היה אפשר לחשוב שהמעמד החדש ימתן במעט את מזגו הסוער של צבי סטפק, יושב ראש בית ההשקעות מיטב ומייסדו. בשנה וחצי האחרונות יצא מיטב למסע מיזוגים ורכישות אשר הכפיל את גודלו פי ארבעה והפך אותו לבית ההשקעות החמישי בגודלו בארץ. מחברה המובלת בידי אב ובן בעל מזג סוער לא פחות, אבנר, הפכה מיטב למוסד מאורגן עם מנכ"ל "מבחוץ" ומארג עדין של יחסי שותפים.
אבל את סטפק קשה למסד. בראיון משותף ל-G עם המנכ"ל הטרי אילן רביב, לרגל 30 שנה למיטב, הוא יורה לכל הכיוונים. בעיקר כאשר מוזכרים בשיחה הקולגות שלו, בתי ההשקעות האחרים. "הרמה המקצועית של בתי ההשקעות השתפרה מאוד", הוא אומר. "אבל בניגוד לזה הרמה האתית - אני לא יודע אם הורעה, אבל ודאי לא השתפרה. מעטים הגופים שהייתי שם בהם את כספי בלי לפחד שיעשו לי מונקי ביזנס. את בתי ההשקעות שאני יכול לכנות הגונים אפשר לספור על אצבעות שתי ידיים".
אבל יש פיקוח רגולטורי הדוק עליכם, לא?
"אלף חוקים לא ימנעו אדם או גוף לא ישר מלעשות פוילעשטיק. אני מאוד בעד תחרות, אבל אני שונא הפרזה. למשל, פרסום שהוא לא אמת. או להקים קרן ב-31 בדצמבר, לא לפרסם אותה, ופתאום ב-1 בינואר רואים ברשימות קרן או קופת גמל שבולטת באופן חריג בתשואה; או שבמסגרת הרצון להיות גבוה יותר בטבלת התשואות, אתה מנסה 'להשחיל' את הקרן היריבה ולמכור ניירות שלה כדי להוריד אותה ולפגוע לה בתשואה".
קרה לך דבר כזה?
"קרה לפני שנתיים בערך, בקופות הגמל".
ובכובע של משקיע מוסדי, האם הגופים שבהם אתם משקיעים מתנהגים בהגינות כלפי המשקיעים?
"לא תמיד. אני נגד חקיקה שתקבע דמי ניהול או גובה משכורת, אבל המגזר העסקי מביא על עצמו מצב שיצטרכו חקיקה. את רואה אותם כל הזמן תורמים תרומות. זה יפה, קודם לגנוב מהציבור ואחר כך להצטייר כנדבנים. וכל הטענות המגוחכות האלה, אני צריך מנהלים טובים אז אני צריך לשמור עליהם, ואם לא הם ילכו לפה ולשם ולאירופה ולארצות הברית. סליחה, אבל אני לא רואה את המשרות שמחכות להם שם. לא רואה מי מחכה להם שם בעיניים כלות. זה פשוט לעשות בדיחה מהעניין. אני תומך - לא בפרטים - ביוזמה של שלי יחימוביץ'".
תן לי דוגמה מהזמן האחרון שהבעתם התנגדות לתגמול.
"התנגדנו לבונוס של אריה מינטקביץ', יושב ראש אלרון (של כ-950 אלף שקלים. הבונוס אושר לבסוף באסיפה כללית של בעלי המניות, ש' ל').
למה?
"כי לא מגיע לו. לא ראיתי את הבוננזה של אלרון. לא ראיתי שהם עשו כזאת עבודה טובה שמצדיקה בונוסים, והוצאות המטה באלרון הן גבוהות באופן לא פרופורציונלי לחברות אחזקה אחרות, אז אני לא חושב שאנחנו צריכים להצביע בעד דבר כזה".
זו דוגמה אחת.
"הייתה גם הפרשה עם לידר בזמנו, שאבנר יצא נגדם בפומבי (סטפק הבן התבטא בחריפות לקראת הסדר בעלי האג"ח בלידר, שאפשר ליצחק שרם וליאיר פודים מה שהוא כינה "פטור מתביעות", לאחר שלדבריו "השמידו ערך בחברות השונות ומשכו משכורות ענק ובונוסים שמנים", ש' ל'). קיבלתי טלפון אחר כך משרם, לא עניתי לו".
