קלאב מד

הרבה דברים אפשר לומר בגנותו של האשראם של אושו בפונה, ארבע שעות מזרחית למומבאי: הוא נמצא בעיר הודית סואנת ומפויחת; הוא יקר יותר מכל אשראם אחר בהודו, יקר במונחים מערביים, שערורייתיים כמעט לתת-היבשת; הבאים בשעריו - גברים כנשים - מחויבים ללבוש שמלות אדומות; ומדיטציית הבוקר בו נראית כמו בית משוגעים - כולם צורחים ובוכים ומנופפים בידיהם לכל עבר. ואם לא די בכל אלה, הגורו (המת) של המקום נחשב לטיפוס מפוקפק: חובב רולס רויסים מושבע (93 היו לו, או 97, תלוי מי מספר), אדם שהנשיא רונלד רייגן גירש מארצות הברית בשנות ה-80 אחרי שהורשע שם בפלילים, מורה רוחני שסתר את עצמו שוב ושוב בהנאה גלויה והוקף במעגל חסידים רווי תככים, מעגל שמי ששרדו אותו מנהלים עד היום את האשראם. אז מה יש שם, בפונה, שמושך כל-כך הרבה אנשי עסקים ישראלים, שופטים ובעלי השפעה אחרים? ולא, לא מדובר בדמויות אנונימיות למחצה, אלא באנשים מלב המיליה העסקי: אילן בן-דב (פרטנר), יוחנן צנגן (לשעבר מנכ"ל רשת), עדי שטראוס, יגאל שרמייסטר (השמירה), ניר ברונשטיין (לשעבר פועלים שוקי הון), אביב רייז (אמפייר און ליין), רפי גדרון (כרומטיס), עו"ד רון גזית (המייצג את קשת, קוקה-קולה וא חרים), שרון בן-הרוש (הובלות ונדל"ן בניו יורק), יעל נמרודי (הכשרת הישוב) - וזאת רשימה חלקית לגמרי.

 קלאב מד / צלם: צילום: Osho International Foundation, Switzerland, www.osho.com

אז מה באמת יש שם? קודם כול תנאים. הם נוחים. לא מדובר במנזר סגפני עם אוכל במשורה ועם שירותי בול פגיעה. האשראם מעוצב לעילא - פירמידות של מדיטציה מרוצפות שיש ירקרק כמי ים עמוקים, מוקפות גני זן יפהפיים. מסעדות ואספרסו בר עם תפריט מגוון. שירותים ומקלחות מצוחצחים, בריכה ענקית שקוויה טבעיים וזורמים. התנאים האלה (והמחיר שלהם) משאירים בחוץ, בדרך כלל, תרמילאים בשרוואל זרוק ובתקציב דחוק, וקורצים למי שמעדיפים חיפוש רוחני שלא מרגיש כמו טירונות.

לא במקרה משפט נפוץ שם הוא "פונה זה לא הודו". לא במקרה שמו הרשמי של המקום הוחלף ואינו כולל יותר את המילה אשראם (או קומונה, כמו בימים העליזים של שנות ה-70). הוא נקרא Osho Meditation Resort - או, כפי שרבים מקצרים בחיבה, קלאב מד.

אל תמהרו לזלזל: התנאים הנוחים הם רק תפאורה לעבודה הרוחנית שאפשר לעשות במקום. עשרות אלפים עברו בו ודיווחו שחייהם השתנו. מאז ימי אושו, האשראם מציע שילוב של שלושה דברים במקביל: מדיטציות מתחלפות מדי שעה כמעט, מהבוקר עד הלילה, סדנאות תרפיה חווייתיות מהטובות בעולם, ומה שנקרא בשפת המקום celebration - מסיבות, הופעות, פטפוטים ושעשועים. השילוב הזה, כך החליט אושו, הוא שילוב משחרר מנצח.

אין לו"ז מחייב. יש מי שבאים לפונה בעיקר כדי להתמנגל בבריכה ביום ולרקוד בכל ערב, יש מי שבאים בעיקר לתרגל מדיטציות, יש מי שבאים לרפא פצעים ישנים בעבודה קבוצתית. כל אחד ותבשיל פונה שלו.

והסקס? השמועות על הנעשה באשראם עסיסיות מאוד. יש שם אנרגיה פתוחה ומשוחררת, אנשים יפים מרחבי תבל (לילדים הכניסה אסורה), ריקודים וחוויות משמעותיות משותפות ומקרבות, כך שסקס, מטבע הדברים, יש, ולא מעט. אבל לא צריך להיסחף עם הדמיון - ימי האורגיות חלפו מזמן, ואפילו בסדנאות הטנטרה היום יש כללים ברורים.

