"קורבנות ההפרטה עוד יפנו נגדה; תהליך הנישול מאוד קיצוני"

תנובה, שעלתה לכותרות השבוע, היא רק דוגמה אחת לחברה שזמן קצר לאחר שהופרטה מתברר שהיא שווה פי כמה מהמחיר שבו נמכרה ■ האם משרד האוצר, שבקיא בבלימת חוקים שיעלו למדינה ביוקר, נותן יד למכור לטייקונים חברות במחירים שמזכירים מכירת חיסול?

המאבקים הפוליטיים בעד ונגד ההפרטה אינם נושא חדש. הכלכלה הישראלית עוסקת בכך כבר שלושה עשורים, והטיעונים של התומכים ושל המתנגדים ידועים. מלבד השאלה המדינית של עתיד השטחים, שאלת ההפרטה היא אולי הקונפליקט הפוליטי הבולט ביותר, והיחיד שמתבסס על נימוקים כלכליים.

השבוע נודע שמבטח שמיר, השותפה בתנובה, מעוניינת לרכוש את השליטה בחברה כולה מידי קרן אייפקס. המחיר שהציע מאיר שמיר על החלק של בעלת השליטה, 755 מיליון דולר, משקף לחברה שווי של 1.9 מיליארד דולר. אייפקס סירבה אתמול (ד') להצעה. הסיבה: המחיר נמוך מדי, ותנובה שווה יותר מ-2 מיליארד דולר.

סיפור הצלחה עסקי, ללא ספק. עד שאנחנו נזכרים שתנובה, שם שמלווה את ישראל עוד מהימים שאף אחד לא ידע מה זה "מותג" ואיך הופכים גבינה ל"גבינה עם הבית", הייתה עד לפני שנתיים וחצי חברה בבעלות הקיבוצים והמושבים. ההפרטה של תנובה, כמו כמעט כל הפרטה, הייתה מלווה בעימותים בתוך החברה, בין ההנהלה לבין גורמים ב-620 האגודות (קיבוצים ומושבים) שהיו חברות בקואופרטיב, שטענו שהמחיר שמדובר בו נמוך מדי.

תנובה נמכרה בינואר 2008 לפי שווי של 989 מיליון דולר בלבד. כשקרן אייפקס הפכה לבעלת השליטה, מבטח שמיר הייתה לשותפה בכירה, והקיבוצים והמדינה הסתפקו בהחזקות מיעוט. לא המקרה הראשון, ולא היחיד, שבו הופרטה חברה והועברה לידיים פרטיות במחיר שנמוך בהרבה מתחת לשווי הריאלי שלה.

תנובה אמנם לא ענתה להגדרה המלאה של חברה ממשלתית, אבל בבזק או בבז"ן, שהיו ממשלתיות לגמרי, התרחש תהליך דומה. בבזק ראינו רק לאחרונה אקזיט לדוגמה, שבו מכרה קבוצת אייפקס-סבן את השליטה לשאול אלוביץ' תמורת 7 מיליארד שקל. המחיר שהם שילמו למדינה ב-2005, היה 972 מיליון דולר.

איך ייתכן שמשרד האוצר, שיודע לתמרן היטב את חוק ההסדרים, לבלום חוקים כמו הגבלת שכר הבכירים והעלאה של שכר המינימום, לא מצליח לבצע סקר שוק הולם ולהוביל מכרזים שהמחיר המבוקש בהם מתאים לערך השוק של החברה המופרטת? לשאלה הזו יש כמה תשובות, ואפילו דורון כהן, יו"ר החברות הממשלתיות, עונה עליה (ראו מסגרת) מנקודת המבט של מי שאחראי על ההפרטות הללו. אבל דווקא המתנגדים לשיטה, מוצאים הסברים מעניינים לתופעה.

מחטף לילי בחוק ההסדרים

ח"כ שלי יחימוביץ', שמאבקה בטייקונים ובהפרטות זכה לכיסוי תקשורתי נרחב, לא מופתעת. "האמונה העיוורת שכל הפרטה היא טובה כבר מזמן התערערה", היא אומרת. גם אצל חסידי ההפרטה היא מוצאת הבנה כזאת: "בפועל, גם אצל מי שמחזיקים בהשקפת עולם קפיטליסטית ורוצים בתחרות שתיטיב, לכאורה, עם הצרכן, מבינים שלעתים קרובות הפרטה היא פשוט העברה של מונופול מידיים ממשלתיות לידיים פרטיות".