עד כמה אתה מעורב ביומיום בהקשר הזה?
"הנהגתי פה כלל שאני לא מעורב בהצבעות, כי אני לא רוצה שיתחילו להפעיל עליי לחץ מבחוץ ויערבבו בזה אינטרסים אחרים. אני זוכר לפחות שני מקרים בתקופה האחרונה שהתנגדנו למהלכים בחברה, וכעבור זמן קצר גופים ואנשים הקשורים לחברות האלה הוציאו את תיק ההשקעות האישי שלהם מניהולנו. שמעתי סיפורים כאלה גם מבתי השקעות אחרים".
"לא רצינו לקפוץ מעל הפופיק"
במהלך 2009 רכשה מיטב את בית ההשקעות אפריקה ישראל ואת קופות הגמל של וייזר, והתמזגה עם גאון שוקי הון ועם ישיר בית השקעות, כאשר סטפק והמייסד השני של מיטב, שלמה סימנובסקי, מחזיקים יחד 50.01% בחברה הממוזגת, גאון אחזקות בשליטת משה גאון מחזיקים 22% וקבוצת ביטוח ישיר בשליטת מוקי שנידמן מחזיקה בכ-28%.
מיטב התגאתה כל השנים בהיותה בית השקעות משפחתי. מה הוציא אתכם למסע הרכישות הזה?
"בתחילת 2008 אבנר היה מנכ"ל, והוא הגיע למסקנה - ושכנע אותי בנכונותה - שבתקופה הזאת יש חיסרון לסיטואציה שבה אתה בית השקעות בינוני. או שאתה קטן מאוד ומתמחה בנישה, או שאתה אחד הגדולים. באמצע זה להיות סנדוויץ' בין הגדולים לקטנים.
"ברכישות היה לנו ניסיון רב. רכשנו בזמנו את קרנות הנאמנות ואת תיקי ההשקעות של גמול ב-2004-5. זה היה המהלך הראשון שאבנר עשה. לאחר מכן רכשנו את קרנות הנאמנות של בנק ירושלים. זו הייתה עסקה קטנה יחסית, היו להן נכסים ב-590 מיליון שקל, והצלחנו להחזיר את ההשקעה בתוך קצת למעלה משנה. כמובן שאחר כך פרץ המשבר והנכסים קצת התכווצו. אבל זו הייתה העסקה הטובה ביותר בשוק אחרי רפורמת בכר".
אחרי הרפורמה עמדו למכירה נכסים גדולים בהרבה, כמו פקן ולהק של בנק הפועלים. לא שקלתם אותם?
"לא רצינו לקפוץ מעל הפופיק. חוץ מזה היה לי ברור שמי שיקנה את פקן ולהק (פריזמה, ש' ל') יקבל מכה, כי ידעתי שהיועצים של בנק הפועלים רק מחכים לרגע שיורידו להם את זה מהגב".
מיטב ניהלה קצת למעלה מ-8 מיליארדי שקלים, ועכשיו היא מנהלת למעלה מ-30 מיליארד. כמעט פי ארבעה. זו לא קפיצה מעל הפופיק?
"זה אולי נראה ככה יחסית לשמרנות שאפיינה אותנו קודם, אבל זו לא קפיצה כי עשינו את זה באמת בשכל".
נראה שהבן שלך ניער אותך מהשמרנות שלך.
"אני באמת טיפוס יחסית שמרן, זה חלק מתובנות החיים שלי. אבנר טיפוס שונה ממני, הרבה יותר יזמי. לא במקרה הוא לא רצה להמשיך להיות מנכ"ל, כי אחרי כמה שנים במנכ"לות הוא הרגיש שהוא נשחק. הוא לא אוהב לעסוק ביומיום, ולכן הוא ביקש ממני 'תשחרר אותי כבר מהתפקיד הזה'".
דור אחר.
"הוא היום בן 35, וכשאני חושב על עצמי בגיל הזה, אין מה להשוות. בגילו, חשבתי שזה לא לכבודי בכלל לצאת לשכנע אנשים להיות לקוחות שלי. התביישתי לעשות את זה, עד שבסוף הבנתי שאם לא אכריח את עצמי, העסק לא יתקדם".