שלושה אנשי עסקים אמיצים הסכימו לשתף במה שקרה להם בפונה, רבים אחרים סירבו. וכאן גם המקום לגילוי נאות: לבשתי את הגלימות האדומות כבר כמה פעמים, ואני מאוהבי המקום ומאנשיו.

 קלאב מד / צלם: צילום: Osho International Foundation, Switzerland, www.osho.com

קייטנה למבוגרים

ורדה בורשטיין, אשת נדל"ן ופיננסים שפועלת על קו לונדון-ברלין-ישראל, נסעה לפונה בפעם הראשונה ב-1997, עם חברה. "מהנסיעות הסתמיות האלה, חופשה של עשרה ימים". אבל בנסיעה הזו החליטה שהיא עוד תחזור לפונה. אחרי שנתיים חזרה לשישה חודשים תמימים, ומאז נסעה עוד ארבע פעמים. "הבנתי שיש שם משהו ושזה מקום שאני צריכה לחזור אליו, שזו הקייטנה שלי, ולא אלה שהכריחו אותי להיות בהן בילדותי. ידעתי שאני זקוקה למקום הזה. ברגע שהייתה לי הזדמנות - נסעתי".

תמיד נסעה לבד. "הבנתי שלא רק שזה לא מפחיד לבוא לבד - זה עדיף. כי התהליך שעוברים שם הוא מאוד פנימי, מאוד אישי, ובן אדם ליד יכול רק להפריע. כשהמחלה שלך היא פולנייה - מה חושבים עליי, מה יגידו עליי - עדיף להיות לבד".

מה מצא חן בעינייך כל-כך?

"זו הייתה חגיגה אחת גדולה. הגעתי לשלב בחיים שראיתי כבר הכול, עשיתי הכול. רציתי להחזיר את שמחת החיים שבתוכי, למצוא שוב עניין בחיים שלי. חזרתי למשהו ראשוני, כמו חוויית נעורים. הריקודים, הקשר הלא אמצעי בין האנשים. בכל יום קרה משהו בלי לתכנן, וכל יום היה מלא בדברים שקרו. חגיגה חסרת דאגות. תמיד הייתי זו שמשקיפה מהגדר, שם הרגשתי משתתפת".

הגיל לא הפריע לך?

"בפונה הגיל פחות משחק. זו ממש לא השאלה שם. מכיוון שכל אחד עובר תהליך פנימי, הקטע של הגיל לא פקטור לשום דבר. ולא רק הגיל: זו הייתה הפעם הראשונה שכשהכירו אותי שאלו אותי רק איך קוראים לי. בלי שאלות נוספות - לא בת כמה אני, לא מה אני עושה, איפה גדלתי, מה למדתי. במערב שואפים לקטלג, ובפונה לא היה קטלוג. חופש. אני, נטו, אחרי הרבה מאוד שנים.

"ואז גם קל יותר להבין שאני לא צריכה להצדיק את עצמי, שאני נהדרת, נקודה. רק בשנים האחרונות הבנתי שאני נהדרת, ובאמת תודה לאושו על כך - כי שם שמעתי בפעם הראשונה בחיי שאדם הוא נהדר מעצם היוולדו, מעצם היותו. זה הפוך מכל מה שגדלתי עליו".

התכוונת לנסוע לחצי שנה?

"תמיד אני נוסעת בכרטיסים פתוחים. רציתי לנסוע בלי חשיבה, בלי תוכניות. לא להחליט כל דבר מראש. אחרי שלושה חודשים חזרתי לעשרה ימים למערב כדי לטפל בעסקים, וחזרתי מיד לפונה".

מה עשית שם?

"סדנאות. טיפלתי בענייני הילדות. צללתי פנימה. הכול עשיתי. ובין הסדנאות נחתי וביליתי. זה עשה לי ריצ'ארג'. הייתי צריכה את ההפסקה הזו, את החופשה הזו. כבר הגעתי לקצה גבול היכולת, הייתי עצבנית. עבורי, כבת למשפחה יקית במיטבה, בטלה זו מילה גסה. החופש לא לעשות כלום בקצה השני של העולם היה עבורי ריפוי ענק - ריפוי בחוסר עיסוק. הייתי מתחברת לאינטרנט לשעה ביום, לראות מייל ולקבל החלטות. מעבר לזה לא הייתי מחוברת - גם לא בראש.

