השחורים החדשים

בראיון לכתבת השער שקיבל לא מזמן במגזין ה"רולינג סטון", העיד ג'יי זי כי "זה מאוד לא מובן מאליו שבגילי אני עדיין מסוגל להתמודד מול המעמד של ל'יל ווין". לעומת זרמים אחרים בתולדות המוזיקה הפופולרית, חילופי דורות הם אכן עניין משונה בהיפ-הופ. מצד אחד, כמיטב המסורת השחורה, הצעירים אף פעם אינם מורדים מילולית בוותיקים, מנאצים אותם או מזלזלים בהם. מוזיקאים שחורים חדשנים וחלוציים, מימי ראשית הבלוז והג'ז ועד ימינו, מכבדים את המסורת וההמשכיות, יותר מאשר בועטים בהן במוחצנות כפי שנהוג אצל עמיתיהם בהירי העור.

אבל אמני היפ-הופ ותיקים ומתבגרים סבלו, לפחות ב-20 השנים הראשונות של הסגנון, מהידרדרות מובהקת גם ביכולותיהם היצירתיות וגם בהצלחה המסחרית של עבודותיהם. מהבחינה הזאת המכירות החזקות של אלבומו החדש-אך-חלש של אמינם הן שינוי משמעותי. ומשמעותיים עוד יותר ההישגים האמנותיים באלבומים החדשים של הרוטס ושל ביג בוי, מוזיקאים שמנהלים כמעט 20 שנה קריירות מהבולטות והמצטיינות ביותר במוזיקה השחורה העכשווית.

אלו חדשות נפלאות. לא רק משום שתמיד מרתק לשמוע חומרים חדשים שלהם, אלא בעיקר מפני שנדמה שאלבומים האלו גם מייצרים להיפ-הופ שנה חזקה והווה מלבב, אבל גם יכולים לסייע ולבנות גשר מעל הביצה הטובענית שהפילה בעבר כה רבים מהראפרים המתבגרים, שהתקשו לייצב קריירה מצליחה לאורך יותר משני עשורים.

עמוס בתהיות ובמועקות

הרוטס יצרו את אלבום האולפן התשיעי שלהם במהלך שנה שבה הם מכהנים כלהקת הבית בתוכנית הלילה של ג'ימי פאלון. האמת היא שלא ניכרים בו עקבות מאוד מובהקים של העשייה הטלוויזיונית האינטנסיבית. כמו תמיד הם מארחים שלל אמנים באולפן, והדגימה המפתיעה הנוכחית שייכת לג'ואנה ניוסאם שתגיע להופעות בארץ בסתיו הקרוב.

אבל זה בעיקר אלבום שמתנהג כשלם הגדול מסכום חלקיו. הרוטס תמיד מתקשים ליפול אמנותית, ונעים לגלות שגם משרת משמרת הלילה הקבועה שלהם לא הנמיכה במאום את רף התקן הרגיל.

זה אלבום הרבה פחות קודר מקודמו מלפני שנתיים, שדן בעיקר בחרדות ובמצוקות בתוך הקהילה האפרו-אמריקנית. אבל גם החדש אינו אלבום עולץ שחוגג את עידן אובמה, והוא ממשיך, כרגיל אצלם, להיות עמוס בתהיות ובמועקות. אבל יש בו משהו מאוד ג'זי בתחושה, בהשוואה לאלבומיהם האחרונים, עם רמת ביצוע שלטעמי גבוהה בכמה דרגות מרמת הכתיבה. גם כך, הוא כולל רצף עילאי של שלושה שירים, שנפתח ב"Dear God 2", טיפול מחודש בקטע ישן שלהם, שיר על משבר אמונה עם שאלות נוקבות שהדובר מעלה בו כלפי אלוהיו וכלפי עצמו, שכולל הפעם נציגים מהרכב העילית של הפולק האלטרנטיבי "מונסטרס אוף פולק".

המעבר בעקבותיו ל"Radio daze" ו"Now or never" מייצר את תריסר הדקות המוקלטות הכי מופלאות של הרוטס. הישג נהדר באלבום שגם כשהוא מעט נחלש מאוחר יותר, עדיין עשיר ומעמיק ומתגמל. הוא מאשש את מעמדם של הרוטס כהרכב החי הטוב בתולדות ההיפ-הופ, אם לא הלהקה הטובה ביותר של אמריקה בכללה, לפחות באלף הנוכחי.