בית ההשקעות אפריקה ישראל נמכר ב"מחיר מציאה", בשל מצבו של בעל הבית לב לבייב. רכשתם אותו ב-13 מיליון שקל בלבד. אבל היו שסברו שחלק מהתיקים - אלה של החברות הבנות של אפריקה ישראל - עלולים להעביר את כספם למקום אחר, ואז המציאה לא כזאת גדולה.
"לא הייתה שום בריחה. אני חושב שמעל 85% מכל הלקוחות חתמו על הסכם התקשרות עם מיטב. על פי החישוב שלנו, נחזיר את ההשקעה על אפריקה בתוך שנתיים עד שנתיים וחצי. זו הייתה עסקה טובה, ובשלב שהיא טרם נחתמה אבל סוכמה בתקיעת כף, עוד הופעל על אפריקה לחץ מצד גופים אחרים בשוק ההון, שאמרו להם, 'למה מיהרתם להגיע להסכם, אנחנו נציע לכם מחיר יותר גבוה'. לזכותם ייאמר שעמדו במלתם, אף על פי שהמתחרים ניסו לזנב בעסקה".
יש הבדל גדול מאוד בין רכישות ובין מיזוגים, ואתם בזמן קצר התמזגתם עם שני בתי השקעות.
"מיזוג זה באמת יותר מסובך, כי אין ממנו דרך חזרה. להגיד לך שלא היו לי התלבטויות? בוודאי שהיו לי. מבחינתי האישית זה היה מעבר מחברה שהשתדלתי כל השנים שאופייה יהיה משפחתי לחברה מסוג אחר. גם ברמת הניהול השוטף, אבנר ואני ניהלנו את העסק, ושלמה נתן לנו יד חופשית, תוך יחסי אמון יוצאי דופן. הוא אדם כל-כך נדיב, בכל פעם שאבנר כמנכ"ל היה בא אליי ושואל, תגיד, איזה בונוס אתה חושב שמגיע לי על השנה, אחר כך הוא היה הולך לשלמה ושלמה תמיד היה נוקב בסכום יותר גדול".
ועכשיו צריך להתרגל לשותפים קצת יותר פעילים.
"נכון. וגם החברות שאיתן התמזגנו הן חברות בנות של חברות ציבוריות, וזה מאלץ אותי לפרסם חלק מהנתונים הכספיים. לא שיש כאלה סודות בתחום שלנו, אבל מנטלית זה שינוי. אלא שמהרגע שהבנתי שיש רציונל חזק מאוד לעשות את העסקות האלה, הייתי שלם עם זה, ואבנר ניהל את המגעים כמעט בלי השתתפות שלי. ובתהליך המיזוג הזה היה לנו הלוקסוס לבחור את האנשים הטובים בכל אחד משלושת בתי ההשקעות".
ולשלוח הביתה לא מעט אנשים.
"נכון ששלחנו הביתה, אבל היו גם אנשים שלא מצאו את מקומם ברמה האישית, ובחרו בעצמם ללכת".
הגיבנת של גאון
מיזוג גם מביא עמו את הגיבנת של כל אחד מהשותפים, כפי שלמדו סטפק ורביב על בשרם. בין נכסי בית ההשקעות גאון, למשל, יש חברת תעודות סל ותיקה ושמה הדס, וזו, מתברר, הימרה בשעתו בגדול על ליהמן ברדרס, ואף הצליחה להרגיז מאוד את רשות ניירות ערך, אשר בדקה אותה פעמיים בנושא הזה.
הסיפור בקצרה: באמצע 2007 הפקידה הדס פיקדונות של משקיעיה בהיקף של כ-200 מיליון דולר אצל ליהמן ברדרס הגרמני (חברה בת של ליהמן ברדרס האמריקאי), קיבלה תנאים מפתים וריביות גבוהות, ונהנתה מהמרווח בין הריבית שקיבלה לריבית ששילמה ללקוחותיה. במאי 2008, כאשר ענני המשבר מתחשרים ומצבו הבעייתי של ליהמן כבר אינו סוד, הדס דווקא הגדילה את פיקדונותיה שם. רשות ניירות ערך לא הייתה מרוצה. לטעמה, אמנם דיווחו למשקיעים על עלייה בסיכון (ובריבית הניתנת להם), אבל לא דיווחו על טיבו של הסיכון החדש. בהמשך הודיעו "כלבי השמירה", הנאמנים של הדס, בנק מזרחי טפחות ויו-בנק, שלא יאשרו העברת כספים נוספת לליהמן הגרמני, שכן זהו סיכון ברור של כספי המשקיעים. מנכ"ל יו-בנק, שגם ישב בראש חברת קרנות הנאמנות של הבנק, היה לא אחר מאשר רביב.
