לא קונבנציונלי

אם אתה רוצה להוריד את השוטר תצטרך להשתמש בקליעי הטפלון החדשים בקליבר 5.56", אמר הזאטוט בן ה-10. אחיו, כבן 15, לטש בו מבט מופתע. "אסביר לך שוב", חזר הזאטוט בחוסר סבלנות. "לפדרליים יש אפוד מגן חזק. אם אתה רוצה לנטרל אותם בירייה אתה חייב להשתמש בקליעים חדשים, אחרת תצטרך לכוון לצוואר, ובשביל זה אתה חייב כוונת לייזר יקרה שאין לך כסף לקנות".

הדיאלוג המרתק הזה לא התנהל בביתה של משפחת פשע וגם לא בבסיס אימונים נסתר של אל-קעידה בערבות פקיסטן. הוא התנהל בחנות משחקי מחשב בקניון בצפון הארץ. הדוברים לא קשרו קשר לביצוע פעולות אנרכיסטיות, אלא דנו בטקטיקות להשגת מספר מרבי של נקודות באחת מסימולציות הלוחמה האחרונות של ה-PS3.

יש מי שיראו במיומנות הקרבית החדשה, שאותה רוכשים מדי יום מיליוני ילדים, בני-נוער ומבוגרים באמצעות המחשב והטלוויזיה, סימן לכישלון גורף של מערכת החינוך. אחרים ינסו להמעיט במשקלה של התופעה, ויזכירו שאקדחים, רובים וכלי נשק אישיים שבו את דמיונם של צעירים ומבוגרים מאז המצאתם לפני מאות שנים, וכבר שנות דור שהם מושרשים בתרבות ובבידור (בתחפושות ובסרטי קולנוע, למשל).

לפחות חלק מתופעת סימולציות הנשק ומשחקי המחשב ההתקפיים מהווה ביטוי של ההשפעה הנרחבת שיש לתעשיית הנשק העולמית על התרבות, על הכלכלה ועל הפוליטיקה הבינלאומית. מדובר בענק רב זרועות, שמגלגל טריליוני דולרים בשנה, משקיע מאות מיליונים לרתימת טכנולוגיות סופר מתקדמות לטובת פיתוח כלי נשק, ומגיע לכל פינה על-גבי כדור הארץ.

יצרני הנשק, שרובם מעדיפים לקרוא לעצמם "תעשיות ביטחוניות" או "תעשיות הגנה", מנהלים ביניהם קרב עסקי שחוקי המשחק בו לא תמיד ברורים למתבונן מהצד. לא נדיר למצוא בזירות עימות פעילות כלי נשק מתוצרת אותו יצרן, המשמשים את שני הצדדים היריבים גם יחד, או לחלופין למצוא בצד אחד אמצעי מיגון מפני כלי נשק, שאותו יצרן מכר לצד היריב.

שליטה מלמעלה בביקוש ובהיצע

דוגמה קלאסית ליכולת של תעשיית הנשק לייצר ביקוש מתמיד למוצריה היא שוק טילי הנ"ט (נגד טנקים) האישיים הנישאים. הטיל הנישא מהווה את התמצית של המושג "לוחמה א-סימטרית", כלומר היכולת של לוחמים לא סדירים לפגוע באופן מהותי בכוחות צבא מאורגנים ומצוידים היטב.

טיל נ"ט בודד מתוצרת רוסיה או סין, שעולה 300 דולרים ושנורה "בשליפה" על-ידי לוחם מיליציה חסר ניסיון, יכול להשבית טנק מודרני שמחירו מיליוני דולרים. חבורה של "ציידי טנקים" עם טילי נ"ט נישאים יכולה לבלום, או לפחות לעכב, מתקפה גדודית שלמה.

