המוח ברח לאקדמאים

השבוע פורסם ב"מעריב" סיפור על מרצה לפילוסופיה באוניברסיטה העברית, שהודח מתפקידו בגלל שדעותיו ימניות. לפי עדויות של סטודנטים ומרצים שצוטטו בכתבה, ד"ר רן ברץ היה מרצה אהוב ונערץ, סיים דוקטורט בהצטיינות וקיבל את המקום הראשון בסקרי משוב הסטודנטים, ולמרות זאת הוחלט להחליפו.

האוניברסיטה כמובן מסרה בתגובה כי חברי הסגל האקדמי שלה נבחרים רק על-פי מצוינות אקדמית, אבל עם יד על הלב, גם אם זה נכון - האם מישהו מתקשה להאמין שדבר כזה יכול להתרחש במציאות הנוכחית?

אני, לצערי, ממש לא מתקשה להאמין. האקדמיה הישראלית היא סוג של נשמה תאומה של התקשורת הישראלית: במקום להוות במה אמיתית למגוון דעות, במקרים רבים היא הפכה לאוהדת מוגזמת של קצה אחד ובוחלת בקצה אחר. מי שמשמיץ את המדינה מעל כל במה אפשרית - הוא נאור. אם הוא קיצוני בטירוף, הוא נחשב לאינטליגנטי בטירוף.

הקיצוניים של צד אחד הם פנאטיים, ואילו הקיצוניים של הצד האחר נקראים "פעילי שמאל", ואפשר לקבל אותם בהבנה גם כשהם מרססים כתובות נאצה על קירות בשטח גטו ורשה או משתתפים בפעולות עוינות נגד ישראל. אבל מי שמביע דעות לאומניות, או חלילה פטריוטיות? הוא נתפס כסובל ממחסור חריף באיי.קיו, ואין הרבה חשק להקשיב לו.

מתי איבדו חלק ניכר מאנשי האקדמיה את הסובלנות שלהם או את היכולת לבחון דברים במידתיות? קשה קצת לשים את האצבע על אותה נקודה בציר הזמן שבה זה קרה, אבל ברור למדי שאת נקודת האל-חזור המסוכנת הזאת כבר עברנו מזמן.

בריחת המוחות, אולי, היא של אלה שכבר לא רואים דבר פרט לדעה הקיצונית שלהם, שנותנת משום מה לגיטימציה לכרות את הענף שעליו הם יושבים, לירוק לבאר שממנה הם שותים, לגרום לנזק מתמשך למדינה שבה הם חיים, לבטל דעות מנוגדות לשלהם ולהרגיש מה זה נאורים, שחבל על הזמן.

בשבועות האחרונים עלתה גם בכנסת הסוגיה של בכירי אקדמיה שלקחו את הפעילות הקיצונית לדרגות חדשות. לא ניתן להכליל ולומר שכל האקדמיה מתנהגת כך, כמובן, אבל השאלה היא מהו ה"טרנד". וכרגע ה"טרנד" הוא לנצל את מעמדך ואת הבמה שניתנת לך כאיש אקדמיה כדי לספר לעולם איזו מדינה איומה היא ישראל - ולקרוא להחרים אותה. הדוגמאות הולכות ומתרבות, עד כדי כך שקמו עמותות שעוקבות אחרי המקרים ומדווחות עליהם, ובואו נאמר שלא משעמם להן (ראו לינק למטה).

דווקא מאנשי אקדמיה הציפייה היא שיהיו אחראים יותר, אבל בקרב לא מעטים מהם נראה שאבדה היכולת לביקורת עצמית, או היכולת להביט במראה ולשאול אם קצת איבדת כיוון, ולהיות מסוגל לענות את האמת.

הנה דוגמה לכנס שהתקיים השבוע ומדווח עליו באתר של מוניטור האקדמיה הישראלית: הכותרת שלו היא מאבק משותף נגד ישראל, והוא יציג אנשי אקדמיה יהודים וערבים, אבל ממבט מהיר על רשימת הדוברים, לא כל-כך ברור בשביל מה בעצם צריך כנס אם כל המשתתפים בו יאמרו את אותו הדבר.

לא יודעת מה אתכם, אבל בעיניי שימוש בסיסמאות צרות בלי להראות את התמונה כולה, וגרימת נזק בלי להבין שזה מה שאתה עושה, הם לא בדיוק סימן לבינה. האג'נדה של הכנס היא להפסיק את הגזענות נגד הפלסטינים, להפסיק את המצור על עזה, ולהפסיק את הכיבוש, אבל האמירות האלה לא מאוזנות על-ידי השאלה הפשוטה למה זה בכלל קורה.

האם בכנס כזה אין מקום, למשל, לציין 5 שנים להתנתקות מעזה, שלא ממש רצתה להתנתק בחזרה? או הצגת השאלה איך מתמודדים עם הבעיה "השולית" שכרגע כל מה שמעניין את ההנהגה בעזה זה להתחמש כדי שתוכל להרוג ישראלים? או להתייחס לכך שהשבוע אבו-מאזן שוב נוקט טקטיקה מוצלחת של סירוב להיכנס לשיחות ישירות עם ישראל, כי הוא מעדיף שיוותרו לו עוד לפני שהוא בכלל נכנס למשא-ומתן, שאמור להיות הכלי להידברות על ויתורים?

רוב הסיכויים שאם מישהו יבוא בטענות למארגני כנס חד-צדדי קיצוני כזה, מיד תוטח בפניו התשובה הניצחת שהוא מאיים על חופש הביטוי או על החופש האקדמי. אבל על איזה חופש אקדמי מדובר בדיוק? החופש לא להקשיב להיגיון של מי שחושב אחרת ממך? או אולי החופש להזיק למקום העבודה שלך? או החופש להסית להחרים את המדינה שלך וללבות את האנטישמיות הגואה בעולם שמערערת את האמונה בזכותה של ישראל להתקיים?

פעם חופש אקדמי היה חופש לחקור, לבדוק עובדות, לשמוע מגוון של דעות, ובעיקר לא להיגרר לקיצון כזה או אחר. אבל נדמה שחלק מאנשי האקדמיה קצת התבלבלו, ושאצלם הנאורות החדשה היא העיוורון, חוסר היכולת לראות את התמונה כולה. הסובלנות, הליברליות, הפלורליזם - כל אלה טובים בעיני ה"נאורים" רק כדי לקדש מעשים קיצוניים של השמאל. זה הפלורליזם האמיתי.

תחי הנאורות החדשה. נראה כמה זמן היא תחזיק מעמד, ואם היא תמות לפני שתהרוג את כולנו, או להפך.

לדוגמאות נוספות: http://tinyurl.com/37rxet2