כלומר, מעמדת השמירה של נאמן בהחלט ראית התנהלות לא ראויה של הדס אז.
"כן, והערנו עליה, ההערות התקבלו וההשקעה בסופו של דבר לא יצאה אל הפועל".
אז אולי הסחורה של גאון לא כל-כך טובה כמו שנראה אז.
סטפק: "קיבלנו נכסים בשווי של למעלה ממיליארד שקל, ולבנות את זה בעצמנו היה לוקח הרבה מאוד זמן. ראיתי התייחסויות בעיתונות שחשבנו שאנחנו רוכשים יהלומים ורכשנו חצץ. אני לא יודע מאיפה החצץ וגם לא מאיפה היהלומים, כי אני לא התייחסתי להדס בתור יהלום וגם לא בתור חצץ. ידענו כמובן שהיא תחת בדיקה והם הצהירו על העבר, אבל אני הנחתי שהעסק כבר מאחורינו, הסתיים, והתברר שהרשות רוצה לעשות עוד בדיקה. זה היה קטע לא נעים".
רביב: "הבעיה העיקרית של האפיזודה היא העיכוב בהתפתחות העסקית של החברה, כי בשל הבדיקות נאסר עליה בתקופה מסוימת להנפיק מוצרים חדשים".
היו שמועות שאתם מעמידים אותה למכירה.
רביב: "בעיקר בעיתונות. הכחשנו ואנחנו מצביעים ברגליים. לא היו שום מגעים למכירה".
סטפק: "זה סיפור קטן שעשו ממנו סיפור גדול. ככה אני מרגיש. כשאתה עושה עסק כזה אתה בודק אילו נכסים יש לכל אחד, למשל שהוא (גאון) חבר בורסה ואנחנו לא ויש לו פעילות רווחית של גאון טרייד, ואז אתה עושה את החישוב שלך מה צריכים להיות היחסים בין מיטב לגאון ואחר כך בין מיטב וגאון לישיר".
אז אתה עומד מאחורי יחס ההמרה שהסכמת לו?
"כן. תראי, ברור שכל אחד תמיד חושב שהיה יכול לקבל ביחס ההמרה עוד 2%-3%, אבל הפערים מעולם לא היו גדולים. בדברים האלה לפעמים התעקשות טיפשית גורמת הרבה יותר נזק מאשר תועלת".
בינתיים, הבדיקות פגעו מאוד בהדס.
"מובן שהיא נפגעה מחוסר היכולת להנפיק מוצרים חדשים, אבל מה שגרם להדס לפגיעה הרבה יותר גדולה, לדעתי, זה שחלק תעודות הפיקדון המט"חיות שלה גדול מאוד, וכאשר הדולר נמצא במקום שהוא נמצא שנתיים-שלוש, ברור שיש פדיונות".
רביב: "תיקנו את מה שהרשות הצביעה עליו, צירפנו להדס משפחה שלמה של קרנות מחקות (Tracking Fund), והיא הפלטפורמה עבורנו להיכנס לתחום שלא היינו בו קודם, מוצרי השקעה פסיביים. לא מזמן שינינו את שמה למיטב מדדים".
סטפק: "מיטב תמיד ניהלה ניהול אקטיבי, שאני אישית מאמין בו. אבל בתור גוף גדול אני צריך גם גוף של ניהול פסיבי, וגם תעודת סל היא מוצר לגיטימי".
נשמע שנושא תעודות הסל לא מלהיב אותך ואפילו משעמם אותך.
"אני באתי מעולם ההשקעות, לכן אני מאמין שאני יכול להכות את המדדים, ותעודות סל הן מוצר הרבה יותר גנרי, שבו ההבדלים בין מנהל השקעות אחד לשני אפסיים, והוא גם פחות רווחי. אבל אתה צריך את המכשיר הזה כי יש לקוחות שמאמינים בו, אז עדיף שיקנו אותו ממך".