להבדיל מפתרונות אנטי-טנקיים כבדים יותר, דוגמת טילי נ"ט מונחים, שמופעלים על-ידי צוותי לחימה או פגזי ארטילריה נגד שריון, טיל הנ"ט האישי הוא נשק קל יחסית להובלה ולהברחה בין מדינות, קל להסתרה בשטח, ועמיד לאורך שנים רבות ללא צורך בתחזוקה. בקיצור, חלומו של כל מהפכן, מנהיג כנופיה ולוחם מיליציה.

השליטה של תעשיית הנשק בביקוש לטילים כאלה מתבצעת בשיטת "הביצה והתרנגולת". ההיגיון פשוט: כדי לפתח טיל נ"ט, שיכול להבקיע את המגן של טנק מודרני, נדרשים הרבה ידע וניסיון במיגון טנקים. מנגד, פיתוח מיגון מודרני, שיעמוד בפני טילי נ"ט מדור אחרון, דורש היכרות נרחבת עם טילי נ"ט וראשי קרב. שתי המשימות יהיו קלות יותר לביצוע אם הפיתוח יתבצע על-ידי אותו יצרן עצמו, או על-ידי שני יצרנים המשתפים ביניהם פעולה.

הטריק הוא לבצע את הפיתוח ואת השיווק במדורג ולאורך שנים, כדי שטכנולוגיה בתחום אחד לא תקלקל חלילה את הביזנס של הטכנולוגיה האחרת. במילים אחרות, אם יצרן נשק כלשהו יפתח לפתע שריון, שיהפוך את כל סוגי טילי הנ"ט בשוק לחסרי ערך במשך שבע-שמונה שנים, הוא יפגע בפיתוח העסקי שלו עצמו. מנגד, אם הוא יפתח טיל שיכול להבקיע את כל סוגי המיגון הקיימים והעתידיים בטווח של כמה שנים קדימה, הוא יאבד לקוחות מתחום המיגון.

רוב יצרני הנשק מבינים את החוקים הבלתי כתובים, ודואגים לווסת את ההיצע ואת הביקוש במדורג ועל-פני זמן ממושך. אבל יש כאלה שבוחרים להתעלם מהם במודע, למשל תעשיית הנשק הרוסית, שנחשבת לשוברת החוקים העיקרית.

הרוסים, שהם הספקים הגדולים ביותר של נשק לעולם השלישי, נמצאים כיום בקרב הישרדות עסקי, והערך המקודש ביותר שלהם הוא הדולר (הרובל כבר פאסה). באופן לא מפתיע, הם משקיעים מאמצים גדולים במיוחד בפיתוח טילי נ"ט נישאים, שהיו ועודם להיט מכירות בזירות לחימה, שבהן יש עליונות מוחלטת לרכב קרבי משוריין וממוגן מתוצרת מערבית.

הטיל מכופף את הטנק

נשק הנ"ט הרוסי הנישא, המוכר והנפוץ ביותר הוא כמובן ה-RPG7 הוותיק, שנחשב לאב הרוחני של טילי הנ"ט הנישאים. הכלי עבר רק מעט שינויים הנדסיים מאז לידתו ב-1961, והוא עדיין אחד הנפוצים בעולם. על יעילותו אפשר ללמוד מכך שצה"ל עצמו אימץ והטמיע אותו ביחידות רבות, לאחר שמספר גדול של מטולים נפל שלל במלחמת שלום הגליל.

הצרות שחוללו ה-RPG7 ודומיו בזירות לחימה ברחבי העולם הביאו לפיתוח "מיגון ריאקטיבי" לטנקים ולרכבים משוריינים, מיגון שמורכב משכבת מטען נפץ חיצונית קלה, שעליה אמור ראש הקרב של הטיל להתפוצץ ולאבד את אנרגיית החדירה שלו עוד בטרם נגע במיגון העיקרי של הכלי שלעברו כוון. המיגון הריאקטיבי הפך ללהיט מכירות מיידי בתעשיית הנשק הבינלאומית, ובמיוחד בתעשיית הנשק הישראלית, הנחשבת לאחת המובילות בתחום.