מנות עמוסות של פאן

תחושות החיפוש הרוחני, הערעור וההרהור הקיומיים שכה מאפיינות את הרצינות של הרוטס, נוכחות רק בקמצנות באלבום הסולו הראשון של אנטואן אנדרה פאטון, מחצית מהצמד המובחר אאוטקאסט, המתכנה "ביג בוי". כאן אנחנו מקבלים דווקא מנות עמוסות במיוחד של פאן. האלבום שזוכה בביקורות בחו"ל לשלל ציונים מעולים, הוא לכאורה כבר סולו שני, משום שב-2003 אאוטקאסט החליטו להוציא אלבום כפול שעל כל אחד מחצאיו חתום חבר אחר. אנדרה 3000, שותפו של ביג בוי בלהקה האם, מתארח גם כאן, לצד שלל עמיתים כמו ג'אמי פוקס וג'ורג' קלינטון וכמו ג'אנל מוניי, שמשהו אצל ביג בוי דומה בהתכוונות לאלבומה החדש שכולו סחרחרת סגנונית מרהיבה ומתישה במיוחד.

התקליט, ששמו מורכב משני כינויי חיבה, טוב בהרבה מהפרויקט הקבוצתי האחרון של אאוטקאסט מ-2007, והחדשות המצוינות הן שהצמד לגמרי מחויב לעבודה המשותפת ושאלבומם הבא כבר בדרך. אבל ביג בוי, שעסק בהקלטות הבכורה הרשמית הזו לאורך שנים וכבר שחרר שירים ממנה החל מ-2007, מציג כאן מפגן יכולות אדיר, לפחות כמפיק וכראפר. ברצועה כמו "Shutterbugg" הוא נשמע בו-זמנית הן כמחווה לאולד סקול של ההיפ-הופ מראשית שנות ה-80 והן כהפקה עתידנית. "Tangerine" הוא פסיכדליית היפ-הופ אדירה נוסח אאוטקאסט, ולאורך כל האלבום ביג בוי משחזר היפ-הופ ופאנק שנות שמונימיים כשל קרטיס בלואו וקמיאו, תוך שההפקות יצירתיות, מתפרעות, ותוססות מעסיס שכמותו נשמע לאחרונה בהיפ-הופ אולי רק באלבום של בת חסותם של אאוקאסט, מוניי.

"You Ain't No DJ" שמארח את הראפר הצעיר ילאוולף, נהנה מטקסט ומעיבוד שלוקחים את הג'ונגל האפריקני אל גלקסיות רחוקות, היפ-הופ עתידני מהחלל החיצון. האלבום של ביג בוי מרהיב, מבריק, משעשע ואף מתעתע. נדמה לי שחלק מההשתפכויות יוצאות הדופן שעורר אצל המבקרים נובע פחות מהשפע שלו, ויותר מבצורות יצירתיות של אחרים. וכמו במקרה הרוטס, אני חושש שיותר משיש כאן שירים שיישארו לשנים ארוכות, מצטיינות פה בעיקר רמות כה גבוהות של נגינה והפקה ורעיונאות, עד שהסיפוק העצום לאוזניים ברמה המיידית מעט מטשטש את החשש שמא לטווח ארוך אין בשני האלבומים די חומרי גלם שיחלחלו לאורך זמן גם לנפש ולקרביים.

ומצד שני, ייתכן שדווקא משום היותם עבודות כה עמוסות ומאתגרות, נדרש להן זמן עיכול ארוך יותר מהמקובל, ואני הוא החוטא בספקות פשוט משום שלא הספקתי עדיין להפנים את מלוא תכולתם. כך או כך, כמה מהרגעים הכי טובים בפופ השנה הנוכחית נמצאים באלבומים האלה, שמהווים כתובות האזנה מומלצות לא רק לשוחרי היפ-הופ.

שימו לב במיוחד לשירים:

Big Boi: "Tangerine"

The Roots: "Dear God 2"