"אבנר חשב שהוא יכול להתאים"
משעשע לראות את הניגוד ברקע ובטמפרמנט בין סטפק ורביב. סטפק גדל בשכונת פועלים ברמת גן והחל את הקריירה המקצועית שלו כמורה להיסטוריה בבתי ספר תיכוניים אקסטרניים, כיוון שתקופת בית שני קסמה לו ומשכה אותו ללימודי ההיסטוריה באוניברסיטה, לתדהמת חבריו, אשר תמיד ראו בו אדם בעל נטיות ריאליות. הוא טוען שעד היום, בכנסים שונים, ניגשים אליו אנשים ואומרים "למדתי אצלך". אפילו מוקי שנידמן, השותף החדש, נזכר איך כתלמיד אנקורי היה צריך בדחיפות להתכונן למבחן "מקדימות לבגרות" בהיסטוריה, ובילה מרתון של שבועיים עם סטפק כמורה פרטי כדי להגיע מוכן. ההוראה הייתה מתגמלת מבחינה אישית והתלמידים אהבו את המורה האנרגטי, שהפיח חיים בזמנים העתיקים, אך בשלב מסוים חשב סטפק גם על תגמול פחות רוחני, ופנה לכיוון ההשקעות.
רביב, מאופק ובעל מזג בנקאי, שייך לעומת זאת לסוג של אצולה שנשמה ניחוחות חו"ל מילדות. הוא ירושלמי במקור, אביו היה דיפלומט של משרד החוץ במשך ארבעים שנה, והוא ואחותו גדלו בארצות הברית, בלונדון, בפיליפינים ובמזרח הרחוק. את הקריירה שלו החל בסיטי בלונדון, כטריידר בבריטיש פטרוליום, אחר כך עבד בבנק ישראל בניהול רזרבות הדולרים של ישראל, ושוב חזר ללונדון בעקבות הצעת עבודה שקיבלה אשתו העיתונאית (עידית רביב, היום מורה להיסטוריה). אחרי פרק בדיסקונט, בניהול האגף הפיננסי, גייס אותו שלמה פיוטרקובסקי להקמת בנק של האחים ספרא, בתפקיד המנהל הראשי של הבנק שמושבו בז'נבה. לאחר הריב המתוקשר בין פיוטרקובסקי למשפחת ספרא, חזר לארץ והחל לנהל את מה שהיה אז בנק אינווסטק והיום הוא יו-בנק, עד שקיבל הצעה ממיטב ונענה לה, לפני כחמישה חודשים.
חוץ מזה הוא גם מיליונר היי-טק, השייך לקבוצה של כעשרה ישראלים שריכז גיסו, איש העסקים אביב רייז, ושהשקיעה באמפייר אונליין (היום ליוורמור), חברת השיווק לאתרי הימורים של נועם לניר, כ-2 מיליון דולר, תמורת כשליש מהחברה. כאשר הונפקה החברה ב-2005 ושוויה המריא לכ-900 מיליון דולר, הוא עשה אקזיט נאה ביותר.
"השקעתי סכום כסף לא גדול ב-1998 בקבוצה של אנשים שמאוד האמנתי בהם", אומר רביב, "והם אכן הוכיחו שהם ראויים לאמון והחזירו את הכסף מאות מונים. עסקית נפרדנו, אבל כולנו נשארנו ידידים, ואת אביב אני רואה כמובן בארוחות שבת".
כאשר הוחלט במיטב שלהנהגת הספינה הממוזגת דרוש מנכ"ל חיצוני שאינו שייך לשום "מחנה", עלו שמותיהם של כמה מועמדים, ביניהם רביב. "אבנר חשב שהוא יכול להתאים", מספר סטפק, "אבל העריך שאולי הוא לא ירצה בכלל, כי היה מנכ"ל בנק וגם היה לו העסק הזה בסטארט אפ שהרוויח בו הרבה, אז אולי הוא שבע". אבל סטפק הבן בכל זאת ניסה, ובניגוד להערכות אביו, רביב דווקא היה מעוניין.
עכשיו, כאשר מיטב כבר במחצית הטבלה של עשרת בתי ההשקעות הגדולים, זה הזמן לשאול על מה חולמים שם בלילה, והאם יש במיטב פנטזיה להיות הגדולים ביותר. רביב משיב כי נתח שוק הוא לא חזות הכול, וכאשר במכרזים גדולים לקופות גמל כמו עובדי חברת חשמל ועכשיו המכרז של צה"ל דמי הניהול מגרדים את הרצפה, "אנחנו לא שם. אנחנו בפירוש מוטים יותר לרווחיות מאשר לגודל".