"גם העסקים שלי ללא ספק הרוויחו מהחופשה הזו. זו הייתה הפעם הראשונה שלא הייתי בסביבה כדי לנהל את העניינים בעצמי. ברגע שהעברתי לעובדים שלי את הניהול, ונתתי להם להרוויח לידי - גיליתי שגם אני הרווחתי יותר, שהעסק שלי הרוויח יותר. או כי הנוכחות שלי הלחיצה אותם או שהתמריץ הוציא מהם יותר. בכל מקרה, גיליתי שאני אדם חופשי יותר ושכולם מרוויחים. מאז אני לא מנהלת יותר שום דבר לבד".

מה לקחת איתך בחזרה?

"לקחתי לחיי היומיום קצת יותר שלווה ושליטה, במובן של לא לעבוד על ריק. לפעמים עובדים חזק ורצים מהר, אבל לדברים יש קצב משלהם, ולא יעזור מה תעשי, את צריכה להסתנכרן עם הקצב של הדברים. פתאום הבנתי את זה. להפסיק לעבוד חזק בניוטרל. התחושה שאנחנו מכוונים ומשפיעים היא די חרטא. אין לי ממש שליטה על מה יקרה ואיך יקרה. אני מאמינה שפשוט נועדתי להיות אדם עשיר. יש לי כישרון לעשיית כסף, או קרמה של עשיית כסף, לא חשוב איך מגדירים את זה. תמיד ידעתי שאחיה טוב, אבל בפונה הבנתי שאני יכולה להרפות מהאקשן".

בבית את מתרגלת מדיטציה?

"הראש שלי שנים בעסקים. הוא אוהב עסקים, וכל הזמן חושב עסקים. קשה לי להפסיק את הפעילות של המוח. היום יש לי פטנטים, איך להיכנס למדיטציה. בפונה גיליתי שמדיטציה יכולה להיות גם בתנועה. וזה מתאים לי - כשאני בארץ אני מתחילה את היום בהליכה על שפת הים.

"הבנתי גם שאני צריכה לחזק ולתחזק את התובנות שלי, ולכן אני כל הזמן ממשיכה לעשות סדנאות - בכל העולם, לא רק בפונה; סדנאות שכולן תהליכים 'עוקפי שכל', כי מי שהוא כל-כך שכל, כמוני, חייב לעקוף אותו מדי פעם".

לבכות, לצחוק, לרקוד

רל נדל, איש חיי לילה ומסעדות, יזם ומפיק (TLV, שלוותא, סאבלט, צ'ין צ'ין, הזיזי, פסטיבלי היינקן), החליט על הנסיעה להודו יומיים לפני הטיסה. "יגאל שרמייסטר אמר לי: אנחנו נוסעים בחבורה, עם נסים אמון (מורה רוחני ישראלי שמלמד זן, ע' צ'). היו יגאל, שרון בן-הרוש ואלוף (במיל') יצחק (ג'רי) גרשון, בחופשת השחרור שלו. אמרו לי, נוסעים לחודש. בדיוק היה לי יום הולדת 41. הייתי קצת מדוכדך. ביום הולדת 40 החלטתי שבכל יום הולדת אסע לחודש, לבד. כמעט שכחתי מההבטחה הזו, וההצעה של יגאל באה לי בזמן. לא ידעתי מי זה נסים, לא ידעתי מה זה פונה. חשבתי שהאשראם נמצא בהרים, איזה מנזר סגפני, שקט כל היום. עד שנכנסתי בשערים לא ידעתי מי זה אושו. בקיצור, פונה הייתה מבחינתי הרפתקה. לא עשיתי אפילו גוגל.

"היינו קבוצה של עשרה - כל אחד מרתק בפני עצמו. נחתנו בגואה והתיישבנו בחדר. לפני שמגיעים לפונה נסים לוקח את הקבוצה לארבעה ימים בדרכים, בכפרים, מין טיול גיבוש. הוא נותן לך משימות תוך כדי הטיול, ללכת לדבר עם זה, להיכנס לבית של ההוא. דוחף אותך לצאת מהשריון של עצמך, מעורר, מאתגר. אין שיחות חולין איתו. תמיד יש עניין - גם בדבר הכי טריוויאלי.

