רפורמה חשובה, אבל חלקית

משרד האוצר, בתחכום רב, הצליח לצרוב בתודעה של ראשי האוניברסיטאות ושל ראשי הסטודנטים, כי עתיד ההשכלה הגבוהה תלוי בהעלאת שכר הלימוד. אם הסטודנטים לא יסכימו, לא יגדל התקציב למחקר; לא ייבנו כיתות לימוד חדשות; לא יאשרו מסלולים חדשים. ככה, במשך שנים, האוצר שחק אותם מצד אחד, וקרץ להם מצד שני. כמו שאמר פעם ביבי: יתנו, יקבלו.

הפספוס הגדול

ראשי האוניברסיטאות כבר הסכימו מזמן למשוואה שהציב האוצר, ולאחרונה גם הסטודנטים הצטרפו אליה. הם הסכימו עקרונית להעלאת שכר הלימוד, אבל פוצצו את המו"מ בעיקר סביב סוגיית החזר ההלוואות ואופי הייצוג שיקבלו בוועדה לתכנון ותקצוב (ות"ת) של המועצה להשכלה גבוהה. הפיצוץ הזה יכול היה לשמש תירוץ נפלא לאוצר להמשיך במדיניות השחיקה והייבוש התקציבי, אבל באופן מעורר הערכה הוא הודיע היום (ד') שהרפורמה יוצאת לדרך בכל זאת. שכר הלימוד לא ישתנה, לפחות כל זמן שהסטודנטים לא ישנו את דעתם בשלוש השנים הקרובות, אבל ההשכלה הגבוהה תזכה ב-7.5 מיליארד שקל.

למרות הקרדיט הראוי, יש גם פספוס גדול. רפורמה אמיתית בהשכלה הגבוהה מוכרחה לכלול שינוי במבנה ההעסקה באוניברסיטאות ובמכללות, אבל במשרד האוצר העדיפו, או נאלצו, לדלג על כך. מספר המרצים שמועסקים במוסדות להשכלה גבוהה כ"מרצים מן החוץ" הוא גבוה באופן דרמטי, במכללות הציבוריות הוא מגיע לעתים ל-70%. מרצה מן החוץ יכול להיות דוקטור מוכשר, אבל כזה שנכשל ביצירת הקשרים הנכונים. סוד גלוי הוא שבמוסדות האלה שיטת "חבר מביא חבר" נפוצה, ולא זו איכות ההוראה או המחקר שקובעת. במשרד האוצר ובמל"ג מרבים לדבר על "בריחת מוחות", אבל דואגים בעיקר למוחות שיושבים שנים על תקנים קבועים, כאלה שלא בורחים לשום מקום. דווקא המרצים מן החוץ הם המוחות של העתיד, ואותם דואגים לפטר כיום בכל 8 חודשים, כדי שחלילה לא יקבלו קביעות.

הסכמי עבודה גמישים

כאן בדיוק המקום לחולל רפורמה אמיתית, שתיצור הסכמי עבודה גמישים: לא עוד שכבה של מרצים עם קביעות ברזל מול שכבה אחרת של מרצים חסרי כל מעמד וזכויות. במקום זה יש לבנות מודל שיעניק לכולם ביטחון תעסוקתי סביר, תוך עידוד מצוינות ותגמול בהתאם. מרצים שלא יעמדו בקריטריונים המקצועיים (להבדיל מהכישורים החברתיים), יתכבדו לפנות את התקן שלהם למישהו מוצלח יותר. ועוד משהו: תמרוץ על מחקר זה חשוב, אבל גם איכות ההוראה חשובה. חוקרים מוכשרים אינם בהכרח מורים טובים, ואת הטובים צריך לתגמל - גם אם הם אינם עוסקים במחקר, למשל במכללות.