אבל כאשר סטפק נשאל אם יש לו שאיפה להיות גדול כמו פסגות, הוא מיד אומר "כן", ומוסיף: "אבל אני לא מגלומן. הייתי רוצה להיות בין שלושת הגופים הגדולים, אבל אני לא רדוף אובססיה בנושא הזה. כפי שאילן אמר, אנחנו בכלל לא שחקנים של נתח שוק, אלא שחקנים של רווחיות ושל מקצועיות. לפעמים נתח השוק והרווחיות הולכים ביחד. למשל, בתחום הקרנות המחקות, שאליו נכנסנו רק לאחרונה, וכבר יש בו שמונה שחקנים. כאן רצינו להגיע לאיזו מסה קריטית מסוימת, ולכן כרגע אנחנו מתנהלים במדיניות של אפס דמי ניהול בקרנות המחקות.
"דוגמה אחרת: יש לנו קרן מיטב 90-10. הורדנו את דמי הניהול ל-0.5%, ונכנס לקרן הרבה כסף. תביני, מ-0.5%, 0.4% הולך לבנק. ההחלטה הזאת דומה להחלטה של רמי לוי, שמוכר את העוף בשקל כדי שיבואו אליו לסופרמרקט".
בתחום הפנסיה אתם עדיין לא ממריאים. יש לכם שתי קרנות שדי מדשדשות.
רביב: "קשה מאוד להרים קרן פנסיה מאפס. זה לוקח שנים, הצבירות איטיות, אבל זה קורה. גורם שני שנמצא בעוכרינו הוא ערוץ ההפצה. ערוץ ההפצה המוביל במדינת ישראל הוא סוכני ביטוח, שצמודים לחברות הביטוח, וקרנות הפנסיה חלקן בידי חברות הביטוח וקשה מאוד להתחרות בהן. יחד עם זאת, שינוי המצב הזה הוא כמובן באג'נדה שלי. גם לקופות הגמל החוץ-בנקאיות היה קשה בתחילת הדרך, וחלפו כמה שנים עד שעלו על הרדאר. זה יקרה גם בפנסיה. אין לנו ספק שקרנות הפנסיה הן העתיד של החיסכון ארוך הטווח בארץ".
"דמי הניהול הממוצעים ירדו"
ככל הנראה, אין בית השקעות בישראל שנציגיו לא מצאו את עצמם באספות סוערות של בעלי אג"ח, כשהם מנסים נואשות להציל את הכסף שאותו ששו כל-כך לתת לחברה בעת שכל תשקיף המכיל "מגרש ברומניה" הספיק כדי לגייס. "שוק האג"ח הקונצרני, שהתחיל להתפתח בסביבות 2005", אומר סטפק, "תפס את הרגולטור לא מוכן, וגם את בתי ההשקעות הוא תפס לא מוכנים. היו תופעות לא ראויות גם בגיוסים וגם בהיענות לגיוסים האלה".
למיטב יש חשבון נפש בעניין הזה?
"ברור שלא ייתכן שמנהל השקעות יחליט 100% החלטות נכונות. נכון שמחלקת המחקר שלנו, כמו מחלקות המחקר בבתי ההשקעות האחרים, עסקה באופן טבעי יותר בניתוח מניות. חשבנו שאג"ח הוא משהו שונה לגמרי ממניות, ושכחנו שיש עקרונות שנכונים הן למניות והן לאג"ח, כמו פיזור".
מה אתה חושב על ועדת חודק?
"אני לא מאמין ברגולציה באמצע משבר. ועדת חודק ברמה הכללית יש בה הרבה היגיון. אבל מרוב כוונות טובות עלולים להגיע למטרות שונות. ההתערבות המוגזמת הזאת ממש לא בריאה, כי היא עלולה לייצר רובוטים, ומנהל השקעות לא יכול להיות רובוט. מה שהיא לא מבינה הוא שההשקעות באג"ח עלולות להתכנס סביב חברות גדולות ומוכרות. כי אז לא יבואו אלינו בטענות. אבל זה לא פיזור סיכונים נכון לקנות רק אי.די.בי פיתוח. וזה עוד לפני שמביאים בחשבון את הזווית העסקית של המשק, כלומר, שחברות בינוניות שהיו יכולות ליהנות מהאשראי לא ייהנו ממנו".
