פסק הדין בתביעת תושבי אזור נתב"ג: עוד רחוקה הדרך לפיצוי

יום אחרי פסיקת הפיצוי לתושבי אזור נתב"ג בשל ירידת ערך הקרקע, מומחי נדל"ן מצננים את ההתלהבות מפסק הדין ■ "למרות ההישג בפסיקה, עלול לחלוף זמן רב עד שהתושבים יראו כסף"

אתמול (ב'), 10 שנים לאחר שהחלו במאבקם לקבלת פיצוי על הפגיעה באיכות חייהם והפגיעה בערך הנכסים שבבעלותם, זכו תושבי היישובים הסמוכים לנתב"ג לרגע של נחת. בית המשפט לעניינים מינהליים קבע בפסיקה תקדימית כי הם זכאים לפיצוי בגין הרחבת נמל התעופה במסגרת תוכנית "נתב"ג 2000", וזאת בשל נזקי רעש, פגיעה באיכות החיים וירידת ערך הנכסים.

התביעות שהוגשו על-ידי התושבים לוועדות המקומיות לתכנון ובנייה נדחו בעבר על הסף, וגם העררים שהגישו לוועדות הערר זכו (כבר ב-2008) לגורל דומה. משם הגיעו התושבים לבית המשפט לעניינים מינהליים ואל אולמה של השופטת ד"ר מיכל אגמון-גונן, שקבעה כי "זכותם של מי שנכפה עליהם, בשל צורכי ציבור לחיות תחת מפגעים, לקבל פיצוי שיחלק לפחות את הנטל הסביבתי הכלכלי".

אלא שכעת, רגע אחרי שתושבי יישובי "סובב נתב"ג" פצחו במחולות, מנתחים מומחי נדל"ן את הפסיקה החדשנית ומצננים מעט החגיגה. "למרות ההישג המשמעותי בפסיקה, עלול לחלוף זמן רב עד שרובם יראו כסף, אם בכלל", הם אומרים היום (ג') ל"גלובס".

לדברי עו"ד ענת בירן, מומחית בדיני מקרקעין ויו"ר פורום תכנון ובנייה בלשכת עורכי הדין, "פסק הדין הוא הצלחה לאזרח הקטן, ולמרות שהתובעים עוד צריכים לעבור כמה משוכות לפני שיראו את הפיצויים, הרי שחשיבותו הוא בקביעה כי הצורך הלאומי בפיתוח תשתיות אינו צריך לבוא על חשבון כיסו של האזרח הקטן, וכי האזרחים בישראל זכאים לחיות בתנאים סביבתיים הולמים".

עם זאת, מסבירה בירן, המשוכה העיקרית שעומדת בין התובעים לקבלת הפיצוי בפועל היא האפשרות הסבירה שרשות שדות התעופה תגיש ערעור על פסק הדין. משוכה נוספת הוא השמאי המכריע שימונה על-ידי בית המשפט כדי לקבוע מהי ירידת הערך של הנכסים בפועל.

מהם סיכויי הערעור?

"אני לא מעיזה להעריך את סיכוי הערעור", אומרת בירן. "יש נושאים ייחודיים לפסק הדין הזה שעשויים להיתפס כך או אחרת בבית המשפט, כמו שאלת הקשר הסיבתי בין אישור התוכנית החדשה, 'נתב"ג 2000', לבין עוצמת הרעש שממנו סובלים התושבים. זה נושא שהוא ייחודי למקרה הזה.

"מעבר לזה, יש כאן מרכיב שהוא מאוד משמעותי, והוא ההיקף העצום של התביעות. מדובר במיליארדים, ולפעמים ההיקף הכספי עשוי או עלול להוות שיקול להתערב בפסק הדין".

* סכום התביעות ירתיע את בית המשפט העליון?

"בין השנים 1999 ל-2000 הוגשו נגד הרשות כ-6,000 תביעות לפיצוי בהיקף של כ-5 מיליארד שקל. אם פסק הדין יישאר על כנו ולא יבוטל בבית המשפט העליון, הרי שתהיה לו משמעות כלכלית אדירה שתבוא לידי ביטוי בחיוב הרשויות והמדינה בתשלום פיצויים בהיקפים של מיליארדי שקלים בגין אישור תוכניות פיתוח גדולות".

לדברי בירן, בעבר היווה השיקול הכלכלי גורם מכריע לדחיית תביעות, וייתכן כי בית המשפט העליון יושפע אף הוא מהיקף הסכומים הנתבעים, ולכן ייטה להתערב.