מנגד, התפוצה הנרחבת של מיגון ריאקטיבי מודרני, בטנקים מערביים, דחפה את יצרני טילי הנ"ט למצוא פתרונות מתקדמים להבקעת המיגון הזה, והתהליך נמצא כיום בעיצומו. הפתרון הנפוץ הוא שימוש בטילי נ"ט בעלי ראש קרבי כפול: האחד, שנמצא במרחק כמה סנטימטרים ממטען הנפץ המרכזי, מיועד להפעיל "על ריק" את המיגון הריאקטיבי של הטנק, ובכך לפלס את הדרך לראש הנפץ המרכזי, שנועד לחדור את השריון עצמו.

גם כאן מובילים הרוסים את מאמצי הפיתוח, והחידושים שלהם מהווים איום מתמיד על הצבאות המערביים. דוגמה טיפוסית הוא ה-RPG29, היורש הרוחני של ה-RPG7, שנמצא בשימוש הצבא הרוסי מאז 1989. הקונספט דומה: צינור שיגור עם כוונת פשוטה ועם הדק, שלתוכו מכניסים את הטיל המונע בדלק מוצק. ב-RPG29 הטיל עצמו גדול יותר, הטווח האפקטיבי שלו ארוך יותר (500 מטרים), ויש לו ראש קרבי מסיבי, שמסוגל לחדור עד 600 מילימטרים של שריון פלדה, מעבר למיגון הריאקטיבי.

טילים נישאים כאלה, שהופעלו על-ידי אנשי אל-קעידה בעיראק, הצליחו לחדור מבעד לשריון של טנק אברהמס, שנחשב לטנק הממוגן בעולם. על-פי דיווחים בכלי תקשורת זרים, שלא אומתו, הם הגיעו גם לאנשי החיזבאללה במלחמת לבנון השנייה, וגרמו צרות רציניות לשריון הישראלי. המחיר? כ-500 דולרים בלבד למשגר וכ-300 דולרים לטיל.

בשנים האחרונות פותחו כמה פתרונות מיגון נגד ה-RPG29, אבל גם תעשיית הנ"ט הרוסית לא שקטה על שמריה, והיא פועלת שוב כדי "לשבור את הכלים" - תרתי משמע - והפעם לטווח ארוך הרבה יותר. בתערוכת נשק באבו-דאבי ב-2007 הציגו הרוסים את מה שנראה כיום כטיל הנ"ט האישי האולטימטיבי: RPG28. זהו צינור שיגור באורך 1.2 מטרים, ששוקל 13 קילוגרמים, כולל הטיל שבתוכו, ומיועד להפעלה בשליפה על-ידי לוחם בודד. הטיל עצמו הוא מפלצת בקוטר 125 מילימטרים, עם ראש קרבי שתוכנן לחדור מבעד להגנה הריאקטיבית ולשריון הפלדה של כל הטנקים שנמצאים כיום בשימוש בעולם, וגם מבעד לאמצעי מיגון עתידיים כגון שריון מחומרים מרוכבים. אם להאמין לנתוני היצרן, מדובר ביכולת חדירה של עד אלף מילימטרים (מטר אחד) של שריון פלדה, מעבר למיגון הריאקטיבי, או חדירה דרך קיר בטון בעובי בלתי נתפס של עד שלושה מטרים.

וזה עוד לא הכול. בדרך לזירה נמצא גם ה-RPG30, שנחשף בשנה שעברה, לאחר שפיתוחו הושלם על-ידי הרשות הרוסית לפיתוח אמצעי לחימה (BASALT). כאן כולל המשגר האישי שני צינורות ירי מקבילים: האחד יורה טיל קטן וקל, שכל תפקידו הוא להפעיל את המיגון הריאקטיבי, ומיד אחריו נורה מהצינור המרכזי טיל גדול יותר, שמבקיע את השריון.

