איסור ניכוי מס תשומות

בגין הרכישה הוצאה לחברה חשבונית, והחברה ביקשה לקזז את סכום המע"מ. כוונת החברה הייתה למכור את הדירות מהר ככל האפשר עקב מצוקת מזומנים בה הייתה שרויה. עם זאת, הזמן חלף ומאחר שלא עלה בידה למכור את הדירות, היא השכירה אותן לצרכי מגורים.

מנהל מע"מ פתח תקוה סבר, כי ניכוי התשומות בגין הדירות נעשה לא כדין מאחר שהתשומות לא שימשו לעסקה חייבת במס, אלא להשכרה למגורים שהיא עסקה הפטורה ממע"מ. ביהמ"ש המחוזי דחה את טענות החברה, והיא הגישה ערעור לביהמ"ש העליון.

לטענת המערערת, כוונתה הייתה אכן למכור את הדירות, ואף נקטה צעדים לשם כך. די בסיכוי סביר שהעסקה תתקיים, ואין מקום לדרוש סיכוי גבוה ולפגוע בכך בזכאותה לניכוי תשומות. מנגד טען מנהל מע"מ, כי חשוב לשמור על עקרון ההקבלה בין ניכוי תשומות ושימוש לעסקה חייבת, וכי בנסיבות העניין המערערת לא נשאה בנטל השכנוע להוכיח שהדירות ישמשו לעסקה חייבת.

ביהמ"ש העליון דחה את ערעורה של החברה, וזאת מספר חודשים לאחר שערעור דומה (בפרשת האי היווני - פס"ד צביון) אף הוא נדחה. גם כאן בחר ביהמ"ש שלא להכריע מהו המבחן ההסתברותי הנדרש לצורך הזכאות לניכוי תשומות, בקובעו כי המערערת לא הוכיחה גם לא "סיכוי סביר" למכור את הדירות, על סמך קביעות עובדתיות של ביהמ"ש המחוזי.

בכלל זה מונה ביהמ"ש את המודעות לקשיים הגדולים שהיו כרוכים בשיווק ובמכירת דירות בפרויקט, העובדה שהמערערת לא הצליחה למכור דירה אחת והוסיפה ורכשה שתי דירות, וכן כי למערערת לא הייתה תוכנית ברורה למכירת הדירות ולא הציגה ראיות חיצוניות על מאמצי שיווק ומכירה. נקבע שנקודת המבט הראויה היא אובייקטיבית - דהיינו סיכויי יציאת עסקה חייבת אל הפועל, ולא סובייקטיבית כפי שקיווה או העריך העוסק.

אף שהמערערת הפסידה בפסק הדין, הרי שההלכה בו עשויה ליצור יתרון מס משמעותי במקרים לא מעטים. זאת, מכיוון שלאור עקרון ההקבלה היעדר היכולת לנכות תשומות מובילה אף להיעדר בחבות מע"מ במכירה. עקרון זה מעוגן במפורש בסעיף 31(4) לחוק מע"מ, הפוטר ממס מכירת נכס שעל פי דין לא ניתן היה בעת הרכישה לנכות את מס התשומות בשל רכישתו. כך, מכירה עתידית של נכסים שלא ניתן היה לנכות את התשומות עליהן (ותיתכן פרשנות מרחיבה לעניין זה לאור פסק הדין) תהיה פטורה לחלוטין ממע"מ.

הכותבים הם ממשרד זיו שרון ושות' עורכי דין ואלתר עורכי דין.