עוד ניצחון כזה

באחד מפרקי הסדרה "הבית הלבן" השווה יועצו של הנשיא, סאם סיבורן, את חרושת השמועות העוברות במעגלים הפוליטיים בוושינגטון לשכבת בטון עבה. ברגע שזו מתקשה, אין שום אפשרות לשנות את הדעה הציבורית הרווחת.

העיקרון הזה נכון גם בישראל, ביחס לאופן שבו תופסת דעת הקהל - פעמים רבות בעידודה של המערכת הפוליטית - את המשמעויות של פסיקת בתי המשפט.

לא בכדי ייסד נשיא בית המשפט העליון בעבר, אהרן ברק, נוהג שלפיו בצמוד לפסק דין עקרוני - וסביר להניח שגם עב-כרס - של בית המשפט העליון, מעבירה במקביל דוברת בתי המשפט לעיתונאים גם תקציר של הפסיקה.

האופן שבו מעבירים הכתבים את דיווחיהם המיידיים ברדיו ובאינטרנט על תוצאות פסק הדין משפיע על התגובות שחברי הכנסת ממהרים לפרסם - ועל דברי הפרשנות המושמעים כעבור דקות אחדות. התפיסה הציבורית אודות פסק הדין הופכת לבטון, ואין עוד כל חשיבות למה שבאמת נאמר בשיפולי מאות עמודיו של פסק הדין.

ביום שלישי השבוע פרסם בית משפט השלום בירושלים את הכרעת דינו בפרשת המינויים הפוליטיים של צחי הנגבי במשרד לאיכות הסביבה. פסק הדין מחזיק למעלה מ-1,000 עמודים; התקציר לבדו, שאמור היה להקל על חייהם של העיתונאים, מחזיק 70 עמודים.

אין פלא, אפוא, שהתקשורת לא הצליחה לתווך כראוי את מורכבותו של פסק הדין, ועוד יותר מכך - את השלכותיו המשפטיות והפוליטיות. במרדף הבלתי פוסק אחר מנצחים ומנוצחים, אי-אפשר היה להתגבר על הפיתוי להכתיר את הנגבי כווינר - ואת הפרקליטות כלוזרית הגדולה.

אבל רגע, האם המאבק המשפטי בשחיתות השלטונית אכן ספג מכה אנושה? האם הפרקליטות, אפילו אם הפסידה בקרב נגד הנגבי (מה שעדיין מוטל בספק), לא ניצחה במערכה, בכך שהרוויחה קביעה שיפוטית שמינויים פוליטיים מהווים עבירה פלילית? האם גם הנגבי עצמו לא עשוי לשלם את המחיר בסופו של דבר, הן משפטית - בשל הרשעתו בעדות שקר, והן ציבורית - בשל הקלון שככל הנראה יוטבע במעשיו?

מי שממהר לשרטט נרטיב סיפורי, דרמטי, תוך התעלמות מהפרטים, מוצא את עצמו נדהם נוכח הטוויסט הבלתי צפוי בפרק הבא של העלילה. הנגבי חגג באיפוק את ניצחונו, מול המצלמות והמיקרופונים, וחברי הכנסת עלו בזה אחר זה לברך אותו מעל גלי האתר, אבל בשלב גזר הדין כולם עשויים לגלות כי הצהלה היתה מוקדמת.

אותו לקח, אגב, חל גם בעניינו של איש העסקים דוד אפל, שנשלח השבוע ל-3.5 שנות מאסר בפועל בעקבות הרשעתו בפרשת שוחד לנבחרי ציבור ולבכירים במינהל מקרקעי ישראל.

יותר מקו אחד מחבר בין פרשת הנגבי לפרשת אפל - ולא רק מעצם העובדה שמשפטיהם רחוקים מלהיות הפעם הראשונה שבה הם נתקלים עם החוק.

גם לפרקליטות כדאי לזכור כי הרשעתו של אפל והרשעתו החלקית של הנגבי, על כל הסמליות הגלומה בהן, הן בסך-הכול פרק נוסף בטלנובלה האינסופית של המאבק בשחיתות, הנוטה לעתים לשידור מחזורי.

ההרשעות הללו לא ייבשו את ביצת השחיתות כבמטה קסם. התמקדות במסלול הפלילי שקולה לניסיון לייבש את הביצה בכפית, טיפה אחר טיפה.

 22 איור: טל אביב