יש הצדקה כלכלית למחירי הדיור

האמת זועקת מהקירות, רבעון אחרי רבעון: מחירי הדירות בישראל לא הגיוניים חברתית, אבל לרוע מזלם של מאות אלפי הצעירים שחיים כאן, אלה שלא הספיקו לקנות דירה ראשונה במחיר שפוי שגם היה מאפשר להם איכשהו להתחיל להתגלגל אל הדירה הבאה - מחירי הדירות בישראל בהחלט הגיוניים כלכלית.

לא הגיוניים חברתית - כי מדובר בראש ובראשונה בבעיה סוציאלית, המייאשת ומתסכלת רבעון אחרי רבעון מעגלים חברתיים הולכים ומתרחבים, הרואים עצמם נדחקים מחוץ לאחד המשחקים הכי חשובים בכל חברה בריאה - האפשרות לרכוש (או אפילו לשכור לטווח ארוך) בית או דירה במרחק סביר ממקום העבודה, מהלך שכמובן גם יוצר חיבור פיזי ומנטלי מחייב עם השכונה והעיר שבה נרכשה הדירה.

לא הגיוניים חברתית - כי אם בברלין מוכרים כעת דירה במחיר 70 אלף אירו, ובמיאמי מוכרים דירות ב-80 אלף דולר, אז עם כל הכבוד - הזוגות הצעירים והמשפחות שאנחנו רוצים שיישארו כאן וימשיכו לפתח את המדינה לא ממש משתכנעים שכדאי או אפשרי לעשות זאת כשמחיר ממוצע לדירת ארבעה חדרים בתל אביב עומד על 2.3 מיליון שקל (460 אלף אירו/610 אלף דולר).

הגיוניים כלכלית

אבל מה לעשות, שהמחירים מאוד הגיוניים כלכלית. בהינתן רמת ההיצע הנמוכה של קרקעות ושל דירות, איכות התחבורה והתשתיות כשיוצאים ומתרחקים רק 50 או 100 קילומטר מלב אזורי הביקוש, רמת הריבית הנמוכה (במשכנתאות מחד ובפיקדונות הבנקים מאידך), והחיבה של המשקיע הישראלי להשקעה בדירת מגורים - אין כרגע יסוד כלכלי אמיתי להנחה שמשהו יכול גם להשתנות.

יתרה מכך, מי שמכיר את הסחבת הידועה בהליכי התכנון הישראלים, בין אם בכל הנוגע להפשרת קרקעות למגורים ובין אם בכל הקשור לקידום פרויקטים של תשתיות (תזכורת: בשנת 1993 רץ וזכה רוני מילוא בראשות עיריית תל אביב בעיקר תחת הבטחת מצע הבחירות להקים רכבת תחתית בעיר), וכל מי שמבין שבמציאות הכלכלית-גלובלית הנגיד פישר לא באמת יכול להקפיץ כאן את הריבית בכל חודש, יודע שאין גם על מה לבנות, בוודאי בטווח הקצר והבינוני.

לכן, במקום לדבר פעם ועוד פעם על בועת מחירים שמתנפחת ומתנתקת מכל קשר למציאות - בזמן שמחירי הדירות עולים באופן עקבי ומבטיח רבעון אחרי רבעון (2.5%, 3.5%, 3.6%, 4.3%, 4.1%, 3.2% - לאורך ששת הרבעונים האחרונים, על פי סקירת השמאי הממשלתי הראשי) - הגיע הזמן לדבר על בועה חברתית, שמתנפחת כאן בשנים האחרונות ושמנתקת חלקים ניכרים בציבור הישראלי מכל קשר למציאות.

מדי חודש ורבעון אנחנו מופתעים לגלות שאת המחירים הגבוהים יש מי שיכול לשלם, מבלי ששום "בועת מחירים", שעליה כולנו מדברים בשיחות הסלון של ערב שבת, מתחילה להתפוצץ. כשיש בסך הכול כמה מאות דירות חדשות הממתינות למכירה בכל עיר מבוקשת, מתברר שנמצאים הזוגות הצעירים עם הגב הכלכלי המתאים שמשלמים (כמעט) כל מחיר, שרק ממשיך ומטפס.

בשורה מדאיגה

לכן, ומדובר בבשורה מדאיגה בהרבה, מדובר בבועה חברתית. היא אמנם נוגעת בחברה מאוד מאוד אדישה, שבקושי הוציאה לפני שבוע 20 איש להפגנה מתוקשרת בשדרות רוטשילד בתל אביב נגד העלייה במחירי הדירות, אבל היא כבר מותחת את המרקם העדין הרבה מעבר לגבול היכולת.

לא הנגיד המרכזי או המפקח על הבנקים צריכים לטפל בה, אלא ראש הממשלה והשרים שמוכרחים - למרות מדיניות השוק החופשי החביבה עליהם - להתחיל סוף סוף להתערב בבעיה הזו ולייצר פתרונות אמת.

המשפחות הצעירות שגרות ומתפרנסות כאן, שמביאות הביתה בכל חודש 10 ואפילו 15 אלף שקל נטו, לא יכולות ולא אמורות לשעבד יותר מ-100 משכורות בכדי לקנות דירת ארבעה חדרים במודיעין - עיר שהוקמה לפני שני עשורים כדי לספק פתרון מגורים זול. זו הבועה שמאיימת לברוח מכאן או להתפוצץ.