"אז ישבנו בלילה הראשון ודיברנו. ונפל לי האסימון שיש בקבוצה אלוף בצה"ל. אבא שלי היה אלוף בצה"ל (חיים נדל, ע' צ') ואני התרגזתי: אז אני יוצא עם אבא שלי לטיול? אני לא יכול להתנהג חופשי. מה אני עושה עם זה? ואז ג'רי הצטרף. כשהוא נכנס, נסים עשה לי אאוטינג, פתח את העניין. זו הייתה סטירה, על ההתחלה. ג'רי לא ידע מי אני, מי אבא שלי, והוא עשה לי בית ספר. בסופו של הטיול הוא התגלה כבן אדם הכי פתוח שם, שחווה את הדברים בצורה הכי מלאה וטוטאלית. לראות אותו רוקד בגלבייה האדומה באטרף שבוע אחרי שהוא הוריד את המדים - הייתי צריך לשפשף את העיניים. הוא היה מדהים, בגלל החופש והנאיביות והפתיחות שלו. הבנתי כמה אני, כאילו האדם החופשי והפרוע של חיי הלילה, ילד לידו. לי היה יותר קשה להשתחרר ולהשתתף מאשר לו.

 קלאב מד / צלם: צילום: Osho International Foundation, Switzerland, www.osho.com

"הבנתי איזה טמבל הייתי, איזה אידיוט. וזה מה שאתה פוגש בפונה ובהודו בכלל - את השיפוטיות ואת הדעה הקדומה שלך עצמך. אתה מנסה מצבים חדשים, ופתאום יש איזה פרוז'קטור אחר על הסיטואציה. להתחבק עם איזה הודי בן 60 במדיטציה - זה פותח את הסימפונות. עד כמה אנחנו שיפוטיים, זה אחד האסימונים הגדולים שנפלו לי שם.

"עוד דבר שהייתי צריך לעשות זה להסיר את הציניות הרגילה שהתעטפתי בה. כי אם אתה נשאר ציני אין לך מה להיכנס בשערים האלה. או שאתה שם או שאתה לא שם. הסרתי, וזה מוביל לשחרור של הגנות, של השאלה איך מסתכלים עליך. לא אכפת לך מי מסתכל, על מה מסתכל. מעולם לא בכיתי ולא צחקתי כמו שעשיתי בפונה. רקדתי הרבה בעבר - ולא נהניתי בחיים שלי מהריקוד כמו שנהניתי בפונה. עפתי. כי לא רק השיפוטיות כלפי אחרים נעלמת, אלא בעיקר כלפי עצמך. זה היה ב-2007. השנה הייתי בפונה בפעם הרביעית. נסעתי בכל ינואר, ביום ההולדת שלי".

מה יש דווקא שם שמאפשר את כל זה?

"העובדה שעושים את זה הרבה אנשים מסביבך. כשאתה נכנס לאודיטוריום, למדיטציית דינמיק עם עוד 500 איש, ויש רבע שעה שצריך בה לבכות - אז נכון שזה מתוכנן, אבל האנרגיה הקבוצתית עוזרת לך לדחוף את עצמך למקום המשוחרר הזה. בהתחלה שמרתי את העיניים עצומות בכיסוי עיניים, אחרי יומיים כבר לא עניין אותי כלום. ההתנהלות היא עדרית, אבל גם מאוד אינדיבידואלית".

איך זה הולך יחד?

"כי יש לגיטימציה להשתחרר, ויש רצון להיות חלק, ויש מחויבות לעצמך, לנסות משהו".

ואושו?

"הקשבתי ושמעתי את חוכמתו של אושו. להרבה דברים התחברתי, כמו שהתחברתי לאחרים שקראתי, אבל מבחינתי זה אף פעם לא היה אושו. מבחינתי פונה זו סדנה התנהגותית. אושו הוא מצחיק, הוא מקסים, אבל כשאני רציתי לחזור לפונה שנה אחרי כן, זה היה בשביל להיות שוב חופשי, להרגיש שוב את עצמי ואת החופש שהיה לי שם. וזה בשבילי בכלל הודו, לא רק פונה. בפעמים האחרונות שטיילתי בהודו, לא נסעתי רק לפונה. מבחינתי, הרומן שלי עם הודו התחיל והרומן שלי עם פונה הסתיים".

מה לקחת איתך בחזרה לחיים כאן?

