"מה השאיפה? שהילד ירצה להשוויץ בבי"ס שלו"

האדריכלים צדיק ואלי אליקים: "המסחרי כובש את הציבורי. בתי הספר נעלמו ונאלמו מהשיח האורבני"

בית הספר נאלם צדיק: "נמתחת ביקורת רבה על כך שהמרחב הציבורי הופקע לטובת מסחר - שטחי הפרסום שמתפשטים על פני שטח גדול יותר וניצבים קרוב יותר להולכים ולנוסעים. בדיוק אותו דבר קורה גם בארכיטקטורה ובתכנון העירוני. המסחרי כובש את הציבורי. בתי-הספר נעלמו ונאלמו מהשיח האורבני. היום אנשים קובעים ביניהם 'להיפגש על יד הסנטר (דיזינגוף סנטר) למה שלא יקבעו ביניהם פגישה 'על יד שער בית-ספר יסודי גבריאלי הסמוך'?"

מגדלי הגמנסיה אלי: "תל אביב ממותגת כיום במגדלי עזריאלי. הם הסמל של העיר. כמבנים הם אולי מוצלחים, אבל בל נשכח שאחרי הכול, מדובר בקניון. אז זה האייקון של העיר, ועדיף שהיו לה סמלים נוספים. אני שואף שהסמלים העירוניים יהיו מבנים של בתי-ספר, שבית הספר יהיה האייקון של השכונה ואפילו של העיר כולה. כולם זוכרים את מה שהייתה גימנסיה הרצליה. זה לא במקרה - גם מבחינת המיקום שלה, בראש הגבעה של הרחוב הראשי דאז - הרצל, וגם מבחינת המבנה הפיזי המרשים".

צדיק: "הפיזה הוא איטליה, האייפל הוא פאריז. גם בישראל, ראש עיריית חולון, מוטי ששון, מרומם אותה באמצעים ארכיטקטוניים. לא סתם נבחר המעצב רון ארד כאדריכל המוזיאון שנפתח בה באחרונה. את התכנון ואת מבנה המוזיאון אפשר אולי לבקר, אבל מבחינה מיתוגית זה מהלך מבריק. מדובר בתהליך מובהק, כמעט סטריאוטיפי, של מיצוב עיר באמצעים ארכיטקטוניים".

כפר קטן צדיק: "בית-ספר הוא מבנה ל-1,500 איש, ילדים ומבוגרים, זה חתיכת כפר. כארכיטקטים אנחנו צריכים להחליט אם לוקחים את הכפר הזה והופכים אותו לגטו שמתנהל בתוך עצמו, או פותחים אותו למרחב העירוני ולקהילה שסביבו. אנחנו בחרנו בגישה השנייה".

אלי: "לפני חמש שנים כשנקראנו לתחרות על הקמת מרכז חינוך ברובע צפון מזרח ת"א. במקום לדבוק ברעיון שהוצג לנו - חומה בנויה שייצגה את מבני בית הספר, ובתוכה כתם ירוק שייצג את המרחב הפתוח, הפשטנו את החומה והוצאנו את השטח הפתוח מחוצה לה - אל הרחוב העירוני. המטרה הייתה ברורה - חיבור בית הספר לסביבה שבתוכה הוא ניצב".

כיתה מסחרית צדיק: "בתי הספר נהפכו ליחידות כלכליות שצריכות להוכיח את עצמן. ההנהלות צריכות לדאוג להכנסה משל עצמן ומתנהלת שיחה על ה'ניצולת הכלכלית' של מבנים הניצבים בתוך המרחב הבית-ספרי. לאולם הספורט המיתולוגי יש שימושים בנוסף לשיעורי ההתעמלות ומסיבות הסיום והוא נחשב היום ב'אסטרטגיה העסקית' של בית ספר - וכן יש כזו לגמרי. מנהל בית ספר חושב כיום כמו מנכ"ל חברה - כיחידת רווח שאמורה להניב הכנסות לארגון. מבחינתנו כארכיטקטים מדובר בהקמת מבנים שישרתו לקוחות נוספים, לא רק אלה שעבורם מתכננים ובונים במקור".