- אבל הם מדברים על התייעלות ועל זה שממשלה לא יודעת להפעיל גופים כאלה.

"ברגע שמפריטים תשתיות מכל סוג, או חברה ממשלתית, או שירותי רווחה, מתרחש הליך קבוע שהוא היעדר נכונות של מי שזכו במכרז להשקיע בתשתיות, כיוון שיש רצון למקסם רווחים, יש פיטורים של עובדים ממעמד הביניים והחלפתם בעובדי קבלן עניים, ובסופו של יום, גם פגיעה קשה בצרכן, שמקבל פחות במחיר יותר גבוה".

- וכאן אנחנו רואים שוב שלא רק שפוגעים בצרכן ובעובדים, אלא שגם מבחינה כלכלית ההישג מוטל בספק. עשו כאן עבודה גרועה?

"זו עבודה לא רק גרועה אלא גם רשלנית. בחוק ההסדרים החדש יש לך גם הפרטת קווים בתחבורה הציבורית, הפרטת הדואר, וגם תיאגוד בתי החולים. עצם העובדה שהם מובאים להצבעה בן-לילה, בתוך חוק ההסדרים, מעוררת חלחלה. מדובר בשינוים מבניים מאוד משמעותיים במשק, שראויים לכבוד ולתשומת לב יותר מאשר מחטף בחוק ההסדרים".

יחימוביץ' לא רואה באופק תהליך של הסקת מסקנות. "אני חושבת שאנחנו עומדים בתהליך דומה גם בחברת החשמל, ואני חושבת שאנחנו רואים באפשרות שניתנה להקים תחנות כוח לחברות פרטיות, שיש רק חברה אחת שמצליחה לעמוד בזה עד כה, וזו חברה-בת של החברה לישראל, שנאבקת נגד כניסה של כל גורם נוסף".

המסקנה של יחימוביץ' מהתוצאות החברתיות והכלכליות של ההפרטות שראינו, בעיקר בעשור האחרון, כולל אלה המתוכננות בהקמה פרטית של תחנת כוח חשמלית ושל חברת הדואר, היא ש"כל הפרטה צריכה להיבחן בשבע עיניים. אין צורך לקיים את המרוץ הזה כאילו היה מדובר בתורה מסיני".

פרופ' דני גוטוויין, היסטוריון חברתי מאוניברסיטת חיפה, לא מבין את ההיתפסות שלנו לשאלת השווי. לדעתו, מצדדי ההפרטה לא באמת עוסקים בהפקה של הכנסה הוגנת למדינה ממכירת החברות הממשלתיות. "המדינה מוכנה להפריט בכל מחיר, כאשר מבחינתם המחיר האמיתי, התמורה האמיתית, היא הרצון להעביר עוד כוח לשוק".

- גם בהפסד?

"אין פה בכלל שאלה של מחיר. יותר חשוב שיולי עופר ישלוט במחצבים מים המלח, מהמחיר שהוא שילם. הבחירה בגישת ההפרטות היא פוליטית. זו החלטה שלטונית שמעוניינת להעביר את הכוח לגורמים פרטיים. המבחן של ההפרטה עבור אלה שמובילים אותה הוא פוליטי ולא כלכלי. מבחינתם ההישג הושג באותו רגע שהם פירקו את המדינה מעוד אחד מנכסיה והגדילו את השליטה של השוק. זה הדיל. הם עושים את זה לעתים כשאתה משתומם על המחיר הנמוך, ולעתים הם מקבלים מחיר שוק שמסתבר כמגוחך".

לגבי המקרה של תנובה, שבו מעורבים גורמים שהיו מזוהים, לפחות לכאורה, עם השמאל הישראלי, שהיה גם סוציאליסטי ודגל בבעלות המדינה על חלק מסוים מהפעילות הכלכלית, לגוטוויין יש פרשנות עוד יותר מעניינת. "תנובה הייתה שייכת לקיבוצים ולמושבים והיה פייט על תנובה", הוא אומר.

גוטוויין מזכיר שמי שהיה מעורב בתהליך המכירה לפני שנתיים וחצי לא שומע את הטענות האלה לראשונה. "הטענות שתנובה נמכרת במחיר מגוחך נשמעו. אלה לא דברים שמתגלים רק עכשיו. כשמסתכלים על אלמנטים כמו נדל"ן והתפתחות שוק החלב, היה ברור שיש פה מחיר נמוך ולא כדאי".