בואו נדבר על הקמפיין החם בימים אלה, הורדת דמי הניהול בקופות הגמל.
רביב: "אני מכיר את זה מהבנקאות. אנשים לא אוהבים לשלם על שירותים פיננסיים".
סטפק: "בקופות הגמל יש כמה דברים שלא מנתחים נכון. קודם כול עובדתית. מה אומרים? דמי הניהול בתקופת הבנקים היו 0.7%, והיום הם בממוצע 1.2%. זה ממש לא מדויק. בתקופה שהקופות היו בידי הבנקים, הבנקים נהנו מעמלות קנייה ומכירה. היו אינטרסים צולבים, וסבסדו שירות אחד על חשבון האחר.
"שנית, דמי הניהול הממוצעים בחברות הפרטיות אז - למשל דש, אנליסט ואנחנו, היו 1.4%. היום הם 1.2% אצלנו. כלומר, דמי הניהול הממוצעים ירדו".
בכל זאת, רוב הציבור קיבל ב-0.7%.
המחיר הוא לא הכול. אין בכלל מה להשוות בין הניהול של קופות הגמל של היום לבין איכות הניהול בעידן הבנקים. אז היו שלושה מנהלים גדולים, תמר, גדיש ועוצמה, וכל אחד מהם הסתכל כל בוקר מה האחר עושה והתיישר לימין. הדאגה שלהם הייתה לא להשיג תשואה שונה משל אחרים. הבינוניות חגגה. ומי ששכח, היו גם משברים בתקופת קופות הגמל של הבנקים. ב-1996 קופות הגמל של הבנקים היו צריכות התערבות של בנק ישראל, שפרש רשת ביטחון בהגנה על האג"חים, כי היו פדיונות ענק מקופות הגמל".
עיקר הטענה היום הוא שזה לא הוגן שמי שיש לו הרבה כסף, או שהוא מאוגד בגוף חזק, יקבל דמי ניהול נמוכים משמעותית ממי שאין לו גב מהסוג הזה.
רביב: "כמו שלא נכון למדוד את תעריף הסלולר שמשלם אדם פרטי מול תעריפים של קבוצות, או ביטוח בריאות פרטי מול ביטוח של קבוצות, כך לא נכון לעשות זאת כאן. אם אני יושב מול חשב או סמנכ"ל משאבי אנוש וסוגר עסקה על אלפיים עובדים, הרבה יותר קל לי לסגור על דמי ניהול נמוכים, כי אני חוסך את הוצאות השיווק, הפגישות, תחזוקת הקשר. אני לא יודע למה זה כל-כך מקפיץ וגורם לתהודה כזאת".
סטפק: "כשאת מפקידה 20 אלף שקל בקופת גמל ומישהו אחר מיליון שקל, רק טבעי שיהיה הבדל בדמי הניהול. כי 1% ממיליון הוא עשרת אלפים שקלים ו-2% מ-20 אלף הם 400 שקלים, ורמת הכדאיות של ניהול הכספים של הלקוח הקטן נמוכה מאוד. הרגולציה מכבידה, צריך לשלוח לו דוח כל רבעון, מספיק שהוא מרים שלושה טלפונים בשנה וכבר זה לא כדאי לי".
לו הייתה תחרות אמיתית, כפי שיש בקרנות נאמנות, היית שוכח את כל התחשיבים האלה ומוריד את דמי הניהול בקופות.
סטפק: "נכון. כי לקרנות נאמנות יש מסלקה בבנק (כלומר אפשר לתת פקודות קנייה ומכירה יומיות, ש' ל') וכל לקוח שלא מרוצה מצביע ברגליים. אבל ביכולת לעבור מקופת גמל אחת לאחרת לא זו בלבד שלא הייתה התקדמות, אלא חלה נסיגה: הקופה שאת עוזבת מחויבת לשחרר את הכספים שלך תוך עשרים יום, ובאמצע היא גם מנסה לעכב - לא כתבת את מספר הזהות ברור, חסר פרט, ואז מתחילה מחדש ספירה של עשרים יום. זה אבסורד מוחלט שמשרת רק את חברות הביטוח, שיש להן אינטרס לשמר את המצב הקיים, ובעיקר שלא יעבור כסף מביטוח המנהלים לפנסיה".
כתבות
ני"ע
