שחורה ומיוחדת

יכול להיות שאני מחמיץ משהו, אבל עד שיש לזכיינית ערוץ 2 רשת ביד מה שנראה כמו "אס", הם קצת מוססו אותו עם שיבוץ ליום שני, ונקלעו להפסקה של שבועיים בין הפרק השני לשלישי (כמעט נצח במושגי טלוויזיה). והרי העיתוי הוא חזות הכל.

למזלה, ה"101" חזקה דיה כדי לחזור בגדול.

יש בסדרה הזאת כל מה שנחוץ כדי להפוך למשהו שמצטטים ממנו בשיחות סלון של יום שישי, קצת כמו הדמויות המוצלחות של "ארץ נהדרת".

אתמול למשל קלטתי את הג'וניור בן ה-11, מסתובב בבית ושר "חתולה שחורה ומיוחדת" (שירה של מירי פסקל מאחת העונות הקודמות). לא תיקנתי אותו שהמקור הוא עם מ' נוספת ב"מיוחדת" במקום הד', למה לי להקדים את המאוחר?

נתיב משלו

"המורה למשחק", ב' 22:00, יס דוקו

אני מודה שיש לי יחס מיוחד לניסן נתיב: ב-1993, בעודי סטודנט, החליט עורך צעיר ובעל חזון להפוך אותי לכתב תרבות. לא עזרו המחאות לפיהן אני מעדיף כדורגל, וכך נשלחתי למסיבת עיתונאים, שבה תקף - אם זכרוני אינו מטעני - מיקי ורשביאק, מנכ"ל בית-הספר למשחק של ניסן נתיב, את עיריית תל-אביב על חוסר תמיכה במוסד.

אני קלטתי מהפגישה ההיא רק את הפער העצום בין מספר הנרשמים ללימודים למספר המתקבלים בפועל, יחס שהיה יכול לגרום לקורס טיס להיראות כמו קייטנה במתנ"ס.

הכתבה ההיא היתה עבורי אסון עיתונאי קטן: העורך ביקש ממני לקבל חוות-דעת נוספת מהתחום, נניח מגרי בילו (מנהל בית-הספר המתחרה "בית צבי"). האחרון שפך אש וגופרית על נתיב, העורך נתן כותרת "ניסן נתיב נגד גרי בילו" - והשאר היסטוריה.

בכל זאת הצלחתי לעשות משהו למען קירוב הלבבות בתיאטרון הישראלי: שניהם לא דיברו אתי מאז באופן שווה, מה שגרם לי לנטוש במהרה את תחום התרבות ולעבור לנושאים שבהם אני מתמצא יותר. כדורגל נניח.

ניסן נתיב נפטר לפני מעט יותר משנתיים, בגיל 86, זמן קצר לפני שהיה אמור לקבל את "פרס ישראל". נתיב הוא ללא ספק אחת הדמויות המרשימות בענף התיאטרון. גם מתנגדיו (הרבים), שחלקו על דרכו, לא יכולים היום שלא להתגעגע למורה, שכל חייו היו קודש להכשרת דורות של שחקנים.

נון-קונפורמיסט, אנטי ממסדי ובעל אישיות של מורד, ועם זאת מוקפד, קפדן ונוקשה - רחוק מאוד מהדימוי שיש לנו על "מורדים". הסרט מביא דיוקן אמין של האיש.

זקנים לרוקנרול, צעירים מדי למות

"כל תולדות הרוק", ב' 22:40, ערוץ 8 (הוט)

אם אתם הורים למתבגרים, זה הזמן להושיב אותם מול המסך ולהראות להם שהיתה מוזיקה גם לפני אייקונים מסדר הגודל של ג'סטין טימברלייק.

אפשרות אחרת היא להושיב לצידכם את המתבגר שהייתם פעם - בשנות ה-70 או ה-80, הרבה לפני שהאמנתם שיגיע יום, כמו בשיר (של ג'ט רוטל כמדומני, או שגם הזיכרון כבר לא משהו) שמספר על ההוא שהיה זקן מדי לרוקנרול וצעיר מכדי למות.

מהקלאסיקות של הסיקסטיז ועד ל"גאנז אנד רוזס" ו"נירוונה" - מי שעבורו מדובר בפסקול של חייו לא יישאר אדיש.