- אז למה אנשים בתנועת המושבים ובתנועת הקיבוצים כל-כך חתרו לזה?

"אתה יכול להגיד שהם לא היו רציניים וכו', אבל התשובה היא אחרת. זה חלק מתהליך ההפרטה של הקיבוץ. מאחר שהתנועה הקיבוצית מצויה בפייט ענק על הפרטתה, אז ברגע שאתה ביטלת את תנובה, ניתקת את אחת המשענות של הקולקטיביסטיות הגדולות של התנועה הקיבוצית. הרבה יותר קל להפריט את התנועה הקיבוצית כשאין לה מין חישוק כמו תנובה. לכן השיקול שפעל לא היה של מקסום רווח אלא של השגת היעד הפוליטי".

"תהליך נישול קיצוני"

פרופ' גוטוויין מתרשם שההפרטה אינה רק הבייבי של ראש הממשלה, שהוביל לא מעט מההפרטות בעבר. "השמאל הישראלי הוא ניאו-ליברלי. הוא הצטרף למהפכת ההפרטה כבר בשנות ה-80. הוא נשאר שמאל רק בתחום של השלום. בתחום החברתי - מרביתו, למעט האפיזודה של עמיר פרץ - השמאל לא היה קיים".

הוא מזכיר שהשמאל היה מעורב ב"מגה-הפרטות של מערכות השירותים. ממשלת רבין השנייה הפריטה את מערכת הבריאות, הפריטה חלק ניכר משוק התקשורת, או לפחות התחילה את התהליכים, ואפילו תרמה להפרטה במערכת החינוך, כשאמנון רובינשטיין, הארכי-הגמון הזה של ההפרטה, ישב בממשלה ההיא על הטיקט של מרצ".

מצד שני, העובדה שמתנגדי ההפרטות הם מיעוט אפילו בקרב אנשי מפלגת העבודה, לא נראית לגוטוויין סיבה להרגיש בצד המפסיד. "אני פחות פסימי. ההפרטה היא תבנית יחסי הכוח של ישראל ב-30 השנים האחרונות. היא מעצבת את החברה, את הכלכלה, את התרבות, יו ניים איט. מה שמהפכת ההפרטה עושה הוא עיצוב מחדש של המשחק החברתי והפוליטי. ההפרטה של הנכסים המשקיים והעסקיים בונה כאן את אוליגרכיית ההון. גם הצעקה שקמה עכשיו נגד הריכוזיות, אין לה כל זיקה לנושא המהותי של ההפרטה, כי גם אם יפתחו את התדרים שעכשיו מרוכזים ויכניסו ל-pool עוד כמה טייקונים, כדי שזה יהיה יותר מבוזר, זה בסך הכל הגדלה של מספר הנהנים, אבל ברור שמדובר במעטים. ככה שדיון בריכוזיות הוא די שולי".

- ועוד לא שמעתי למה אתה "לא פסימי".

"אני מאמין שהקורבנות של ההפרטה, בעיקר בשוק העבודה, עשויים לשמש בסיס לגורם פוליטי שיפעל נגדה. תהליך הנישול הוא כל כך קיצוני, שחייבת לבוא לו תגובת נגד".

מה שכן מטריד, הוא ההשפעה הגוברת של ההון גם על מערכות אחרות. גוטוויין: "כל המערכת הפוליטית בצורות גלויות או סמויות נתונה יותר ויותר להשפעות של ההון, כי ככל שההון מפריט לידיו יותר ויותר פונקציות, יש לו יותר רצון לשלוט גם ברגולציה שלהן".

דוגמה נוספת, לפי גוטוויין לתהליך הזה, היא מערכת המשפט. "המאבק הגדול בפרקליטות המדינה הוא עוד ביטוי לזה. הם לא רוצים את הפרקליטות, אלא את עורכי הדין שמייצגים אותם, את ההון. יכולת לראות את זה גם במינויי השופטים, של חנן מלצר לפני שנתיים, ושל יורם דנציגר, שותפו של דורי קלגסבלד, לפני חודש".

- אתה רואה בזה ביטוי של תרבות ההפרטה?

"יש לחץ מתמיד על המערכת: מינוי של שופטים מהסקטור הפרטי, יועץ משפטי מהסקטור הפרטי, מינויים במשרד האוצר שמגיעים משם. שים לב איך בוגרי האוצר נספגים למערכת הפרטית והופכים להיות ניר גלעד (שהיה החשב הכללי בתקופת ההפרטה של החברה לישראל ומכירתה למשפחת עופר, ומונה ב-2007 למנכ"ל החברה לישראל, ע.ב.). עכשיו ההפרטה עלתה שלב. אנשי העסקים הם בעצם אלה שמופיע בתור הרגולטורים ובתור מעצבי המדיניות הכלכלית. זו ההשתקפות של המהפכה שמתחוללת כאן".