תלבושת אחידה אלי: "בת"א תלמידים יכולים לבחור בין בתי-ספר והתוצאה היא תחרות ובתי-ספר המשקיעים מאמצים ומשאבים להשגת מיתוג נחשק. התופעה משותפת למערכות חינוך בכול העולם. המיתוג נעשה באמצעות תוכניות לימודים וגם באמצעים ארכיטקטוניים".

צדיק: "בעבר בתי הספר היו דומים, כמעט זהים זה לזה, היתה פרוגרמה אחידה וכולם עקבו אחריה: מסדרונות ארוכים, חדרים, חצר להפסקות. כיום זה לגמרי אחרת. בקופנהגן, למשל, בנו בית-ספר שנראה כמעט כמו מועדון לילה, בצורת מיכל שהכיתות תלויות בתוכו ויש בו פינות ישיבה רחבות. בתי ספר, שהחלו במאה ה-19 כבייביסיטרים להורים שיצאו לעבודה, נהפכו למקום שתלמידים מרגישים שהוא 'שלהם'. שמתפתחת כלפיו גאוות יחידה עצמאית. השאיפה שלנו היא שהילד ירצה להשוויץ בבית-ספר שלו, ואנחנו מאמינים שה'שוויץ' בהחלט יכול לנבוע גם ממראה המבנה. צריך לתת לו חזית מרשימה שלא יראה כאחד הבתים, וייחוד ארכיטקטוני - כדי שלא יראה כמו בתי-ספר אחרים".

המסדרון המתרחב אלי: "מבני בתי הספר משתנים בתקופה הנוכחית באופן מרחיק לכת. בכלל לא ברור, למשל, שצריך להיכנס לכיתה כדי ללמוד וגם המסדרון והמבואה לא נתפסים עוד כאלמנט שתפקידו להוביל לכיתה. חלק ניכר מהלימודים נעשה היום במסדרון - הילדים עוברים משיעור פרונטאלי שמתקיים באמת בכיתת לימודים, לעבודה אינטראקטיבית בצוותים קטנים, בשטחים שמסביב לכיתות. כמתכננים האתגר שלנו הוא לייצר את המרחב הזה, שיהיה מואר ונעים ומזמין - שיהיה בו קשר עם החוץ. רחוק אלף מונים מהמסדרונות החשוכים שאליהם יצאו תלמידים כעונש".

חדר מורים צדיק: "מרחב העבודה של המורה משתנה גם הוא. בעבר היו מרכזים את המורים בחדר המורים, שבו הם יכלו לשתות את התה ולאכול ביסקוויטים בין השיעורים. בתפיסה החדשה מקימים חדרי עבודה פרטיים, כדי למשוך מורים לעבוד בתוך בית ספר. החדרים מתוכננים כחדרי קבלה כדי לאפשר סביבה סגורה שבה יכולים לעבוד באופן פרטני עם תלמידים".

פקעת חוטים צדיק: "משרד החינוך מתרגל לאט לשינויים. כיתות המחשבים של שנות ה-90 מתאבנות, ברור שכבר לא צריך אותן והן עדיין מתוקצבות בכול בית ספר. גם הספריות עדיין מקבלות מעמד מרכזי, ולא ברור שהוא מגיע להן. זה כמעט לומר את המובן מאליו שכול תלמיד צריך תקע ליד השולחן, אבל עוד לא מצאו דרך למנוע מהחוטים הנמשכים מכול פינה להפוך למכשולים. בנוסף ללוקרים, צריך למשל עמדות הטענה למכשירים. בתוך זמן לא רב, גם לא יצטרכו תקעים, כי הכול יהיה אלחוטי".