"פסק הדין מטיל על המדינה או על זרוע של המדינה, רשות שדות התעופה, נטל כלכלי כבד", אומרת בירן. "יש לא מעט פסקי דין שבהם, גם אם הנטייה היא באופן עקרוני לטובת התובע - כדי לשמור על הקופה הציבורית מחליטים שלא לקבל את התביעה. יש פסקי דין שבהם העיקרון או המטרה של שמירת הקופה הציבורית הוא העיקרון שמכריע בסופו של דבר את הכף. במקרה הזה זה מאוד קיצוני, כי מדובר בסכומי-עתק".

עוד מוסיפה בירן כי העובדה שנתבעו כ-5 מיליארד שקל בתביעות השונות, עדיין לא אומרת שזהו סכום הפיצויים שייפסק בסופו של הליך. "סכום התביעה הוא אף פעם לא הסכום לתשלום בסוף. השמאים המכריעים עוד לא דנו בשאלת הפיצויים, וכל מה שנעשה עד עכשיו זה קביעה של מסגרת כללית של עקרונות - ולא קביעה לגבי היקפי הפגיעה בפועל. השופטת החזירה את התובעים למשחק, אך יכול להיות שייפסקו להם סכומים זניחים. בתביעה הזאת בסוף יצטרכו להוכיח בפני השמאים המכריעים שיש ירידת שווי בסכומים מסוימים, ולא בטוח שיוכלו להוכיח את זה".

עו"ד עופר טויסטר, בעל משרד בוטיק לתכנון ובנייה ודיני מקרקעין, מסכים עם בירן. "יש עוד דרך ארוכה לעבור, גם המדינה תערער, וגם אם הערעור הזה יידחה. זה שהעליון יאשר את פסק הדין של המחוזי עוד לא אומר שהתובעים יקבלו כסף, אלא רק שעניינם ייבדק. יכול להיות מקרה שאנשים יתדיינו עוד שנים ארוכות, ובסוף יגידו להם שלא מגיע להם שום פיצוי. רק בעוד כמה שנים נדע בדיעבד אם בית המשפט המחוזי עשה להם שירות טוב".

לדברי טויסטר, "צריך לזכור כי בית המשפט עוד לא אמר לפצות. יש פה טעות בתפיסה. בית המשפט אמר רק שההחלטה של ועדת הערר שמתחת ל-5% פגיעה בבעלי הנכסים לא מפצים אותם היא שגויה. יש להם עוד דרך ארוכה עד ששאלת הפיצוי תוכרע".

עו"ד אמיר חן, ראש מחלקת נדל"ן במשרד פישר, בכר, חן, וול, אוריון ושות', מוסיף כי "גם אם הערעור יידחה והעליון יקבל את החלטת המחוזי, הרי שיישום ההחלטה ייקח 10 או 15 שנים. אני לא ממליץ לאף אחד לקחת אשראי בעקבות ההחלטה. מה גם שצריך לזכור שגם על הליכי השמאים יוגשו ערערים, וגם הם ייערכו עוד שנים רבות".

מה עדיף - צדק או יציבות משפטית?

עו"ד טויסטר מעלה בעיה נוספת שמתעוררת בעקבות פסק הדין - חוסר הוודאות וחוסר היציבות השיפוטית. כיום קיימות שתי תפיסות פילוסופיות בנוגע להענקת פיצויים. הגישה הראשונה גורסת "צדק לפרט", ולפיה ציבור שנפגע בעקבות שירות כלשהו שניתן לציבור הרחב - זכאי לפיצוי. על-פי הגישה השנייה, יש לנקוט דווקא את שיטת "הצדק החלוקתי", שלפיו כולנו חיים בקהילה, וכל אחד נהנה ממה שהציבור נותן וגם צריך לתרום משהו לציבור. לפי גישה זו, פגיעה לא מהותית בנו כציבור לא תוביל לפיצוי.

"השופטת אגמון-גונן בחרה בשיקולי הצדק וזכויות הפרט. אמר פעם שופט אנגלי ידוע ששיקול הצדק הוא כאמת-ידו של השופט. כל אחד רואה את הקריטריונים בצורה שונה. שיקול הצדק הוא בעייתי במובן הזה. אין כאן ודאות ואין יציבות. לכן, בית המשפט העליון יכול לראות זאת בצורה שונה מהמחוזי. הפרשנות שלו בשאלה 'מה צודק' עשויה להיות הפוכה", הוא אומר.

לדברי טויסטר, פסק הדין מאתמול הוא הוכחה לכשלים בחקיקה. "זאת ההוכחה לכך שכשהחוק לא ברור או נותן שיקול-דעת רחב מדי לשופט - נוצרות בעיות. ועדת הערר חשבה דבר אחד. המחוזי חשב אחרת. ימים יגידו מה יאמר בית המשפט העליון על כך. על כל פנים, הפרשנויות השונות בנוגע לפיצוי שזכאים לו נפגעים מכוח סעיף 197 לחוק התכנון והבניה מכניס אי-יציבות במערכת".