מיקור חוץ מסוכן

פרופ' דפנה ברק-ארז, מהפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב מומחית למשפט ציבורי ומחברת הספר "האחריות החוזית של רשויות המינהל", שטיפל בפעילויות העסקיות של רשויות ציבוריות, מודה שהמחיר שבו מופרטות חברות בישראל אינו משקף את השווי הריאלי.

"כמשפטנית איני רוצה להתייחס במפורט לפן הכלכלי המובהק של ההפרטה, אם כי אני מסכימה שכיום מקובל לסבור שלא כל ההפרטות מקסמו את התועלת הכלכלית שלהן".

- ובכל זאת, למה זה קורה, להערכתך?

"אפשר לחשוב על מכלול של גורמים שמביאים למחירים נמוכים מדי בחלק מן ההפרטות. קודם כל, צריך לזכור מבחינת מי שמופקד על ההפרטה יש הטיה, לפעמים לא מודעת, לטובת הצלחה במכירת הנכס, מה שיכול לעודד מכירה במחיר נמוך. בכל מקרה, ומבלי להתייחס לאף פרשה ספציפית, חשוב לשמור על מסגרת תחרותית במכירת נכסים - על מנת למנוע הטיה הנובעת מהעדפת מקורבים. במודע או שלא במודע".

לברק-ארז חשוב יותר להדגיש דווקא היבטים אחרים של ההפרטה. לא זאת שמתבטאת במכירת נכסים, אלא זו שנעשית במתכונת של "מיקור חוץ", כלומר, על-ידי מתן שירותים לציבור על-ידי גורמים פרטיים, בניית תשתיות באמצעות גורמים פרטיים וכדומה.

"ההפרטות האלה מעוררות לא רק שאלות כלכליות, אלא משליכות גם על שוויון חברתי, איכות השירות לציבור וזכויות אדם. כאן החשש הוא שלא תמיד ההפרטות מתבצעות באופן שמבטיח את זכויות הציבור - ולא בהיבט הכלכלי דווקא".

כמו יחימוביץ', ברק-ארז לא מציעה להתנגד לכל הפרטה, אבל מדגישה מה לדעתה חייב להישאר בידיים ציבוריות. "כשם שאין מקום לתמיכה עיוורת בהפרטה, אין מקום גם להתנגדות דוגמטית להפרטה. יש נכסים שראוי להפריט ויש סוגי שירותים שאסור להפריט. לגבי המחירים שהושגו במכרזים - חשוב כמובן גם להיזהר מחוכמה שלאחר מעשה".

"החלק הגדול מיצירת הערך בתנובה הגיע ביושר"

"פרופ' צבי זוסמן ז"ל נהג לומר שהממשלה צריכה להפריט כי הממשלה לא יודעת לנהל עסקים. אבל איך הממשלה מסוגלת להפריט בצורה טובה אם היא לא יודעת לעשות עסקים והפרטה היא מהלך עסקי ממדרגה ראשונה?", אומר מנהל רשות החברות הממשלתיות, דורון כהן, בהומור.

כהן מכהן פחות משנה בתפקיד "המפריט הלאומי". הוא ממהר להבהיר, מעבר לבדיחה, ש"כמנהל הרשות, אני לא מקבל את האמירה של זוסמן, שכן כשליח ציבור, אני חייב לעשות את המיטב להביא את התמורה המרבית למדינה כפי שהייתי עושה בשוק הפרטי".

כהן, תומך נלהב בהפרטות, מסביר מדוע הפרטות הן לעתים טובות גם במקרים שבהם המדינה מקבלת "נזיר עדשים" לכאורה: "להפרטה ולהצפת הערך של חברה יש תרומה ניכרת למשק, לעתים גבוהה בהרבה לעומת התרומה הכספית הישירה לממשלה. לעתים אתה עושה במודע דבר שאינו אופטימלי, פשרה של ממש, אבל זה עדיף. אתה עושה את זה מתוך מודעות שבסופו של התהליך המשק ירוויח".