"את הידיעה שיש בי הפוטנציאל להיות חופשי ומשוחרר, ושאני אוהב את זה. לא שאני מצליח בזה רוב הזמן. אני מאוד עצור ושומר רגשות, אבל אני יודע שאני יכול להיות שם. בפונה זה נוח, כי זו לא הסביבה שלך ויש הרבה אנשים מרחבי העולם. בארץ, 'להתפשט' מול ישראלים יותר קשה".

אתה מתרגל מדיטציה?

"לשבת בשקט במדיטציה אני לא יכול עד היום, עשר דקות ואני משתגע. אבל בפונה הבנתי שהמדיטציה נמצאת כמעט בכל פעולה שאני עושה. להאזין למוזיקה - היום ההאזנה שלי שונה, משוחררת, מרוכזת. לרקוד, להיות טוטאלי וחופשי בפעולה הפשוטה של הריקוד. ללכת בים. פונה חיברה את המדיטציה עם הפעולות שאני רגיל לעשות. אני מנקה את הרעשים מהצדדים. את זה אני עושה הרבה יותר".

וההתנהלות העסקית שלך, גם היא השתנתה?

"כן, בהחלט. אני בוחר יותר. בוחר לא לעשות דברים בלחץ, אלא לעשות אותם כמו שמתאים לי, כמו שהם צריכים להיות. לא כמו שמוליכים אותך הלחצים, והתחרות, והאגו, והרעשים החיצוניים. לעשות דברים בצורה שיותר נכונה לי.

"בכל השקעה יש עניין של לחץ כספי ושל אגו: לטרוף, לקנות. החלטות לא נקיות ולא נכונות, גם במובן העסקי, כי עסקי, אישי, רגשי - זה הכול אותו דבר. החלטות שבאות ממקום נקי - זה יותר טוב לי, ובסופו של דבר יותר טוב לעסקים. לא תמיד אני מצליח. אבל אני משתדל לבחון את ההחלטות העסקיות שלי בצורה יותר משוחררת ופחות מושפעת מהסביבה. יכולתי להיות היום עם עוד עשרים בתי עסק ומחזור פעילות של פי ארבעה, אני לא אתן לעצמי להגיע למקום הזה. המחיר שאני אשלם - בשלווה ובשקט הפנימי שלי - לא שווה לי את ההישגיות הכלכלית. הודו מלמדת את הפשטות, את ההבנה שאפשר לחיות עם הרבה פחות. הדרישות שלי מסופקות. לקח לי הרבה שנים להבין ולהגיד את זה, אבל אף פעם לא הייתי ממוקד בעסקים. אני אשמח להיות מיליונר, אבל זה אף פעם לא היה ולא יהיה המיקוד".

אקדמיה רוחנית

אלכס אזולאי, איש היי-טק וסטארט-אפים, ממקימי מרקיורי ולשעבר מנכ"ל בבילון, גילה את פונה רק בסיבוב השני שלו שם. "ב-1998 נסעתי בפעם הראשונה לפונה, בעקבות האהבה. אחרי שבע שנים שוחקות במרקיורי, כשהייתי כל הזמן בטיסות, כמנהל הפעילות הבינלאומית של החברה, יצאתי לשנת חופשה, שהפכה לחמש שנות חופשה. נסעתי לפונה כתייר, ונשארתי כמה שבועות. היה לי מאוד נחמד; נהניתי מקייטנה למבוגרים, לא הייתי במסע רוחני. פתחתי קצת את הראש, אבל חזרתי לחיים רגילים, זו לא הייתה צלילה אמיתית.

"חזרתי לעסקים, ואחרי חמש שנים כמנכ"ל בבילון, יצאתי שוב לשבתון ארוך. נסעתי לאי יווני לחופשת קיץ, לבקר חברה שהייתה אסיסטנטית במרכז טאוס, של נסים אמון. למחרת התחילה שם סדנת טרילותרפיה. אמרתי - אם אני כבר כאן, אני אעשה את הסדנה. וזו הייתה בשבילי הדלת לעולם הרוחני.

"הייתי בצומת דרכים. היו לי כסף, בריאות, חופש; הכול טוב - ולא טוב לי. מתוך זה יכולתי להיפתח. שם התחלתי מסע שנמשך בשלוש השנים האחרונות, מסע שהוא בעיניי לא מפרך, אלא טיול מהנה ומרתק. אחרי שני קיצים בטאוס, הרבה מדיטציות זן וטרילותרפיה, נסעתי לטיול של עשרה ימים בהודו, עשרה ימים שהפכו כמעט לשלושה חודשים".