הרוסים לא אמרו מתי יוצעו הטילים הללו ליצוא ולמי הם מיועדים, אבל רמז אפשר למצוא בפרוספקט השיווקי שבו מופיעה סכמה של חדירתם לטנק אמריקאי מסוג אברהמס.

אקדחים: מהפכת ההיי-טק

לא כל הקרבות של תעשיית הנשק מתנהלים בצללים. גם לשוק הפרטי יש חשיבות עסקית לא מבוטלת עבור תעשיית הנשק, במיוחד בתקופות שבהן פוליטיקאים לא-אחראים נתקפים בפרץ של רגשנות, חותמים על הסכמי שלום, וגורמים לקיצוץ חד בתקציבים הביטחוניים.

חובבי נשק פרטיים, שנדבקו בחיידק כלי הירי - וסימולציות לוחמה מתקדמות למחשב או לפלייסטיישן הן דרך מצוינת להידבק בחיידק הממכר הזה - נשארים נאמנים לתחביבם לנצח. עד כמה פופולרי הנושא אפשר ללמוד מההצלחה הפנומנלית של סדרות טלוויזיה דוגמת Future Weapons של ערוץ דיסקברי, שעוסקת בכלי הנשק המתוחכמים והעדכניים ביותר. הסדרה החלה בתור פרויקט מזדמן, והפכה ללהיט רייטינג במשך שלוש עונות, עם למעלה מעשרה מיליון צופים בממוצע לפרק.

כיום כמעט כל יצרני הרובים והאקדחים מציעים את מרכולתם הצבאית העדכנית גם בגרסאות אזרחיות. לא מדובר רק בשווקים אזרחיים בעולם השלישי, שבהם ניתן לרכוש רובי סער ועודפי צבא בסופרמרקט (ע"ע תימן), אלא בשווקים "מתורבתים" כמו ארצות הברית, שבה ניתן לרכוש בחלק מהמדינות - באופן חוקי לגמרי ובהגנת בית המשפט העליון - כמעט כל גרסה אזרחית של אקדח או של רובה סער צבאי מתוחכם (עם כמה מגבלות טכניות), ולצייד אותו בכוונות לייזר באיכות צבאית, בתחמושת מיוחדת, באמצעי ראיית לילה, ומה לא.

הלהיט הוותיק והנמכר ביותר הוא האקדח האישי, שנשיאתו כאמצעי להגנה עצמית נחשבת לפעולה כמעט נורמטיבית בארצות הברית. גם תעשיית האקדחים עוברת בשנים האחרונות מהפך טכנולוגי, במטרה להפוך את הכלים לקלים יותר לתפעול בידיים לא מיומנות, ולהגדיל את סיכויי הפגיעה במטרה.

שני החידושים הטכנולוגיים העיקריים בענף הם שימוש בחומרי היי-טק קלים לטובת הפחתת משקל וממדים, והטמעה של עזרי ירי אופטיים באקדחים. להפחתת הממדים והמשקל אחראים חומרים פולימריים קלים, חזקים ועמידים מאוד, המשמשים לבניית מסגרות האקדחים שמסביב לקנה המתכתי. החומרים הפלסטיים החדישים מסוגלים להפחית מאות גרמים ממשקלו של אקדח אוטומטי טיפוסי, ובכך להקל את נשיאתו ולאפשר אחיזה נוחה ויציבה יותר בידיים, שכל ניסיון הירי שלהן מסתכם בביקור שנתי במטווח מבוקר. כבונוס, השימוש בפולימרים מעניק אפשרויות עיצוב מגוונות יותר, ואף הכנסת אלמנטים "אופנתיים" כמו עיצוב ב"צבעי מדבר" בהירים, שמהווים כיום להיט בשוק האזרחי.

ההטמעה של כוונת לייזר בתוך האקדח עצמו מעניקה יתרון גדול מאוד ליורה לא מיומן, שיכול לשפר משמעותית את סיכוי הפגיעה. המבנה המשולב גם מקטין את הסרבול שכרוך בהתקנת כוונת חיצונית, מאפשר לשאת את האקדח בצורה נוחה וסמויה יותר על הגוף, וגם מסייע בהפעלה אינסטינקטיבית של הכוונת בעת הירי.