לגבי הטענות על מכירת חיסול של נכסי המדינה, כהן מבקש להזכיר נשכחות. "אנחנו כבר לא בשנות ה-80, שבהן המדינה והסוכנות היהודית מכרו נכסים וחברות בפחות מהשווי העוגן של הכנסים. הם פשוט מכרו מתחת לתג המחיר. אז היה מדובר בעיקר בנדל''ן ולא היה צורך לתמחר ערך של הפעילות העסקית עצמה".

לדברי כהן, ההווה משקף מציאות טובה יותר. "היום אנו מספיק מקצועיים ויודעים להבטיח שקטסטרופה כזו לא תקרה שוב. בכל זאת, אין ספק כי תהליכי ההפרטה הם כה מורכבים, שיש למורכבות הזו ביטוי במחיר הסופי".

על השאלה אם חברה ממשלתית לעולם לא תהיה יעילה ורווחית כמו חברה פרטית, כהן משיב בשלילה חד-משמעית. "לעתים קרובות הרוכשים הם ממונפים מאוד, בעיקר ה'טייקונים' שקונים. זה מחייב אותם לבצע בחברה תהליכי התייעלות, כגון קיצוץ בהוצאות מיותרות או בפעילויות לא יעילות, תהליכים שהממשלה לא יכולה לחלום עליהם אפילו. התהליכים הללו מסבירים מדוע תהליכי הפרטה מושמצים כל-כך על-ידי הציבור, הם מאוד הגיוניים בעולם העסקים. זו התייעלות ביושר".

לפי השקפתו של כהן, "החתירה הכל-כך נחושה לרווח, לתת תשואה להון, אשר לא קיימת בממשלה, היא הסיבה להצפת הערך של החברה, והיא זו שמסבירה בסופו של יום את הפער שנוצר מאוחר יותר בין השווי שבו המדינה מוכרת לשווי החברה אחרי המכירה".

לכתוב ספר על אייפקס

"פתאום הערך צף", מציג כהן את ההיגיון האולטימטיבי העומד מאחורי הפרטה. לדבריו, זה בדיוק מה שקרה בתנובה: "צריכים להסתכל ביושר על מה שעשתה אייפקס בתנובה. הם הפכו כל אבן שם, שווה לכתוב על זה ספר.

"תנובה הייתה בבעלות המגדלים. הם היו גם הבעלים וגם העובדים. כל הפעילות הייתה לטובת ספקי החלב ולא לטובת בעלי המניות. אחרי ההפרטה ההסתכלות התחילה להיות על רווח ולא על התהליך. אייפקס מוטת שורה תחתונה. המקרה הזה הוא הקיצוני ביותר, כי אייפקס הוא גוף פיננסי גרידא".

כהן נחרץ מאוד כשהוא קובע שבתנובה "נעשתה עבודה רצינית ביותר ואסור להתעלם ממנה. החלק הגדול מיצירת הערך בתנובה הגיע ביושר".

- אבל ישנן חברות ממשלתיות שמרוויחות ויעילות, כמו התעשייה האווירית שאתה מבקש להפריט.

"התעשייה האווירית הייתה יכולה להרוויח הרבה יותר. היא לא באופטימליות. אם היא הייתה פרטית היא הייתה באופטימום".

כהן גם טוען כי התעשייה האווירית "לעולם לא תגיע לדרגות החופש בניהול אליה זוכות חברה פרטית. התעשייה האווירית הייתה יכולה מזמן לרכוש חברות בנות בחו"ל, אך הממשלה מאיימת כל הזמן לסרבל, כמו שקרה עם כי"ל".

חוץ מזה, אומר כהן, "גם חברות יעילות ורווחיות מבצעות תרגילים חשבונאים על מנת להסתיר את הרווח, כגון הפרשות יתר או יצירת קרנות סמויות. מדוע? כי המנהלים לא רוצים לחלק דיבידנד לבעלים האמיתיים, המדינה, מתוך רצון לשמור על הביטחון התעסוקתי של העובדים ומתוך רצון שהכסף יהיה בשליטתם ולא יהיו בעיות תזרים".

