומחה מז"פ. המדינה סירבה בתחילה מנימוקי תקציב, אבל לבסוף העבירה הפרקליטות את החומר למומחה מטעמה. המומחה, יאיר בן-שמש מהמז"פ המשטרתי, מסר בתחילת 2009 חוות-דעת, שבה הסביר כי ספרת החודש לא נראית לו כמו הספרה 1 באופן מושלם, ולדעתו מדובר בספרה 2. חוות-דעתו תואמת לעמדת הפרקליטות ולהחלטה השנייה של השופטת ברלינר.

ביוני 2009 העיד המומחה בבית המשפט בפני השופטת שריזלי, ונשאל אם במהלך הבדיקה עבור הפרקליטות הוא השווה בין הצו המקורי לבין צילום הצו, ואם יש בעיה של "עיקול" שנעלם בספרה 2. הוא ענה: "נשאלתי אם אני רואה תוספת בבדיקות שלי, ואני טענתי שלא מצאתי סימנים המצביעים על תוספת, לא בהיבט הגרפולוגי ולא בהיבט האופטי".

מי אישר את החקירה?

בלי קשר לשאלה איך יסתיים המשפט, לשוקי משעול יש טענות כבדות-משקל שקשה להתעלם מהן. "אני לא מבין את שיקול-הדעת של מי שהחליט בכלל על האזנות סתר ומעקב בקנה-מידה כזה אצלי", הוא אומר. "אני לא משפחת פשע אלא אדם עם עבר נקי. אם המדינה משקיעה כל-כך הרבה כסף במקרה כמו שלי, שהתוצאה היא אישום על 500 שקל ופגיעה בסודיות - אני רוצה לדעת מי עשה את שיקולי התקציב ואיך יישאר למדינה כסף לטפל בפשיעה האמיתית. מי מבקר את הדברים האלה?".

גם ביחס להאזנות הסתר מצביע משעול על התנהלות בעייתית: "היו שיחות ותמלילים שהועברו ותומללו רק שנתיים אחרי הגשת כתב האישום, וזאת אחרי שעליתי באקראי על עצם קיומם. אילו השיחות האלה היו בזמן אמת בפניי, בפני החוקרים והפרקליטות - הם היו מבינים שאין מקום לחלק העיקרי של כתב האישום.

"מפריע לי שחוקרי משטרה שהעידו הציגו בבית המשפט מצג-שווא, כאילו התמלילים היו קיימים בזמן החקירה, כאשר המתמללת המשטרתית בעצמה העידה שלא כך הדבר.

"המקרה שלי היה שנה לפני פרשת רמון, והתלוננתי הרבה לפני שפורסמה הפרשה שלו. בתיק שלי נעשו דברים יותר חמורים מאשר בפרשת רמון, אבל אף אחד - מבקר המדינה, הפרקליטות ובית המשפט - לא היה מוכן לבדוק את הטענות שלי. אם הדברים חוזרים על עצמם, זה מעיד על התנהלות רשלנית בדרגה חמורה של הנוגעים בדבר. הטענות שלי לא נבדקות כי אני לא חיים רמון ואני לא חשוב מספיק".

"ההבהרות הנחוצות ניתנו"

ומה אומרים בהנהלת בתי המשפט על כל זאת? "איננו רואים מקום להתייחס לצווים שניתנו בתיק שמצוי כרגע בדיון בבית המשפט", נמסר בתגובה. "כל ההבהרות הנחוצות ניתנו בהחלטות, המדברות בעד עצמן. בית המשפט מכריע את הדין בהכרעות דין שהוא נותן. התיק הנדון תלוי ועומד, שמיעתו טרם הסתיימה.

"כל נושא השנוי במחלוקת בין הצדדים בתיק יישקל לגופו ויוכרע במסגרת הכרעת הדין, לרבות מחלוקות בנושא היתרי האזנות הסתר. הנאשם ובאי-כוחו רשאים כידוע להעלות טענותיהם במסגרת ההליכים המקובלים, לרבות סיכומים, ואין מקומו של הדיון בטענות שהועלו מחוץ לכותלי בית המשפט, כל עוד לא הסתיים המשפט".