דוגמה טיפוסית לאקדח "משולב" מהדור החדש היא הבודיגארד 38, שחשפה בתחילת השנה סמית אנד ווסון האמריקאית. זהו אקדח אוטומטי קומפקטי ונוח מאוד לאחיזה גם בידיים קטנות, שייחודו בכוונת לייזר מתוצרת אינסייט, שמהווה חלק בלתי נפרד מגוף האקדח. הטמעת הכוונת בעת הייצור אפשרה להתקין את מתג הפעלת הכוונת בגוף עצמו, סמוך להדק, לצורך הפעלה אינסטינקטיבית בעת הירי.

המבנה הכולל הדוק מאוד, ואינו מקשה שליפה, והכוונת מסוגלת לשגר אלומת לייזר רציפה או פועמת לטווח של כמה עשרות מטרים, בסנכרון מלא עם הקנה. כל האקדח, כולל סוללות כפתור להזנת הלייזר (ולפני תחמושת) שוקל כ-340 גרם בלבד. למעדיפים אקדחים תופיים מציעה החברה גם גרסה תופית של אותו אקדח.

חזרה ממשחקי המחשב

ההתקדמות הטכנולוגית המרתקת ביותר בתחום כלי הנשק ה"אישיים" מתרחשת כיום בתחום רובי הסער. תנופת הפיתוח הגדולה החלה אי-שם בשנות ה-80, כאשר הפנטגון הגיע למסקנה שבשלה העת להחליף את ה-M16 הוותיק על שלל נגזרותיו, את ה-M4 קרבין, ואת שאר הרובים ותתי-המקלע, ששירתו את כוחות הצבא האמריקאיים מאז מלחמת וייטנאם.

הפנטגון, כידוע, חושב בגדול, וגם פרויקט הרובה העתידי היה שאפתני מאוד: הרובה העתידי שבו חשק הפנטגון היה אמור להיות בעל כוח אש גבוה, לירות עשרות אלפי כדורים ברצף בלי תקלות ומעצורים, להיות מודולרי כדי לאפשר החלפה מהירה של קנים באורך שונה, ולשאת כוונות אופטיות ואלקטרוניות ושאר אבזור נלווה. עם כל זה, עדיין היה עליו להיות קל יותר משמעותית מהרובים הקיימים. מאוחר יותר התרחב הפרויקט והפך לתוכנית שכונתה OICW (Objective Individual Combat Weapon), שמטרתה הייתה ליצור את "רובה העל" של הלוחם המודרני, שישלב את כל התכונות שהוזכרו, וגם יכולת קטל של מטרות מחוץ לשדה הראייה. את זה שאפו המתכננים להשיג באמצעות משגר רימונים "חכמים" המשולב במד טווח לייזר ובמחשב, שמתכנת אוטומטית את המיקרוצ'יפ ברימונים כדי להתפוצץ בדיוק מעל או בתוך המטרה (במקרה של אויב מבוצר בבית).

אחרי שנשרפו בפרויקט כמה מיליוני דולרים טובים, התברר שעל אף שכל הטכנולוגיות הנדרשות להשגת המטרות קיימות ופועלות בנפרד, שילובן בתוך יחידה אחת, תוך שמירה על מגבלות המשקל לנשיאה על-ידי חייל בודד, אינה ריאלית. אבות-הטיפוס היו כבדים להפליא - כמעט עשרה קילוגרמים - והפכו את הכלים לבלתי שמישים בשטח.

ולמרות זאת, הפרויקט הניב בסופו של דבר כלים ניסיוניים מרתקים עם עיצוב מתקדם כמו ה-XM8, שלא התקבל בסופו של דבר על-ידי הצבא האמריקאי, ומשגר הרימונים החכם XM25, בעל המראה העתידני, שדווקא כן הפך לנשק סדרתי קומפקטי, עם יכולת לשגר רימונים "מתוכנתים" לטווח של 500 עד 700 מטרים.