טויסטר מצפה מהעליון שיעשה סדר בבלגן. "אני בעד השיטה של קביעת רף וקביעת יציבות. יש לזה חסרונות אך לפחות אדם יודע היכן הוא עומד, וכך גם המערכת, וזה גם חוסך התדיינויות. צריך לזכור עוד משהו - לא כל תביעה היא תביעה של מיליארדים, לפעמים זה האדם הקטן עם התביעה הקטנה, וכשאין יציבות כל תיק יכול להגיע לעליון. ניהול המשפט עולה כסף גם לאדם הבודד וגם למדינה. לכן חשוב לעשות סדר בעניין הזה".

מה יהיה על הרפורמה המתוכננת בתכנון ובנייה?

נדמה כי אתמול כולם שכחו פרט חשוב נוסף: הממשלה מצויה עכשיו בעיצומה של מהפכה בתחום התכנון והבנייה, רפורמה הנחשבת "בייבי" של ראש הממשלה בנימין נתניהו.

לדברי עו"ד צבי שוב, מעורכי הדין הוותיקים בתחום הנדל"ן, פסק הדין מערער במשהו את יסודותיה של הרפורמה המתוכננת. "התביעות הללו של נתב"ג 2000 הובילו לכך שהעיריות ומשרד הפנים החליטו למוטט את תביעות הפיצויים לפי סעיף 197", הוא אומר. "הפסיקה הזו משנה את הכיוון של השנים האחרונות שבהן הרשויות החליטו לשנות חקיקה בכדי למנוע תביעות מסוג זה של נתב"ג 2000. בפסיקה זו בית המשפט מתעלם מהרוח החדשה והולך להלכות הוותיקות של בית המשפט העליון ובוחן את הפיצויים לפיהן. המחוזי בעצם אומרים שגם אם יש תוכנית שתורמת לסביבה - זה לא אומר שהכלל לא צריך לפצות את הפרט שנפגע לטובת הכלל".

לדברי בירן, "פסק הדין מחזיר את סעיף 197 לחוק התכנון והבנייה, המאפשר לבעלי נכסים לתבוע פיצויים על ירידת ערך של נכסיהם בגין אישור תוכניות, אל מרכז הבמה - לאחר שפסיקות אחרונות והרפורמה המתוכננת בתכנון ובנייה איימו לרוקנו מתוכן ולצמצם כמעט לחלוטין את היכולת של אזרחים לתבוע מהרשויות והמדינה פיצויים בגין פגיעות עקיפות בערך הנכס כתוצאה ממטרדים כמו רעש, זיהום אוויר וכיוצא בזה".

גם לדברי בירן, הפסיקה מאתמול עומדת בניגוד לכוונת הממשלה ברפורמה לחוק התכנון והבנייה. "ברפורמה יש סעיף שאומר כי תביעות פיצויים ניתן יהיה לקבל רק אם הפגיעה עולה על 10% משווי הנכס. זה מאוד מאוד מצמצם את יכולת הגשת תביעות בגין פרויקטים של תשתיות. בפסק הדין החדש קבעה השופטת עקרונות של זכותו לשל הפרט לחיות באיכות חיים סבירה ושל חלוקת הנטל הכלכלי של פרויקט תשתיות על כלל הציבור - ולא רק על הציבור שנפגע. זה הפוך מהמגמה בחוק".

לדעת בירן, "פסק הדין הוא קריאת כיוון מצד השופטת. יכול להיות שיצטרכו לשנות את הסעיף הזה ברפורמה המתוכננת, שבה התכוונו מאוד לצמצם. השופטת למעשה קובעת עקרונות מרחיבים ברמה החוקתית, שאי-אפשר להתעלם מהם כשמכינים הצעת חוק חדשה".

עו"ד חן חולק על דעתה של בירן. לדבריו, דווקא בגלל המגמה החדשה בחוק ובפסיקה, קלושים סיכויי הערעור. "בשנים האחרונות קיימת מגמה של צמצום נושא הזכות לתביעה לפי סעיף 197 מצד בתי המשפט, בעיקר בגלל הצפת בתביעו- סרק על כל תוכנית שכביכול פוגעת במרחב הציבורי. השופטת אגמון נתנה החלטה שמתיימרת להרחיב את התכולה ולהגדיל את החשיפה של קופת המדינה לתביעות מסוג זה. אני סובר כי ההחלטה הזאת, עם כל הזהירות, תתהפך בבית המשפט העליון. המגמה של צמצום החשיפה של 197 מבחינה כלכלית וחברתית היא נכונה, ועכשיו לכאורה נפתח פתח גדול יותר".