אני מאשים כל אדם הגון ששותק

רפי רותם, שותפו של שוקי משעול בחשיפת השחיתות, הידרדר לתהום כלכלית ונפשי

אני מאשים קודם כול את עצמי. על שאינני מחויב מספיק לעניינו של רפי רותם, קצין המודיעין של מחלקת החקירות ברשות המסים, חושף השחיתות וטיוח החקירות, שסולק לפני שבע שנים מתפקידו בלי פיצויים על 22 שנות עבודה, ומאז הידרדר לתהום כלכלית ונפשית.

אני מאשים את עצמי על חוסר האונים מול הזעם שלו, הפקסים הבוטים שהוא שולח מדי יום למבקר המדינה, ליועץ המשפטי לממשלה, לפרקליטת מחוז תל אביב רות דוד ולסגנה מנחם מזרחי, למפכ"ל ולקציני משטרה נוספים, לראשי רשות המסים - פקסים שבהם הוא מכנה אותם "מטייחים" ו"מושחתים". אני מאשים את עצמי על חוסר היכולת לעשות משהו מול החשש שמא רותם יעשה מעשה נמהר.

אני מאשים את עצמי על כך שאולי גרמתי לרותם להאמין, כמו עיתונאים אחרים שכתבו על רותם, שהתקשורת מסוגלת להגן על חושף שחיתות.

אני מאשים את מבקר המדינה הקודם אליעזר גולדברג ואת הנוכחי מיכה לינדנשטראוס על כך שלא נתנו לרותם צווי הגנה והותירו אותו לבד מול הכוחות העדיפים של רשות המסים הנוקמת; לינדנשטראוס ובכיריו שמעו את תלונות רותם וחבריו, ואפילו הכריזו בכנסת ובתקשורת שרותם הוא חושף שחיתות שראוי להגנה.

אני מאשים את ורדה סאמט, שופטת בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב, על שפסקה נגד רותם, תוך שהיא מסתמכת על "תלונות" ו"חוות דעת" שהושתלו בתיקו האישי בדיעבד, מבלי שכותבי ה"תלונות" ו"חוות הדעת" נחקרו בבית המשפט.

אני מאשים את שופטי בית הדין הארצי לעבודה נילי ארד, עמירם רבינוביץ' ויגאל פליטמן על כך שדחו את הערעור של רותם, אבל בפסיקתם לא התייחסו כלל לשאלת ה"עדים" שלא העידו.

אני מאשים את שופטי בית המשפט העליון אדמונד לוי, עדנה ארבל ועוזי פוגלמן על שגם הם דחו את רותם, אבל בפסיקתם אין חצי מילה על ה"עדים" שלא העידו.

אני מאשים את משטרת ישראל על שבמקום להעמיק ולחקור בטיוח החקירות ברשות המסים העדיפו לחקור לעומק רק את פרשת המינויים המוזמנים של שולה זקן ושל קובי בן-גור, וזאת כיוון שיש בה שמות נוצצים. אני מאשים את המשטרה על כך שרותם נעצר לאחרונה פעמיים באופן מוזר וללא עילה, כשמאחד המעצרים יצא חבול ומדמם.

אני מאשים את פרקליטות המדינה, ובעיקר את פרקליטות מחוז תל אביב, על כך ש"חיפפו" את פרשת השחיתות ביחידת החקירות, על ניסיונם להדביק לרותם תווית של אדם אלים, ועל שלושים תלונות שהוגשו נגדו בשנים האחרונות בטענות של אלימות, חבלה ברכוש ואפילו חשד לרצח, תלונות שלא הוגשו בגינן כתבי אישום והן נראות על פניהן כוזבות.

אני מאשים את עצמי על חוסר האונים מול החשש שזה ייגמר לא טוב, חשש שנובע מכך שרפי רותם בעצמו אמר: "אפילו ששחטו אותי, אני אמשיך להילחם במושחתים האלה עד טיפת דמי האחרונה".

אני מאשים כל אדם הגון ששותק.

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988