הרימונים נורים מתוך "מחסנית", ויכולים לכלול מגוון סוגי חימוש בהתאם למטרה: חי"ר מחופר בשטח, כוחות מסתתרים מאחורי קירות, וכדומה. לאחר סדרה של ניסויי שטח מוצלחים הודיע הצבא האמריקאי בשנה שעברה על כוונתו לרכוש כ-12,500 כלי נשק כאלה (במחיר של כ-25 אלף דולרים ליחידה), החל בשנת 2012.

עוד פרויקט לפיתוח "נשק על" אישי מתבצע כיום בצרפת כחלק מפרויקט Felin של נאט"ו, שמטרתו ליצור מערכת לחימה עתידית מקיפה ואלקטרונית עבור החייל העתידי. הנשק שאותו מפתחת, מאז תחילת שנות ה-2000, ענקית הנשק הצרפתית Giat, בשילוב עם כמה קבלני משנה אירופים, מכונה PAPOP, ראשי תיבות של "נשק רב תכליתי למגוון סוגי תחמושת".

כאן המטרה הסופית אפילו יותר שאפתנית: ליצור רובה סער אינטגרלי, עם אפשרות החלפת קנים; לשלב בו משגר לרימונים "חכמים" משולבי מיקרוצ'יפ שיתוכנתו בסיוע מחשב, שמותקן בקת הרובה ופועל בשילוב עם מד-טווח לייזר; כל זה יצויד גם במצלמת וידיאו ובמסך LCD מתקפל, כדי לאפשר לחייל ירי "מעבר לפינה" מבלי להיחשף, וכמובן גם ישדר את התמונה למערכת בקרה, פיקוד וניהול זירת קרב.

הצרפתים, בניגוד לעמיתיהם האמריקאים, אינם משחררים הרבה מידע על פרויקטים שנמצאים בניסוי, אולם ככל הנראה הם הצליחו להתגבר על בעיית המשקל ולפתח כלי השוקל שישה קילוגרמים בלבד, כולל מחסנית של 25 כדורים ושני רימוני 35 מילימטרים (מחסנית של חמישה רימונים נוספים מוסיפה עוד עשרה קילוגרמים למשקל). על-פי חלק מהמקורות יתחיל הצבא הצרפתי להצטייד בנשק הזה כבר בשנה הבאה.

עד שרובי הסער העתידניים יוכיחו את עצמם בפעילות מבצעית, נראה שה-Low Tech גובר על ההיי-טק. הצבא האמריקאי - וצבאות אחרים ברחבי העולם - מעדיפים להמשיך ולהצטייד בגרסאות משופרות של אותם רובים ותיקים ומוכחים, שנמצאים בשירות כבר עשרות שנים. הרובים הללו, ובהם ה-M16, הקלצ'ניקוב ואפילו הגליל החביב שלנו, עוברים מודרניזציה מקיפה עם שימוש בחומרים פולימריים קלים לשם הפחתת המשקל, עם מסגרות מודולריות שמאפשרות התקנה מהירה של מגוון כוונות ואמצעי עזר, עם תחמושת יעילה יותר, ועם אפשרות להתאמת אורך הקנה והייעוד למגוון משימות.

ומה יהיה על "הרובים הממוחשבים" העתידיים? אל דאגה. גם אם אלה אינם מתקבלים כיום בזרועות פתוחות על-ידי הגנרלים והאחראים על תקציבי הביטחון, הם מוצאים את דרכם, ברמת פירוט מדהימה ובאיכות HD, היישר אל כותרי משחקי המלחמה העדכניים ביותר. כשהדור הבא של הגיימרים כבר יבשיל לשירות צבאי - או ממשלתי - אימוץ הכלים החדשים ותקצובם יהיה עניין טבעי עבורם.