עו"ד דורון רוזנברג ממשרד פטמן-רוזנברג, שייצג מאות מתושבי אור-יהודה במסגרת העתירה למחוזי, שומר היום על אופטימיות. לדבריו, "אם רשות שדות התעופה תגיש ערעור, סיכוייו הערעור קלושים משני טעמים. ראשית, פסק הדין מהווה הנחיה לוועדת הערר של מחוז מרכז, ומשכך יש להמתין להכרעות של השמאי המכריע. שנית, פסק הדין מבוסס בין היתר על ממצאים עובדתיים, שהעיקר שבהם הוא כי אלמלא התוכנית הפוגעת לא ניתן היה להעביר יותר מ-4 מיליון נוסעים בנתב"ג. בעקבות התוכנית ניתן היום להעביר 16 מיליון איש בנתב"ג, והמשמעות הפשוטה היא פגיעה רבה יותר בתושבי האזור. בית המשפט העליון לא יתערב בממצא עובדתי זה, כמו גם בממצאים עובדתיים נוספים שפסק הדין מסתמך עליהם".

השופטת שמעוררת סערות ציבוריות

זו אינה הפעם הראשונה שבה שופטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב, מיכל אגמון-גונן (49), משגרת תחת ידה פסק דין תקדימי המעורר סערות ציבוריות. להיפך, אגמון-גונן נחשבת לשופטת מהפכנית, נון-קונפורמיסטית וכמי שפרסמה לא מעט פסקי דין שאינם מתיישבים עם רוח ההלכות הכלכליות האחרות שמנשבות סביבה.

עם זאת, לא ניתן לומר עליה שהיא צפויה או פרו-תובעים, כפי שמצטייר מפסיקתה בעניין הפיצויים ליישובי "סובב נתב"ג". כך, למשל, היא דחתה לאחרונה אישור תביעה ייצוגית נגד בנק דיסקונט למשכנתאות, שבה נטען כי הבנק פעל באופן לא חוקי כשהכליל תנאי בהלוואה צמודת דולר, לפיו ההצמדה תיעשה רק במקרה שהדולר יעלה. הבנקים, שנתפסים בדרך כלל כאויבי האזרח הקטן ולכן חששו מהכרעת השופטת הלא צפויה, נשמו לרווחה לאחר שניתן פסק דינה.

החלטה מעניינת נוספת של אגמון-גונן מתייחסת לדחיית תביעת העיתון "מעריב" נגד אתר "אולג'ובס", שפרסם מידע שנלקח ממודעות הדרושים של העיתון. אז היא קבעה כי עידן האינטרנט מחייב התייחסות שונה לכללי התחרות העסקית. השנה גם אישרה אגמון-גונן תביעה ייצוגית נגד בזק בסך 70 מיליון שקל, בטענה כי הטעתה את לקוחותיה בפרסום מחיר דקת שיחה מקו בזק לסלולרי.

בנוסף, אגמון-גונן רשמה היסטוריה לאחר שהיתה השופטת הראשונה שנתנה פסק דין בתובענה ייצוגית בתחום ניירות ערך. בתום דיונים שנמשכו 15 שנה בתיק רייכרט, קבעה כי דן רייכרט, מבעלי השליטה ברייכרט תעשיות, ומנשה כהן, סמנכ"ל החברה, ישלמו פיצוי של כ-10 מיליון שקל בגין הנזקים למשקיעים, בשל מעשי מירמה ופרטים מטעים שנכללו בתשקיף ובדו"חות הכספיים.

את הקריירה המשפטית שלה החלה אגמון-גונן במחלקת ייעוץ וחקיקה במשרד המשפטים, שם עבדה בצדן של טניה שפיצן ודידי לחמן-מסר, ועסקה בעיקר בריכוז הוועדה שניסחה את הצעת חוק החברות. ב-1992 עברה לשמש עוזרת משפטית של אהרן ברק, נשיא העליון לשעבר, ו-4 שנים לאחר מכן מונתה לשופטת שלום בירושלים וכיהנה כרשמת בעליון במשך 4 שנים.

הקפיצה המשמעותית בקריירה שלה הגיעה ביוני 2007, אז מונתה למחוזי בתל-אביב. כהונה זו אפשרה לה להטביע את חותמה בתיקים כלכליים, מה שהוביל לכך שכיום היא המועמדת המובילה לכהונה בבית המשפט הכלכלי.

11
 11

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא דין וחשבון?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988