מהי פונה בשבילך?

"להבדיל מטאוס, ששם נעשית עבודת עומק בתחום אחד, פונה בשבילי היא אקדמיה רוחנית עשירה, שאפשר לטעום בה סוגים רבים של פרקטיקות ותפיסות רוחניות. נוצרה שם קהילה גדולה ואיכותית של אנשים שמתעסקים בסוגים שונים של רוחניות ותרפיות, משכללים ומפתחים אותן ומשלבים מדיטציות אושואיות פנימה. ההיצע מסחרר - מהאזוטרי דרך הפסיכותרפיה המערבית ועד הניקיון של הזן ושל הטאו. מאוד הופתעתי מהכמות ומהאיכות של הסדנאות ושל התורות.

"מה שבאמת נחמד בפונה, מה שגורם להרבה אנשים לעבור דווקא שם טרנספורמציה, הוא החלק החברתי. אנשים באים כי יש מסיבות, בריכה, נשים, גברים - ובתוך זה מכירים את המדיטציה ועוברים שינוי. יש פתגם כזה: מתוך שלא לשמה בא לשמה. כי שמח שם באמצע החיים, ותוך כדי זה מתחברים לפעילות רוחנית.

"זה, אגב, לא בדיוק מה שקרה לי - אני כבר תרגלתי מדיטציה והוקסמתי מהמבחר. אז נשארתי שם עוד חודש, ועשיתי כמה סדנאות, שבמהלכן פגשתי את בת זוגי היום, פראנה. איתה נסעתי לטייל עוד חודשיים בהודו, שזו הייתה סדנה בפני עצמה, כי הודו היא מקום שאנשים מודטים בו כבר אלפי שנים. יש שם תרבות כל-כך שונה משלנו, והמפגש הזה יכול להיות מצחיק ומתסכל, אבל הוא גם מאוד מלמד".

ואושו?

"אני פחות מתחבר לצד הטקסי של המקום, לסגידה למאסטר. זה מעורר בי רתיעה, מרגיש לי יותר מדי דתי. בעיניי, התרומה הגדולה של אושו למערביים היא המדיטציות הדינמיות. למישהו שבא מעולם ההיי-טק או העסקים, שבהם הוא נחשף לכל-כך הרבה גירויים ורמת האקטיביות היא כזו של היפר-אקטיביות, המעבר לישיבה במדיטציית זן בשקט מוחלט הוא כמעט בלתי אפשרי. אושו הבין את זה, ויצר את המדיטציות הדינמיות, שבהן קודם משחררים אנרגיות באמצעות פעילות ותנועה, ורק אחר כך מתיישבים. העיקרון הזה מלווה אותי גם בחיי היומיום: בדרך כלל אני עושה מדיטציה אחרי פעילות מסוימת - אם זה יוגה, רכיבה על אופניים או הליכה על שפת הים".

מה לקחת איתך חזרה?

"אני יותר שמח בחלקי. רמת המלאות שאני חי בה גדלה. המדיטציה היא היום חלק מהשגרה שלי, ובאופן כללי איכות החיים שלי השתפרה. השקט שלי פחות תלוי בדברים חיצוניים. יחד עם זאת, אני שומר על אורח חיים מערבי. אני לא בודהיסט, ואני לא סניאס (חסיד, ע' צ') של אושו. אני יהודי עם זיקה חזקה למסורת, שעושה מדיטציה בכל יום, וחושב שההגות של תורות המזרח מאירה עיניים.

"לאחרונה התחלתי שוב לחנוך סטארט-אפים צעירים, ואני מפנה אנרגיה חזרה לתחום המקצועי. ההתנהלות העסקית שלי הרבה יותר ממוקדת, הרבה פחות תלוית אגו ורגש; ואולי הדבר הכי חשוב - היא צריכה להיות בעלת משמעות ויושרה. כי עד כמה שאני אוהב לעשות כסף, אני לא חושב שהכסף הוא ערך עליון, והצד הזה בי מאוד התחזק.

"לא מספיק לי אם מישהו 'יודע' רק לעשות כסף. אני רוצה להיות מעורב בדברים שיכולים גם לחולל שינוי לטובה. פחות אכפת לי מה יחשבו עליי ויותר אכפת לי מה אני חושב על עצמי. סוג של ביטחון עצמי, של אהבה עצמית, שלמדתי שם, וגם עזר לי להסכים לראיון הזה".