מייבשים, מוכרים בזול, מרוויחים כהוגן

לאיציק יהודה, יו"ר ועד העובדים של תעש, יש מינוח משודרג למה שמכונה שיטת השקשוקה - "תעשוקה" - מין משחק מילים שכזה בין תעש לעושק. לדבריו, הפרטה של חברות ממשלתיות נעשית בשיטתיות, והוא מונה עבורנו שלב שלב:

"קודם מייבשים את החברה, כדי שאף אחד לא ירצה לרכוש. אחר כך נוקבים בתג מחיר נמוך מאוד, מכינים את ההון והשלטון, ומוכרים בפרוטות. המדינה טוענת מיד שהיא עשתה עסקה מעולה, והרוכש מזיל דמעות תנין על שרכש ביוקר ועשה חסד עם המדינה למען העם. זמן קצר לאחר מכן הוא מוביל 'תוכנית התייעלות' ופיטורים, אחר כך המדינה משפרת רטרואקטיבית את תנאי העסקה על-ידי ביצוע הזמנות מוגברות, ולפתע תוך שנה-שנתיים החברה המופרטת שווה פי עשרה. הרוכש מנפיק מניות במחירים מופקעים, והאזרח בבית שואל את עצמו: מי האידיוט שמכר את החברה בזול".

ליהודה בטן מלאה בעניין ההפרטות, ויש לו סיבה טובה. "מכרנו לפני מספר שנים את מפעל מגן לאיש העסקים סמי קצב, איש נפלא וציוני טוב, שעשה את עסקת חייו. המפעל נמכר תמורת 2.6 מיליון דולר, שמתוכם 1.6 מיליון דולר הוקצו לטובת זכויות העובדים, כך שהמדינה ראתה בסוף 1 מיליון דולר בסך הכל. כל זה קרה בזמן שצבר ההזמנות הניב מעל 30 מיליון דולר, והמלאי הקיים במפעל עמד על 10 מיליון דולר. אותו סמי קצב קיבל על מגש של כסף את רובי התבור כדי שיוכל למכור אותם בכל העולם, אחרי שנים שאנחנו עמלנו על הפיתוח שלהם", הוא מספר, כמעט מתפוצץ מזעם. יהודה מזכיר כי מפעל עשות אשקלון של תעש כמעט עבר תסריט דומה, אולם אז התערב מבקר המדינה וביטל את העסקה.

יהודה רואה דמיון רב בין מנהל רשות החברות לשעבר, אייל גבאי (כיום מנכ"ל משרד רה"מ), לבין המנהל הנוכחי של הרשות, דורון כהן. בניגוד לאודי ניסן, קודמו של כהן שהוביל יחד עם העובדים מתווה של הנפקת 49% מהמניות כשלב מקדים, כהן דרש הפרטה מיידית ללא שלבי ביניים. "יש כבר תוכניות לבניית 22 אלף יחידות דיור על הקרקעות של תעש ברמת השרון, ואנחנו כבר הסכמנו לעבור אל הנגב בשנת 2020. מה עוד רוצים מאיתנו? מתווכחים איתנו על 300 מיליון שקל, כשהדרישה היחידה שלנו היא לעבוד בכבוד ולפרוש בכבוד. יש מספר לא מבוטל של עובדים עייפים בתעש שרוצים לפרוש, אבל צריך בשביל זה כסף".

השיחה עם יהודה מתקיימת בדיוק כשמשמרת שנייה מתחילה במפעלים. הוא מספר שתעש היא לא מה שהייתה פעם, היום מייצרים שם פצצות חכמות ומערכות טילים מתמקדות. ולמרות זאת, יש גם מי שצריך לעבוד עם החומרים הכימיים הפחות זוהרים, עם חומרי הנפץ, וכל מה שצריך כדי לספק את צורכי המערכת. "אנחנו לא שוויץ, אנו מדינה מוקפת אויבים, ואני ממליץ לכל פקידי האוצר לזכור את זה. שיבואו לפה יום אחד ויראו איך אנחנו עובדים פה. תשתית ביטחונית בעלת חשיבות אסטרטגית צריכה להישאר בידי המדינה. עומדים להפקיר נכסים חשובים תוך התעלמות מהיבטים ביטחוניים, מוסריים וגם אנושיים".

- אבל אתה ויתרת כבר, לא? אתה וההסתדרות הסכמתם להפרטה, ועכשיו זו שאלה של מחיר.

"לשוק הפרטי יש רק אלוהים אחד, וזה הרווח. את זה הבנתי מזמן, מה לעשות. אידיאולוגית אני מתנגד להפרטה ואמשיך להתנגד לה, אבל האוצר הביא אותנו לזה בכוח. אין לנו כסף לשלם אפילו לגמלאים. שר הביטחון יודע שאסור להפריט, הרמטכ"ל אומר שאסור להפריט, ובכל זאת אנחנו הולכים במסלול ידוע מראש".